הערה על השירה העכשווית

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

הדברים שייכתבו להלן מצריכים פיתוח מחשבתי עתידי. הם כמעט בגדר אינטואיציות ראשוניות. הם, לפיכך, לא נאמרים בנחרצות פובליציסטית, אלא בהססנות של הגות שאינה מעוצבת עדיין, שאולי תתעצב בעתיד.
הדברים אמורים במחאה של הקיץ האחרון ובסצנת השירה התל אביבית העכשווית. לכאורה, מה הקשר? הנושא הראשון הרי העסיק מדינה שלמה ואילו סצנת השירה התל-אביבית החדשה מעסיקה, בהערכה הנדיבה ביותר, אלפים בודדים; לכאורה, הנושא הראשון הנו כלכלי והנושא השני תרבותי.
אבל יש, כך נדמה לי, קשר סמוי אך הדוק בין שני התחומים, הרחוקים לכאורה כל כך זה מזה.
בסצנת השירה התל אביבית העכשווית אני מביט מהצד. מביט לא כמשתתף, אלא כמשקיף אוהד. החלטתי בשלב מוקדם לא לעסוק (כמעט) בביקורת שירה. להתמקד בפרוזה. בעיקר, כי בפרוזה אני חש אינסטינקטיבית מה טוב בעיניי. מה שאין כן בשירה. ומי שלא חש אינסטינקטיבית אם יצירת אמנות טובה או רעה בעיניו לא יכול להיות מבקר. ביקורת צריכה לבוא מהקרביים ורק אחר כך מהראש. בנוסף, המשוררים העבריים שאני אוהב מעטים הם (ביאליק, אצ”ג המוקדם, דוד אבידן, דליה רביקוביץ' המוקדמת ועוד אחדים), בהשוואה לפרוזאיקונים; מה שמסייע למחשבה שאני פשוט מחובר יותר למדיום הפרוזאי. עוד בנוסף: מספיק קשה להיות מבקר בתחום אחד, במקום צפוף כמו ישראל, ואם הדבר לא ממש בוער בקרבך, כדאי לא להרחיב את פעילותך. כדאי לבחור בקפידה את מלחמותיך…
אבל התופעה כשלעצמה מדהימה. בעשור האחרון, השירה, ומדובר בעיקר בתל אביב, מפגינה נוכחות מפתיעה ומרשימה ביותר. מאות – אולי אלפי? – משוררים צצו ופצחו קולם בשיר. כתבי עת רבים, מודפסים ואינטרנטיים, קמו. ערבי שירה מכל הסוגים מתנהלים בבארים ובבתי קפה שונים ברחבי העיר; החל מערבים מכופתרים וכלה בערבים של מיקרופון פתוח, בהם עולים אנשים לבמה ומאלתרים. ישנו דיבור בעיר, כי מאז שנות הששים לא הייתה פריחה כזו לשירה בארץ. כעת, איני רוצה לדון באיכות השירים. כאמור, אני (ככלל) מושך ידיי מביקורת שירה. כנראה, אומר בזהירות, שההשוואה לשנות הששים אינה נוגעת לרמת השירים. אבל, עדיין, מדובר בתופעה מדהימה ומפתיעה. מה מביא מאות אנשים, אולי אלפים, לעסוק כך בשירה? לכתוב, לקרוא, להופיע? מדוע לא היה כדבר הזה בשנות התשעים, השמונים, אולי אף השבעים?
אני חושב שאם נתבונן בתופעה הזו בהקשר הכלכלי-חברתי נתחיל אולי להבין חלק ממנה. כך יחל להתברר הקשר בין סצנת השירה התל אביבית למחאה של הקיץ האחרון.
אני מציע להסתכל על שיר כמוצר. כולנו עובדים בעבודות שונות ויוצרים "משהו" (לפעמים "משהו" מופשט: המורה יוצר ידע בראש תלמידיו). המשורר גם הוא עובד ויוצר "משהו”. ה"משהו" הזה הנו השיר. אך מה מאפיין את המוצר השירי? ראשית, כל (כמעט כל; ומאז האינטרנט כל) חומרי הגלם של המוצר הזה מצויים תחת ידו של היוצר. מה שנחוץ זה מוח ועט או מחשב. וזהו. בניגוד, נאמר, לקבלן בניין, שלא לדבר על פועל בניין, הזקוק לחומרי גלם שאינם עומדים לרשותו מראש; בניגוד לתסריטאי טלוויזיה, הזקוק לאולפנים, שחקנים, במאים, מפרסמים וכו' – הרי שבמקרה של המשורר, (כמעט) כל אמצעי הייצור מצויים ברשותו. בנוסף, השיר, כמוצר, הנו מוצר ש"מכירתו" אינה מפרידה בינו ובין היוצר. כשאנשים קונים ספר שירה, קל וחומר כשהם נחשפים לשיר באינטרנט, הם לא מפרידים את המשורר מיצירתו, כמו שקורה כשאנשים קונים, נניח, בגד או נזקקים לאינסטלטור.
זאת ועוד: אנחנו חיים בחברה שבה חלוקת העבודה גוברת והולכת. נדיר מאד שאדם עובד בעבודה שבה הוא עושה ה-כ-ל, שבה הוא אחראי על המוצר מאל"ף עד תי"ו. הארכיטקט אינו עושה את עבודת המהנדס וזה אינו עושה את עבודת הקבלן; יצרן התוכנה אינו יוצר את החומרה ואינו עושה את עבודת העיצוב של המוצר וכיו"ב. והנה, השיר, הנו מוצר שאינו מפורק בחלוקת העבודה השגורה. זה מוצר שהמשורר אחראי ליצירתו מראשית ועד אחרית. המשורר הוא יוצר החומרה, התוכנה והגימור העיצובי של השיר שלו.
אך לא רק שהשיר כמוצר הוא מוצר שבו אתה יכול להקים "מפעל" בלי הון וחומרי גלם שאינם תחת ידך; ולא רק שהשיר לא נגזל מהיוצר ברגע "המכירה"; ולא בלבד שהשיר הינו מוצר מוגמר שהמשורר אחראי לכל כולו – אלא גם תוכן השיר נובע ישירות מהעולם של היחיד. שיר הנו מוצר שלא רק שאתה שולט כמעט לחלוטין בתהליך ייצורו, אלא הוא גם עוסק בך-עצמך (או נובע ממקוריותך). המוצרים שאנו מייצרים בדרך כלל מופנים לשוק, כלומר מזקיקים התאמה שלנו לחברה ולצרכיה. הם אינם מבטאים את אישיותנו כשלעצמה, אלא את אישיותנו המותאמת לצרכי האחרים. במקרה הטוב אישיותנו באה לידי ביטוי באופן משמעותי בעבודתנו; במקרה הרע, אנחנו הופכים לאוטומט בשירות החברה (ע"ע "זמנים מודרניים"). אבל השיר הוא מוצר ייחודי, בכך שהוא (כמעט) אינו מתחשב בצורכי האחר, אלא נועד (ברובו) לביטוי מקוריות היחיד.
כאן מתחילה להתבהר תופעת השירה העכשווית. הסיבה ש"כולם" כותבים היום, אינה נובעת רק מגרפומניה נרקיסיסטית. יש בעצם כתיבת השירה מחאה על עולם העבודה העכשווי. תביעה של אנשים לעבודה שאינה נזקקת להון של אחרים; לעבודה שאינה נגזלת ומופרדת מהם בתום הייצור; לעבודה שאינה עבודה מפורקת, אלא כזו שהם יכולים להבינה ולבצעה מראשיתה ועד סופה; תביעה של אנשים לעבודה שהינה מהותית לאישיותם.

