מבקר חופשי

פורסם ב"7 לילות" של ,ידיעות אחרונות"

כיוון שאת ספרו הקודם שתורגם לעברית של חתן הנובל התורכי אורהאן פאמוק (יליד 1952), “שמי הוא אדום", קראתי בהתפעלות גדולה, שגברה והלכה (הרומן מתעורר לחיים באמצעו אבל ההתעוררות מרשימה ביותר), ציפיתי לא מעט גם מ"מוזיאון התמימות", ספרו החדש המתורגם לעברית, גם הוא בידיו האמונות של משה סביליה-שרון. הנושא הגדול של "שמי הוא אדום", ובמידה לא מועטה גם של הרומן הנוכחי, הוא יחסה של תורכיה למערב, יחס שמעורבים בו רגשי נחיתות עמוקים וזיכרונות תהילת עבר, עת רעדה אירופה כולה מהתורכים שניצבו בשערי וינה. כיוון שיחסים מסובכים עם המערב לא חסרים גם לנו, יש בקריאת הספרות הזו עניין מיוחד לקורא הישראלי. עוד סייעה לסקרנותי לגבי פאמוק המציאות הגיאופוליטית הנוכחית, בה שבה תורכיה להיות, אולי לראשונה מאז קריסת האימפריה העותמאנית, מעצמה מרכזית במזרח התיכון. למעצמה חשובה זו דומה שקברניטינו הפוליטיים מתייחסים בחוסר תבונה ורגישות משווע. אולי יש לספרות של פאמוק בעברית, חשבתי, תפקיד צנוע בהנהרת האומה הגדולה הזו לחברה הישראלית.
ציפייה אחרונה זו, הנהרת החברה התורכית לקורא הזר, נמלאת ב"מוזיאון התמימות". אבל אינני בטוח שהדבר הוא מעלה. דומה שרק בספרויות של מה שמכונה "העולם השלישי", שמור מקום כה מרכזי לרומן הראליסטי הטולסטויאני (וזה בדרך כלל הטולסטויאני; לא הבלזאקי), הרומן רחב היריעה המבקש לפרוש לעינינו חברה שלמה, על מעמדותיה, מנהגיה, דתה והפוליטיקה שלה. לעתים הטולסטויאניות הזו מניבה יצירות בינוניות, כמו "ילדי חצות" של סלמאן רושדי (ה"בוקר" והכל), לעתים יצירות מרשימות כמו "שידוך הולם" של ויקראם סת ולעתים יצירות מופת כמו "בית למר ביזוואז" של ו.ס.נאיפול. הבעיה היא לא הראליזם הטולסטויאני כשלעצמו, ז'אנר שאני מחבב דווקא. הבעיה היא שהקורא מרגיש בחלק מהמקרים שהספר נכתב לעיניים זרות. כך יוצא שלעתים הקורא חש שמוצג לו סוג של "פולקלור" מפתה, או הצעה לתיירות-כורסה ספרותית, ולעתים, וזה במקרה של הסופרים הרציניים יותר, התחושה המציקה היא שהסופר לא ביקש להנהיר לעצמו ולחברתו את עצמם, כמו במקרה של טולסטוי עצמו, ולפיכך הגיע לניואנסים ולעומקים. סופר שכותב לזרים לא מתאמץ להעמיק כל כך.
גם מסיפור אהבתו של בן העשירים, קמאל, לקרובתו הענייה, פוסון, סיפור שמתחיל ב-1976 ומסתיים בסוף שנות התשעים, למד הקורא רבות על תורכיה. אינני בטוח שזו הייתה הכוונה העיקרית של פאמוק בהנהרת החברה התורכית, ואולי אני מושפע מאירועי השבועות האחרונים בארץ, אבל בלט לעיניי עד מאד מה נורא לחיות בחברה שבה אין מעמד בינוני משמעותי. עשירי איסטנבול, כמו קמאל, שרויים בבטלה ובתענוגות. כוחותיהם וכישרונותיהם אף אינם יכולים להירתם לטובת חברתם, שהפוליטיקה שלה מושחתת והיא נקרעת בין שמרנים איסלמיים קיצוניים לטרוריסטים קומוניסטים ושרויה בין הפיכה צבאית אחת למשנה (בשנים המתוארות כאן). תחתם מצויים המוני העם העניים והאומללים, מסוממים בטלוויזיה וסרטים מטומטמים שבהם בנות עניים עולות לגדולה מפתיעה. חוסר האונים של הללו גדול שבעתיים, כמובן. וזו אולי התחושה המדכאת המרכזית של החיים בעולם השלישי: חוסר אונים.