על "סולאר", של איאן מקיואן, הוצאת "עם עובד" (תרגום: מיכל אלפון)

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

ישנן "שתי תרבויות", טען ב-1959 בהרצאה מפורסמת הפיזיקאי והסופר הבריטי, סי.פי סנואו, והפער ביניהן רק הולך וגדל. אלו הן המדעים המדויקים מחד גיסא ומדעי הרוח מאידך גיסא. בחמישים השנים שחלפו מההרצאה ההיא והפולמוס הגדול שעוררה, הפער בין שתי התרבויות רק הלך והעמיק. איחויו הוא בעיניי אחד האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני הספרות העכשווית. אתגר שהיענות לו תשרת את החברה אך גם נוגעת לאינטרס המצומצם של הספרות עצמה. ההתפתחות המדהימה של המדעים במאה האחרונה משוועת לדיון ציבורי שינסה לענות על השאלה מה בגילויי המדע מסייע לריבוי אושרה והפחתת סבלה של החברה (ולא כל גילויי המדע הם כאלה). על מנת שהדיוטות יבינו בכלל במה מדובר יש צורך בתרגום שפת המדע, שהינה כיום בראש ובראשונה המתמטיקה, לשפה המדוברת. וכאן הספרות יכולה לשמש כמתווכת. אבל עיסוק של הספרות במדע הוא גם אינטרס של הספרות עצמה. כי לאחר שהתרבות והספרות התחדשו, הובילו ופרצו דרך במשך תקופה ארוכה, במה שמכונה המודרניזם (1850 עד 1950, בקירוב), הרי שמאז תום מלחמת העולם השנייה, בהכללה גסה, ההתפתחויות המדעיות, והטכנולוגיות הנובעות מהן, מרשימות בהרבה מההתפתחויות המקבילות בשדה האמנויות. הדרך של הספרות להשיב לעצמה רלוונטיות תהיה, בין השאר, באמצעות התמודדות ספרותית עם אותן התפתחויות מדעיות ומשמעותן. ואכן, כמה מהסופרים הבולטים בדורנו פונים לכיוון הזה: כך הוא וולבק, שב"החלקיקים האלמנטריים" דן במשמעויות של מכניקת הקוונטים וכך הוא ג'ון באנוויל, שגיבור הרומן האחרון שלו, "האינסופיים", הוא פרופסור למתמטיקה.
מכל האומות, מצטיינים במיוחד הבריטים ביכולת החיבור בין ספרות למדעים (ולכן אין זה פלא שגם פולמוס “שתי התרבויות” עצמו פרץ בבריטניה). דוגמאות לכך ניתן להביא החל מהשורה המפורסמת של המשורר אלכסנדר פופ, "הַטֶּבַע וְחֻקָּיו נָחוּ בְּחֶשְׁכַת שְׁחוֹר, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: וַיְהִי נְיוּטוֹן – וַיְהִי אוֹר" ועד למשפחת האקסלי, משפחה של סופרים חשובים וביולוגים מובילים כאחד.
בזירה הבריטית העכשווית, מהווה איאן מקיואן סמל לניסיון האיחוי בין ספרות למדע. הוא מתומכיו הפומביים של ריצ'רד דוקינס, למשל ועסק במדע גם בספריו הקודמים (ב”שבת”). ניסיון האיחוי מרכזי בספר הזה, שנושאו הוא התחממות כדור הארץ וגיבורו הוא זוכה נובל בפיזיקה בשם מייקל בירד, שלתיאורו מוקדשים המשפטים היפים (יפה בעיקר הוא כאן המשפט החותם את הציטוט להלן) הפותחים את הרומן הזה: “הוא היה מהגברים האלה – גברים שלא תואר להם ולא הדר, שפעמים רבות הם קירחים, נמוכים, שמנים, פיקחים – שמשום מה יש נשים יפות הנמשכות אליהם. או שהאמין שכך הוא, ומכוח המחשבה כמו נעשה כך".
זה ספר כייפי ביותר. עלילתו הסאטירית המשעשעת מציגה את התמודדותו הכושלת של בירד, בוגד בלתי נלאה, עם בגידתה היחידה של אשתו החמישית ואת הירתמו, דרך מקרה, לניסיונות התמודדות עם הצלת כדור הארץ מהתחממות. דרך מקרה – כי לא איש כבירד ייתן לשאיפות נעלות כמו הצלת הפלנטה להסיט אותו מניסיונו לכבוש עוד אישה או לשתות עוד כוסית וויסקי. מקיואן הוא גם ריאליסט גדול, עם עין לפרטים והבנה מעמיקה בבני אדם, כך שהמירוץ הנמרץ של העלילה אינו בא על חשבון הדקויות.
אבל מקיואן לא רצה לכתוב רק רומן משעשע. הוא גם רצה לכתוב רומן חשוב. החשיבות החשופה יותר של הרומן נוגעת לנושא התחממות כדור הארץ, כמובן. שאם אתה מאמין בה – ומקיואן, שערך תחקיר מקיף ומשכנע, כמעט ומשוכנע בנכונות תחזית ההתחממות, עושה רושם – הרי אין דבר חשוב ממנה (כי בנינו כבר יחוו את השלכותיה הקטסטרופליות). אבל הספר חשוב למקיואן לא פחות גם מהסיבה "הסקטוריאלית" שהזכרתי, דהיינו התהייה על מקומה של הספרות בעולם שבו המדע זוכה להישגים מרשימים כל כך. זו, למשל, הסיבה שמקיואן שש להפגין את יכולותיו הפסיכולוגיות (המרשימות) בתיאורו של בירד, כמו גם את נכויותיו הפסיכולוגיות של בירד עצמו – מעין נקמת איש הרוח במדען. אך זו גם הסיבה שמקיואן משדך לבירד אישה מתחום מדעי הרוח ומאלץ אותו, פיזיקאי שאינו קורא ספרים בכלל, לקרוא את מילטון על מנת להרשימה.
בקיצור, ספר כייפי מאד שעוסק בנושאים חשובים מאד. מה עוד ניתן לבקש? אלא שעל אף זאת זה אינו ספר גדול או חשוב מאד בעצמו. מדוע?
ראשית, העלילה כאן מכילה מוות אלים אחד שלא אחשוף אותו על מנת לא לקלקל לקוראים. כעת, ככלל גס, שימוש במוות אלים ברומן ריאליסטי – אם אתה לא דוסטוייבסקי או שאינך כותב רומן מלחמה או ריגול או בלש – הוא אמצעי פיתוי זול שאינו הולם יצירה מהשורה הראשונה. אבל אולי יותר חשוב העניין הבא. מקיואן וחברו מרטין איימיס, שני בכירי הסופרים הבריטיים, הם מעריצים ידועים של הספרות האמריקאית של המחצית השנייה של המאה העשרים (דבר שקשה לסופרים, בדרך כלל, להודות בו בבריטניה). איימיס מעריץ במיוחד את סול בלו ואילו מקיואן ידוע בהערצתו לג'ון אפדייק (לא פלא הוא שציטוט מאפדייק מופיע בקדמת הרומן). אבל האמת היא שדווקא רוחו של סול בלו מרחפת מעל דפי הספר, רוחם של גיבורי הרומנים הסאטיריים "הרצוג" ו"מתנת המבולדט", גם הם גאונים המסובכים עד צוואר בענייני נשים. והנה ההשוואה הזו אינה מחמיאה למקיואן. ראשית, המחקה תמיד פחות מעט מהמחוקה. אבל יותר חשוב: אצל בלו נוצר תלכיד חד פעמי בין האנרגיה העצומה של העלילה הסוחפת לבין ההגיגים והנושאים הפילוסופיים העמוקים שהגיבורים עסוקים בהם, בין הההנאה לבין החשיבות. ואילו ברומן הכייפי והרציני הזה לא נוצר תלכיד דומה בין אותו כייף לאותה רצינות.