הרומן מסופר בפי קמאל ורק לקראת סופו מדבר פאמוק מפיו שלו, לאחר שגיבור ספרו מציג את הסופר כאחד ממכרי משפחתו ומפקיד בידיו את סיפורו. ב-1976 היה קמאל בן ה30 מאורס לסיבל האלגנטית ועתידו היה מובטח. אלא שאז התאהב בקרובת משפחתו פוסון, בת השמונה העשרה והבתולה ואף שכב אתה (שמירת הבתולין היא בעלת חשיבות רבה בחלק מהחברה התורכית וממלאת תפקיד חשוב ברומן). אט אט משתנים לעינינו יחסי הכוחות בין קמאל לפוסון ומגבר רב כוח שהוזה בחיים מאושרים עם אשתו ופילגשו, שוקע קמאל באובססיה לפוסון שספק הורסת את חייו וודאי שמעניקה להם את משמעותם.
אך הרומן לא טוב (תורכיה והכל; שטוקהולם והכל). אהבתו האובססיבית של קמאל לפוסון לא אמינה ובכל מקרה היא נמתחת ומייגעת. אך יותר גרוע מכך: היא נחווית כזיוף וכחוסר יושר. כאילו ביקש הרומן להפגין לראווה איזו רגישות גברית מיוסרת. אני חושב שפאמוק היה מודע לכך (סופר ברמתו יתקשה לא להיות מודע לכך). אי לכך הוא ניסה להצדיק בעקיפין את הקיטש הזה בדיון-כביכול בתופעת "הסרט התורכי". באחד משלבי הספר נרתם קמאל לעזור לפוסון (שהתחתנה בינתיים עם אחר) להפוך לכוכבת בסרט כזה. הרתיעה של קמאל מנחיתותם של הסרטים המלודרמטיים הללו מתחלפת בהערכה. כך רומז פאמוק מאחורי גבו של הסיפור שאולי סלידתנו ממלודרמה ומקיטש אינה מוצדקת. אבל פאמוק לא באמת מאמין במסר המגומגם הזה.
וישנה עוד עדות לכך שהסופר היה מודע (במעומעם, לפחות) שהרומן שלו חלש. זהו המוזיאון שהעניק לרומן את שמו. קמאל מתעכב מאות פעמים לאורך הרומן על חפצים שהוא אוסף בכפייתיות ושומר למוזיאון הנצחה פרטי-ציבורי, חפצים הקשורים בפוסון או באיסטנבול בכלל. בהתחלה נתפס הדבר כאמצעי ספרותי מתוחכם, הסבת תשומת הלב לחומריות שבתוכה מתהלכות הדמויות. מעין הפנייה לתצלומים (א-לה זבאלד) אבל שאינם מופיעים ברומן! אבל ככל שנחשפת דלות הרומן נתפסת ההמצאה הזו כעיבוי ליטרטי שנועד לחפות בדיוק על אותה דלות.

פורסם ב"7 לילות"

ָהספר היפה הזה ראה אור במקור ב-1964 ומספר על תקופת המאורעות ('36-'39). יציאתו כעת, ב-2011, מאפשרת זווית ראייה משולשת על ההוויה הישראלית. משולשת לא רק נקודת התצפית הכרונולוגית שדרכה ניתן לקרוא בספר היום, אלא שלושה הם גם נושאיו העיקריים: ציונות, גבריות ואמנות.
המספר – כיום, כלומר בתחילת שנות הששים – גבר עייף ויגע בשנות הארבעים לחייו, נזכר בפרשה מסעירה מימי נעוריו, פרשת גבריאל תירוש. תירוש, מורה צעיר וכריזמטי יוצא גרמניה, ליכד תחתיו קבוצת נערים ירושלמים בני שבע עשרה, ארבעה בנים ובת אחת. בתחילה התהלך עמם תירוש בארץ בסיורים לימודיים-היסטוריים. אובססיבי באשר לניסיון הצלבני והאפשרות שהציונות תסתיים בכישלון דומה לו, לקח תירוש את תלמידיו לסיור באתרים צלבניים (מעניין להשוות למוטיב הצלבני אצל א.ב. יהושע בסיפוריו המוקדמים, מאותן שנים ממש שבהן פורסם ספר זה). אך חיש מהר החל תירוש לאמן את בני החבורה באימונים קרביים. תירוש גרס כי המלחמה עם הערבים בלתי נמנעת ורק הכוח ישכנע אותם לוותר על שאיפותיהם הפוליטיות. תירוש הוא למעשה מראשוני "הפורשים", שמחו על מדיניות "ההבלגה" של "ההגנה". פרוץ המאורעות נתן לתירוש ולנעריו הזדמנות לפעולה כנגד הכנופיות הערביות בסביבות ירושלים. אחת הפעולות הסתיימה במותה של הנערה, איה, שהמספר, נער רגיש וכותב שירה, היה מאוהב בה. איה, מצדה, הייתה מאוהבת במורה הכריזמטי, שקנאותו האידאולוגית לא הותירה לו פנאי לענייני אהבה.