פתיחות ספרים

הקישור בתגובה הראשונה

שונות

הקישור בתגובה הראשונה

חשבון

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

עונת השנה הזו ותודעת משמעותה בלוח השנה היהודי מרטיטות מיתרים בנפש, סליחה על קלישאת הדימוי. אולי נימלט מעט מהקלישאה אם נתאר לנו מיתרים דוממים בחדר נעול שבנפש, מיתרים מאובקים, מתוחים בציפיית שווא תמידית לרוח שתנענעם ושתמיד מתמהמהת. רק עונת השנה הזו פורצת למקום כלאם ומשיבה רוח מרטיטה עליהם. ואולי עדיין נותרנו בקלישאתנו ("מיתרים סמויים") ונינצל מעט אם ננסה לדייק יותר. אנחנו כבר לא צעירים, ומיתרים כמוסים בנפש לא רוטטים אצלנו כל יום. לפעמים מצליח לנו ולפעמים לא. כך שאנו משתמשים בעונת השנה הזו ובתודעת משמעותה בלוח השנה היהודי להזיז משהו בפנים, להנעיד את המיתרים המאובקים. אנחנו כמו פורצים בכוח לחדר הנעול ואז מאפשרים לרוח הסתווית לפעול על מיתרינו, כביכול בספונטניות.
עליונותו הברורה של ראש השנה היהודי על מקבילו האזרחי נובעת מכך שבראש השנה היהודי הטבע עצמו ממחיש את השתנות העתים. המלנכוליה המתוקה של ראש השנה נובעת מכך שאין כאן רק שינוי שרירותי של מספר או אותיות, מתשע"א לתשע"ב, אלא העולם סביבנו ממחיש את תחלופת הזמן בהשתנותו מקיץ לסתיו. בעוד שהאחד בינואר הוא עיצומו של חורף (בארצות הצפון) או אותה עונה שאינה קיץ (בישראל), ומאחוריו ומלפניו אותה עונה בדיוק. ואילו באלול, רוח סתיו עוברת ברחובותינו, רוחות שינוי. אמנם לעתים זו רוח הססנית ולעתים כמעט מדומה, אך דווקא בהססנותה, בהיותה רק נרמזת, דווקא בהיותה לא ממש ממשית, היא מפעילה את הגוף והנפש לתור אחריה, לרחרח אחריה, כמו עומדים הגוף והנפש על קצות האצבעות ומנסים, כמעט בכוח, לצפות בסתיו שאולי יופיע על חמור לבן בראש אחד ההרים.
כיוון שנולדתי בשלהי חודש אב, נלוותה לעונת השנה הזו ולמשמעותה בלוח השנה היהודי דחיפות פרטית: המונה שלך דופק, חבר. משלהי אב לראש השנה – חודש וקצת של חשבון נפש. השאלות צפו ועלו משגרת החיים, כבועות גז בכוס סודה תוססת: מי אני? מה הפכתי להיות? מי רציתי שאהיה? מי אנסה להיות? האם יש מספיק זמן לכך? ומה זה העולם הזה בכלל? הוא אמיתי? הוא משל? ומה הנמשל? ואם הוא אמיתי הרי הוא משל נורא, משל על מציאות ללא נמשל, על פשט ללא סוד. ומה זו אהבה? זה רציני הדבר הזה? זה חומר שניתן לבנות עליו, בטון מזוין, או פטה מורגנה, שכל אימת שמתקרבים אליה היא נמוגה? עם כל סלידתי מכל מה שריח אבק מיסטיקה ניו-אייג'ית נודף ממנו, הרי שבין שלהי אב לראש השנה הייתי עסוק בחישובי מספרים. כשהייתי בן 24 הייתי מוטרד מכך שהגעתי למחצית גילו של אבי בשעת מותו. וכשהייתי בן 33 מכך שאני בן גילו של אבי בשעת נישואיו. והיום, כשאני בן 38, חישבתי ומצאתי שחלפו 19 שנה מאז שהתחלתי את תהליך החזרה בשאלה. כלומר, מחצית חיי הייתי דתי ומחציתה האחרת לא. כך חשבון הנפש מושפע מחשבון פשוט.
הממ…הולך ומסתבר, אם כך, שהטור הזה הוא מה שנקרא טור אישי. פעם בשנה אולי ייסלח לי על כתיבת טור שבאופן מובהק שייך לסוג הזה.
חשבון הנפש השנתי שלי עודו בעיצומו, אבל ישנה איזו מסקנת ביניים מתגבשת. חשבון נפש מחייב רצינות, אבל רצינות אמיתית יודעת שרוח השטות מציבה אתגר רציני. והנה זו גם מסקנת חשבון הנפש שלי: מותר לי קצת להשתטות.
לבי נוקפני בחודשים האחרונים: אתה בן 38 ובמקום לקחת משכנתא ולרכוש נדל"ן, כמו אדם מבוגר, אתה חי קצת כמו מתבגר. אמנם אתה עובד בימים כמו נמלה, אבל בלילות אתה די צרצר, או לפחות הולך לשמוע להקת צרצרים ושותה בירה תוך כדי. כל זאת במקום לכרוע תחת הנטל, כמו שצריך, כמו שעושים אנשים בגילך.
אך חשבון הנפש החמור שהימים האלה עודדו אותי לחשבן משיב כנגד הטענות הללו: נכון, מרשי מתנהג קצת כאילו הוא בגיל ההתבגרות. אבל למרשי, יש לזכור, לא היה בדיוק גיל התבגרות משלו. החיים הביאו לכך שבגיל ההתבגרות המקורי היה מרשי חמור סבר ומחשבה. החיים הביאו לכך שבלילות נעוריו לא יצא מרשי לבלות כדרך הנערים, אלא ישב מרשי שקוד על דפי גמרא. על כך, אגב, מרשי לא מצטער. הוא אהב ללמוד גמרא והלימוד הועיל לו רבות. הוא אף טוען שיש קרבה גדולה בין הפלפול התלמודי לסוג הכישרון הנדרש ממבקר ספרות. אבל אין זה מענייני. בקיצור, רבותיי, מותר לפעמים להיות נער, לא רק בגיל 38 אלא גם בגיל 68. מותר, לפעמים. ולפעמים גם חובה.

על "האחים קרמאזוב" של דוסטוייבסקי (הוצאת "עם עובד")

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

את היצירה הגדולה הזו – סיפורה של משפחת קרמאזוב, שבן אחד מבניה נחשד ברצח אביו, בן אחר הוא אתאיסט וניהיליסט שסבור ש"אם אין אלוהים – הכל מותר" ובן שלישי קדוש מעורר אהדה – צריך לקרוא כמאורע בתולדות החילון המערבי. תאריך יציאתו של הרומן לאור, ב-1880, ראוי להיחקק בצד תאריכי פרסום התאוריה של קופרניקוס, משפטו של גליליאו גליליי, פרסום "מוצא המינים" של דרווין וההכרזה על מותו של אלוהים של ניטשה. בשונה מהמאורעות האחרים, “האחים קרמאזוב" הוא התקפה חזיתית על החילון ולא ציון דרך בניצחונו.
אבל מה הבעיה, בעצם, בחילון? מדוע שלא, כדברי השד שנולד במוחו הקודח של איוואן קרמאזוב, האח הניהיליסט, דברים הנאמרים באירוניה, “ינצח האדם את הטבע […] כל אדם ידע שהוא בן תמותה כל כולו ולא תהיה לו תחייה, ויקבל את פני המוות בגאון ובשלוות נפש […] בגאוותו יבין שאין טעם להלין על החיים שאינם אלא רגע, ומתוך כך יבוא לידי אהבת הזולת שלא על מנת לקבל פרס"?
דוסטויבסקי סקפטי מאד לגבי האפשרות המלבבת הזו. הספק הגדול והמפורסם שמובע בספר הזה הנו שתוצאת החילון תהיה דווקא אנרכיה מוסרית, כי "אם אין אלוהים – הכל מותר", כאמור. אחרי החורבן הרצחני שהמיטו אידאולוגיות חילוניות כמו הפשיזם ואף, להבדיל, הקומוניזם, על האנושות, הטענה הזו הזו ראויה להתייחסות רצינית. דוסטויבסקי אף טוען (הדברים נאמרים מפי אדם שפגש בצעירותו הישיש זוסימה, מורו של הבן השלישי), ובכך הוא רלוונטי יותר לתקופתנו, כי "עידן בידוד אנושי" יבוא בעקבות מות האלוהים. ברגע שיאבד הרעיון המלכד את האנושות והמקור האחד ממנו באה, כלומר האלוהים, ישקעו בני האדם בבדידות: “שהרי כל אחד שואף היום לבדל ככל האפשר את אישיותו שלו, רוצה לחוש בקרבו את מלאות החיים כולה, אלא שכל מאמציו סופם שהם מביאים לא למלאות החיים אלא להתאבדות מלאה".
ודוסטויבסקי מעמיק אף יותר את טיעונו. הוא אינו משוכנע שהחילון בכלל אפשרי! "משעה שנהיה בן חורין, אין לו לאדם דאגה כוססת ומייסרת יותר מזו – למצוא חיש-חיש מישהו לסגוד לו", חוזה האינקוויזיטור הגדול (אותו גיבור של הסיפור בתוך הסיפור שנמצא כאן, הסיפור שכותב איוואן ומשמיעו לאליושה, אחיו הצדיק). האדם מחפש ומחפש תחליפי אלוהות ומשתגע משאינו מוצאם. לפיכך חוזה האינקוויזיטור הגדול, שבתום מאות שנים של הפקרות יתחננו בני האדם לשובה של הדת כי לא יוכלו לשאת את החירות. גם בכך, גדול כוחו הנבואי של הרומן הזה; הרי אנו נוכחים בחזרתה המרשימה של הדת בעשורים האחרונים. אך מה שהופך את האמירה של האינקוויזיטור הגדול ליותר מקלישאה סמכותנית, מה שהופך אותה לגאונות דוסטוייבסקאית, הינה שהאינקוויזיטור אומר את כל זה בהתרסה כלפי ישו! כי ישו של דוסטוייבסקי אינו תומך בסמכותנות כזו! דוסטוייבסקי לא היה ריאקציונר מן השורה, הוא ייחס לחירות האנושית חשיבות דתית עליונה ולכן כישלון האנושות להיות בת-חורין אינו משמח אותו.
ועם זאת, יש לטעמי הבדל חשוב בין תוצאות החילון בדורנו לתחזיתו של דוסטויבסקי. חלה התפתחות אחת אותה לא חזה הגאון הרוסי. ההטמעה של החילון באנושות, אבדן האמונה באל, כמו חיסרה ממד מהעולם, ממד העומק, והפכה את העולם לדו-ממדי. נותרנו ללא ממד שלישי, טבולים עד צוואר בתוך העולם הזה, בקרב אחינו בני האדם. לפיכך, הבעיות האופייניות לדורנו הן בעיות הקשורות בנרקיסיזם, כלומר בתלות שלנו בתשומת הלב של אותם אחינו בני התמותה. בקצרה, אני מבקש לטעון שהנרקיסיזם האופייני לתקופתנו (שמבאר מצדו תופעות מרכזיות בחברה שלנו, כמו הסלבריטאות) נובע מסיבות מטפיסיות, הוא תוצר של החילון. ברגע שאלוהים יצא מהתמונה פונה האדם בייאושו למיקסום ההכרה שהוא יכול לקבל מאחיו.
התרגום של נילי מירסקי נהדר כצפוי. עם זאת, באחרית הדבר רומזת מירסקי שהתרגום הקודם, של צבי ארד, הנו תרגום גרוע. לא לי להתווכח עם כלת פרס ישראל לתרגום, רק אומר שכמי שקרא פעמיים את תרגומו של ארד וכעת קרא את תרגומה של מירסקי התחושה לא הייתה של קריאת ספר חדש. כך שהמתרגם הקודם לא היה כנראה כל כך גרוע.
לסיום, משהו על דוסטויבסקי והיהודים. דוסטויבסקי היה אנטישמי, אך עם זאת לא כזה שמסרב לדיאלוג. בתשובה פומבית למכתב של מבקר הספרות העברית, אברהם אורי קובנר, שתהה היאך הסופר המלא חמלה לכל נדכאי העולם אינו רוחש סימפטיה למיעוט מדוכא כל כך המונח תחת חוטמו, השיב דוסטויבסקי, בין השאר, שאם כל העולם שונא את היהודים הרי לא ייתכן שכל העולם טועה והיהודים צודקים. אמירה זו עוררה את אחד העם (כעבור שנים מספר) לכתיבת מאמרו המפורסם והמבריק "חצי נחמה". כן! אמר אחד העם, ייתכן בהחלט שכל העולם טועה! הרי "כל העולם" העליל על היהודים עלילות דם ובזה הרי בוודאי שטעה, אז, אם כך, ייתכן גם ייתכן שטועה העולם האנטישמי גם בשאר האשמותיו. והנה, בעמ' 737 בתרגום החדש, שואלת הנערה ליזה את אליושה, הגיבור החיובי של הרומן, “תגיד לי, אליושה, זה נכון שהיהודונים גונבים ילדים לקראת הפסח ושוחטים אותם?” ועל כך עונה אליושה: “אין לי מושג"! הנה לכם דוגמה לליקוי מאורות.