הפרספקטיבה הכרונולוגית המשולשת שהוזכרה יוצרת עניין. שנות החמישים והששים המוקדמות נתפסו בספרות הדור, “דור הפלמ"ח" (ששלו שייך לו מבחינה כרונולוגית), כימי קטנות (כך, למשל, מתוארים ימים אלה ביצירות מגד וברטוב). ימיה ההרואיים של הציונות נתפסו כנחלת העבר ועל מקומו של הציוני ההרואי בא, בעיני שלו ועמיתיו, היהודי הישן: “בצעירותנו כולנו 'צברים', חולמים ולוחמים, פרועי-אופי ולועגים לממון. אך אין לך 'צבר' בגיל ארבעים או חמישים, שבו נעשים אנו יהודים ממולחים […] בני שבטם החרוץ של הרוטשילדים". המספר, למשל, הפך לפקיד וחברו לקבוצת הנערים הפך לבנקאי (שאר בני החבורה מתו בקרבות!). ימיה ההרואיים של הציונות כמו חלפו ועל מקומם באה הכרס והבורגנות. לכן, בזמן פרסום הספר, היה ניתן לקוראו כאגדה מתגעגעת על ימים שהיו ואינם. אבל תקופת "השלום הארוך" הישראלית, זה שבין 56' ל-67', חלפה עברה כידוע. ומאז לא יצאו עשר שנים בלי סכסוך דמים בינינו לבין שכנינו. לכן, הקריאה בספר ב-2011 טעונה באירוניה שדווקא מוסיפה לערכו. הסוגיה הפוליטית שהוא מעלה רלוונטית ואינה נחלת העבר.
הנושא השני הגדול של הספר הוא הגבריות. בכתיבתו של משה שמיר, בן דורו של שלו, מצוירים "הפורשים" כחמומי-מוח, פזיזים, “עירוניים", “ממושקפים" ופטפטנים. "הפורשים”, בקיצור, אינם גברים באמת. רק אנשי "ההגנה" או ה"פלמ"ח" – המאופקים והאחראיים – הם גברים כהלכה. יש בתיאור של שמיר – ונדמה לי שאינני דולה זאת ממוחי החולני – יותר מרמז לכך שהתנהגותם הנערית של "הפורשים" משולה או אף מרמזת על שפיכה מוקדמת; חוסר יכולת להחזיק, לעמוד זקוף לאורך זמן. אצל שלו הדברים הפוכים בתכלית. “ההבלגה" נתפסת כחולשת זקנים, כגלותיות, ואילו עמדתו של גבריאל (שמו מכיל בתוכו את השורש ג.ב.ר!) נתפסת כגברית. עליונותו הגברית של תירוש כל כך מוחלטת בעיני המספר שהוא אפילו אינו מקנא באהבתה של איה אליו. אהבתה של איה לגבריאל נתפסת כ"כניעה מרצון למרות גברית". “הפורשים" אצל שלו – אם להמשיך את המטפורה המינית – הם בעלי האון, ואילו אנשי "ההגנה" אימפוטנטים. העמדה של שלו מעט יותר מורכבת, חשוב לומר. יש אירוניה לא מועטה באופן בו הוא בוחן את הערצת הנערים לגבריאל, כמו גם את פולחן הגברות הכמעט-פשיסטי שלו (שיש בו אולי רמזים דקים להומוסקסואליות). שלו גם רומז שחינוכו בתנועת-נוער גרמנית הכשיר את גבריאל להשקפותיו הכוחניות (כוחניות מלווה בשאיפה לטוהר מוסרי; כפי שהייתה גם אצל חלק מהנאצים!). אבל האירוניה לא מערערת לחלוטין את הגבריות המרשימה שחוזה הספר הזה בעמדת "הפורשים".
המספר אינו איש מעשה והוא תוהה מדוע גבריאל בחר בו בכלל להיות חלק מהחבורה. הוא נוטה לדברי ספרות. נטייתו זו מבדילה אותו משאר בני החבורה, מלבד איה. קשה להיות אמן – או איש רגיש בכלל – בחברה מיליטריסטית: דבר זה נכון היה ב-1936, 1964 ו-2011. חלק גדול מתוגת הגבריות שאתה מוצא ביצירות שבתאי או לוין, שמיר או יזהר, נובע מהלחץ העצום שמפעילה חברה שזקוקה ללוחמים ולאנשי מעשה על בניה העדינים יותר. שלו מעניק ווריאציה מעניינת משלו לנושא הישראלי מאד הזה.
הספר כתוב בעברית נהדרת, הדורה אך גמישה. אך אולי הרושם היציב ביותר שיש בקריאת הספר הזה, שראה אור לפני כמעט חמישים שנה, הנו שלסופר יש מה לומר ולספר. לעומתו, התחושה בקריאת רומנים ישראלים רבים כיום היא, שהסופר רצה להיות סופר ואז כבר מצא מה לומר, יותר או פחות.