בכיינות גאונית – המלצה על הרומן "לא לישון לעולם"

הקישור בתגובה הראשונה

על חרדת-סטטוס אחת

פורסם ב"מוצ"ש" של "מקור ראשון"

אני רוצה לדבר על נושא רגיש אף מורכב. ואולי טור קצר לא יוכל להקיף אותו ולעשות אתו צדק. הנושא הוא חרדת סטטוס. ולא סתם חרדת סטטוס, נושא כאוב בפני עצמו, אלא חרדתנו אנו, הכותבים, ביחס למוזיקאים הפופולריים. מאז (קצת לפני) שנות הששים, מראשית הרוקנרול, הפכו יוצרי המוזיקה הפופולרית לגיבורי התרבות הגדולים ביותר. יותר משחקנים, בימאים, ציירים, מנחי טלוויזיה ובטח ובטח שסופרים. אמנם גם במאה ה-19 התקיים פולחן מוזיקאים. אולם, ראשית, ההערצה לה זכו מלחינים או אף מנצחים דגולים לא עקפה אז, כמדומה, את ההערכה לה זכו אמנים מתחומי אמנויות אחרות; לא הייתה גדולה מפולחן משוררים, למשל. שנית, יש הבדל בין הערצת מלחין, הניצב בצל מאחורי יצירתו, להערצת כוכב, הניצב בחזית. מעניין לחשוב מדוע דווקא יוצרי המוזיקה הפופולארית זוכים למעמד גבוה זה. אבל לא אוכל לפתח נושא זה כאן (שגם עוד מצריך מצדי עבודת-מחשבה).
תמיד עצבן אותי, תוצאת אותה חרדת סטטוס, שאת הסופר הבריטי הגדול, מרטין איימיס, השוו בצעירותו למיק ג'אגר. ואילו כיום ישנו דיבור על כך שהסופר האמריקאי המעולה, דייויד פוסטר וואלאס, שהתאבד לפני כשלוש שנים, הזכיר מאד את סולן נירוואנה, קורט קוביין, שאף הוא התאבד (וואלאס אף נהג ללבוש בנדנה, כמו קוביין). ואני שואל: למה לא ההפך? את חרדת הסטטוס הזו ונגזרותיה אפשר למצוא במקומות רבים: בהתעקשות להביא זמרים לערבי ספרות ושירה או בטענתם של מבקרי ספרות כמנחם בן ונסים קלדרון על כך שכיום השירה המולחנת תפסה את מקומה של השירה הכתובה. המחאה האחרונה חידדה את חרדת הסטטוס שלנו הכותבים במלוא חריפותה, כך נדמה לי. כשהכריזו ש"אמנים" תומכים במחאה התכוונו בעיקר למוזיקאים. ביקורי הסופרים במאהלי המחאה זכו לסיקור תקשורתי מצומצם בהרבה.
אני פרוזאיקון גא. אני חושב שלאמנות הרומן אין תחליף. הזמר הטוב בעולם לא יוכל למצות במדיום שלו את מה שיש לרומן להציע. אבל כשתוקפת חרדת הסטטוס הזו, מתרבים הספקות. אולי באמת הזמרים-הכותבים (ללא-כותבים איני מתייחס ביראת כבוד, וממילא ללא חרדת סטטוס) ניצבים בפסגת האמנות כיום?
הנה כמה הצעות נחמה בשבילנו, אנשי המילים.
ראשית, אשתמש במנגנון ההגנה שבפסיכואנליזה מכונה "אינטלקטואליזציה", שמשמעותו היא הסברה שכלתנית-עקרונית של מצוקה אישית. אנחנו חיים בעיצומה של "מלחמת תרבות", מלחמה בין תרבות הכתב לתרבות האוראלית-ויזואלית. הכתב הומצא לפני כמה אלפי שנים בלבד. הכתב האלפביתי, בו אנו משתמשים והתובע מאיתנו דרגת הפשטה גדולה יותר, הומצא אף מאוחר יותר. והדפוס, כידוע, הוא רק בן חמש מאות שנה. במאה העשרים קמו לתרבות הכתב הזו מתחרים רבי עוצמה. אנו חיים יותר ויותר בתרבות ויזואלית ואוראלית, כלומר בתרבות שבה התמונות והמילים המושמעות, אך לא הנכתבות, באות על חשבון הכתב. נו, אז מה מנחם בזה? ישאלו אנשי המילים. מלבד ההבנה שיש כאן תהליך גדול שאינו בשליטתנו, המנחמת בפני עצמה, דווקא המאבק הזה של תרבות הכתב מול התרבות האוראלית והויזואלית יכול לחדד את היתרונות שיש לתרבות הכתב. למשל, את מופשטותה הצוננת של הקריאה, לעומת ההיחשפות לדימויים ויזואליים ולרטיטות הדיבור האנושי, שעוצמת הרגשות שהם מעוררים חוסמת חשיבה ביקורתית.
נחמה אחרת היא ההערצה ואף רגשי הנחיתות שמגלים מוזיקאים פופולריים ביחס לסופרים הגדולים. אחד מרגעי קורת הרוח שנגרמה לי בשנים האחרונות היא ההערצה שגילה הרוקיסט, איגי פופ, לסופר מישל וולבק. מלבד ההנאה הקצת מבישה שלי, ההערצה הזו הוא בעיניי בעלת משמעות תרבותית-כללית. היא מסמלת את האפשרות שהספרות העכשווית היא עם אצבע על הדופק ההיסטורי יותר מאשר מהמוזיקה הפופולרית. זאת אחרי שחמישים שנה המצב היה הפוך. בכל מקרה, איגי פופ אינו יוצא דופן. זמרי רוק ופופ רבים, ובמיוחד הטובים והרציניים שבהם, הם אנשים קוראים שמעריצים סופרים. אם הזכרתי את ההשוואה שמעצבנת אותי בין איימיס לג'אגר, הרי שניק קייב מצדו הוא מעריץ של איימיס.
ונחמה שלישית היא הדלות הטקסטואלית של חלק גדול משירי הרוק והפופ (שבשירים לועזיים נהנית מחסות הערפל שמעניקה הידיעה החלקית של השפה). זול ולא מדויק בעיניי לטעון כי המוזיקה הפופולרית היא ז'אנר נחות בבסיסו. שיר רוק או פופ גדול הוא יצירה משמעותית לא פחות מרומן גדול (חוץ, אולי, מהרומנים הגדולים ביותר, שהם כמעט יצירות דתיות באופיין). אבל הרבה פעמים הלחן הגדול אוטם את אוזננו לחוסר התחכום או העומק של המילים. הנה דוגמה אירונית. שיר גדול גדול יש ללהקה הבריטית "דפש מוד", “Enjoy The Silence” שמו. נושאו הוא בדיוק אוזלת ידן של המילים. השיר גדול, אבל כשאתה מעיין במילים: “רגשות הם אינטנסיביים/ המילים טריביאליות/ העונג נשאר/ כך גם הכאב/ המלים חסרות משמעות/ נשכחות בקלות”, אתה חושב לעצמך: "נו, חוכמת מתבגרים, אפעס”.

על "וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם", מאת בורוז וקרואק, הוצאת "אחוזת בית"

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

ב-1945, בורוז בן ה-31 וקרואק בן ה-23, אלמונים עדיין, כתבו ביחד רומן. הרומן נכתב פרק-פרק, פרק בורוז פרק קרואק; בהתאמה, לפרקים יש שני מספרים שונים, ויל דניסן ומייק רייקו, שהנם בני דמותם של המחברים. הסיפור המסופר ברומן אירע באמת, בקרב חבורתם הניו יורקית המצומצמת של מי שלימים יהפכו ל"דור הביט". בחבורתם של בורוז וקרואק היו צמד חברים, גבר כבן ארבעים וגבר צעיר מאד ויפה תואר כבן עשרים. המבוגר היה אחוז תשוקה כלפי הצעיר ותשוקתו הנואשת הובילה לאסון המתואר פה. בגלל רצון לא לפגוע באנשים חיים נגנזה היצירה המתארת את הפרשיה הזו ופורסמה רק ב-2008 בארצות הברית. כעת פורסמה היא בעברית בתרגומו של אמיר צוקרמן.
ניו יורק שברומן הזה היא ניו יורק שונה לחלוטין מניו יורק הבורגנית של ימינו, עיר משעממת לכל המשפחה, שתוארה ברומן של מייקל קנינגהם, שכתבתי עליו לא מזמן. זו ניו יורק מחוספסת, של שיכורים, זונות ומסוממים, אבל גם של איגודי עובדים חזקים ושל בוהימיינים אמיתיים, חובבי שירה ושתייה כאחת.
הכתיבה כאן ישירה וקולחת. הפרקים של בורוז כתובים בנימה דקיקה של סרקזם מיזנטרופי, שמתבטאת למשל בתיאור כיצד בן דמותו, שיחסית לעמיתיו הפרוטה מצויה בכיסו, מנחש את בקשת ההלוואה שממשמשת לבוא בכל מפגש עם מי מהם. אך דווקא בן דמותו הציני של בורוז הוא היחיד הרוחש אמפטיה לגבר המבוגר המשתוקק נואשות ומנסה להניאו מתשוקתו ההרסנית. הפרקים של קרואק מזכירים את החום האנושי שקורן מכתיבתו המוכרת יותר (ואולי שקרן גם ממנו עצמו), חום שמתקשר לי הן לעובדה שקרואק ובני-דמותו הספרותיים כמעט תמיד נמצאים בזוגיות, כמדומה, והן לפאנ-סקסואליות שלו, מה שמכונה דו-מיניות.
מה היחס בין רומן הביכורים הכפול הזה, רומן מעניין אם כי בהחלט אין דחיפות לעזוב הכל ולרוץ לקוראו, ליצירתם המאוחרת והמפורסמת של קרואק ובורוז? קודם כל הנאמנות לחיים. גם "בדרכים" וגם "ארוחה עירומה", יצירותיהם המפורסמות ביותר של קרואק ובורוז, הם ספרים שמוותרים מראש על עיצוב ספרותי מוקפד לטובת מסירת דברים כהווייתם, דברים שאירעו לכותב גופא. בורוז, הסוריאליסטי מבין השניים, אף הגדיל לעשות בהתרחקותו מהרומן המעוצב בהכריזו באמירה מפורסמת שכתיבת ספרים יכולה להיעשות באמצעות גזירה שרירותית של ספרים שכבר נכתבו, ערבוב הקטעים וצירופם באקראי. כאן, ההסתמכות על מקרה שקרה ולא פחות מכך הבחירה הלא שגרתית לכתוב רומן בידי שני אנשים, מבטאת תפיסה שרואה בספרות ביטוי מיידי של החיים ובסופר לא מספר כל יודע החולש על כל פרט ביצירתו. אבל ישנה קרבה משמעותית יותר בין הספר שלפנינו ליצירה המאוחרת של השניים, שקשורה למושג "הגבול" בספרות האמריקאית.
מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הפרובוקטיבי, לסלי פידלר, טען בשנות הששים כי מה שמבדיל את הספרות האמריקאית מהספרות הקונטיננטלית הוא תודעת "הגבול" – ה–Frontier – ואפשרות חצייתו. תודעה זו היא תודעת הגבול הקונקרטי והגבול כמטפורה, כלומר הספרות האמריקאית הושפעה מאפשרות חציית הגבול המערבי של המדינה האמריקאית המתהווה, ובעקבותיה עסקה גם בחציית גבולות מסוגים אחרים. כך, תודעת הגבול הקונקרטי מסבירה את משיכתם של האמריקאים לז'אנר המערבון ותודעת הגבול כמטפורה מסבירה את משיכתם לפנטזיה, חציית גבול שבין המציאות לדמיון. פידלר אף משווה בין מסעות לעבר הגבול הקונקרטי, מסעות בחלל ומסעות ל"חלל הפנימי". הספרות האמריקאית נמשכת אל המדע בדיוני ואל הפסיכדלי כאחת, בדיוק מתוך אותה תשוקה לחציית גבולות שהתבטאה במערבון.
שתי היצירות המרכזיות של שני הכותבים המרכזיים בני דור הביט ממחישות היטב את תזת הגבול של פידלר. "בדרכים", הרומן הגדול של ג'ק קרואק מ-1957, הוא סיפור של נסיעה ללא תכלית, חציית גבולות לשם חציית גבולות; ואילו "ארוחה עירומה", הרומן של בורוז מ-1959, שאגב פחות קורץ לטעמי, עוסק בהזיות של מסומם, מי שחצה את הגבול הפנימי אל הפסיכוזה.
אבל כבר הרומן המוקדם הזה מציג סוג מסוים של חציית גבול, חציית גבול מוסרית, חציית גבול המתבטאת בסלחנות שמפגין הטקסט כלפי הפשע שנעשה כאן. הסלחנות הזו מזכירה קצת את הגישה של קאמי ב"הזר", אם כי, כמדומה, אין לדבר על השפעת "הזר", שראה אור רק 3 שנים לפני כן ובצרפת הכבושה. הסלחנות כלפי הפשע נובעת מהאווירה האוונגרדית-בוהימיינית, של מי ששמים עצמם מעל המוסכמות. כך, למשל, פונה ויל דניסן בסרקזם לנער הנחשק, פיליפ: "אתה אמן. אתה לא מאמין בהגינות וביושר ובהכרת טובה".
במקרים נדירים חורגת כאן הכתיבה מהישירות שלה והופכת לכזו שיש בה סב-טקסט שיש לחלצו. מקרה בולט כזה הוא בעל עניין מיוחד, כי הוא חושף את הביקורת של הטקסט כלפי רוח הנעורים המתריסה שלו עצמו. הנער הנחשק, פיליפ, הוזה בחברה העתידית: "אני מניח שככל שיותר ויותר אנשים יהיו אמנים, ככה נתקרב למימוש של החברה האולטימטיבית". על רקע הרהוריו המהפכניים והבוהמייניים מביא קרואק (זה הפרק שלו), לסירוגין, ציטוטים מאופרת סבון רדיופונית המושמעת ברקע, ציטוטים מפי רופא זקן, ההפוכים לחלוטין ברוחם לרוח הנעורים הביטניקית של פיליפ: "יש דבר אחד שאתם מוכרחים ללמוד וזה שבחיים האלה לפעמים צריך לעשות דברים שלא לגמרי אוהבים לעשות". האוונגרד, הנעורים, החופש, מול הבורגנות, הבגרות, החובה.
כאילו מאותת כאן קרואק שחזון חציית הגבול, שבספר הזה קיבל גוון של חציית גבול מוסרית, הוא חזון שיש להיזהר ממנו, אפילו אם מי שטוען כך הוא דמות זקנה באופרת סבון מיינסטרימית.

ביקורת על "נוילנד" של אשכול נבו

הקישור לביקורת ניתן בתגובה הראשונה שלהלן.