מבקר חופשי

פורסם במוסף לספרות של "7 לילות" "ידיעות אחרונות"

יש קיטש להמונים ויש קיטש לאינטלקטואלים. הרומן הזה שייך לסוג האחרון. כמה סממני משנה לקיטש ספרותי לאינטלקטואלים: אזכורים תכופים לתרבות הגבוהה והקלאסית. התפעמות מיופי נשי בצורה ביישנית-אידאליסטית. דמויות של אנשים מגושמים כלפי חוץ אך טהורי ועדיני נפש בפנימם. הדגשה מופרזת של ארציות הקיום, למשל התעסקות בדמויות של פושעים ערסוואתים, על מנת להסוות מופשטות קיצונית ואי הכרת המציאות. תחביר מסובך במכוון. כל אלה ישנם כאן. תמהני על שני אנשי שם כמו הסופר החשוב המנוח ו.ג. זבאלד ומבקר הספרות הבולט ג'יימס ווד על המלצתם החמה לרומן הזה המופיעה בכריכה האחורית.
הרומן מספר בגוף שלישי על קורותיו של ד"ר ג'רג' קורין, עובד ארכיון זוטר בעיר שדה הונגרית, שעובר יום אחד התגלות שלילית. נגלה לו כי השקר ניצח בעולמנו, כל מה שאצילי, עדין וטהור, כל הטוב והנשגב, הובס. לקיום, לפיכך, אין טעם עוד. והנה, בדרך נס נתגלה בארכיון כתב יד שעניינו בדיוק זה: המאבק הנצחי לאורך ההיסטוריה בין כוחות הטוב והיצירה האנושיים לכוחות ההרס ותבוסתם של הראשונים. קורין, על אף שביכולתו לקרוא כתב יד מורכב כל כך ולספרו לנו במהלך הרומן, מתגלה עם זאת כתמים גמור בתוכניותיו. בכוונתו להגיע לניו יורק, שהיא מרכז העולם להבנתו, ושם, דווקא שם, להעלות את כתב היד לאינטרנט על מנת שהעדות שניתנת בו למאבק הטוב ברע, תישמר לנצח, ואז להתאבד. העלילה הבסיסית של הרומן מורכבת ממסעו של קורין מהפרובינציה ההונגרית לניו יורק.
הרומן אינו גרוע ממש. אחרת לא היה צולח בייעודו להיות קיטש לאינטלקטואלים. אבל הוא מקרה מובהק של רומן מתחזה, מתחזה ליצירת מופת.
מתחזה, ראשית, בגין המופשטות הגדולה של הסוגיות שהוא מעלה. הכל כאן מלא פתוס, משיחות מכחול הגותיות גדולות – מה גדולות, עצומות! – פאתוס שמוצנע בגסות ובקלישאתיות בכך שהרומן מדגיש את עליבות נושא הבשורה, ד"ר קורין עצמו. הרומן הזה מציע כך מיתולוגיה במקום היסטוריה ומיתולוגיה מניכאית פשטנית ומופשטת, של "טוב" מול "רע". ההיסטוריה נחלקת לתקופות ולאנשים שוחרי שלום ולשטנים ולכוחות אופל מחרחרי מלחמה או תאבי בצע. כתב היד שגילה קורין ואותו הוא מגולל באוזננו במרוצת הרומן, מדלג מהתרבות המינואית בכרתים באלף השני לפני הספירה למאה ה-19 ומשם בחזרה לימי הביניים ולתקופה הרומית ואז ל-1492 שנת גילוי אמריקה. לאורך כל ההיסטוריה כביכול, נחשפת כך מלחמת הטוב ברע. זה לא רציני. זה לא רציני בגלל שזה מופשט כל כך אבל זה לא רציני גם בגלל שזה בנלי, שווה הערך לאמירת הדוגמנית על כך שהיא רוצה "שיהיה שלום עולמי".
זה גם רומן אנכרוניסטי (למרות שראה אור במקור ב-1999). ניו יורק כבבל החטאה הוא, למשל, אנכרוניזם. לטעמי, ההתעסקות בהיסטוריה היא עצמה אנכרוניסטית. דורנו מתח את היריעה ודיונו באדם, או מה שראוי שיהיה דיונו, הוא אבולוציוניסטי במהותו, לא היסטורי. כלומר דיון הנמתח עשרות ומאות אלפי שנים לאחור, ולא רק כמה אלפים עד לערש התרבות האירופאית, בכרתים של האלף השני לפני הספירה (גם האירופוצנטריות המבצבצת פה, האופיינית כמדומה דווקא לאינטלקטואלים מזרח אירופאיים, היא אנכרוניסטית). יש כאן ניסיון לכתוב על תמות דוסטוייבסקאיות, לדון ב"שאלות הארורות" הגדולות, אך בלי עדכון לדורנו. התוצאה לפיכך היא אנכרוניזם. סופר כמו וולבק, שמושפע אף הוא מדוסטוייבסקי, הוא סופר חשוב לאין שיעור מהסופר שלפנינו. זאת משום שוולבק מתאים את דוסטוייבסקי לתקופה שלנו. הוא, למשל, אמר בראיון שהשאלה האם האהבה יכולה להתקיים בעולם שלנו היא "השאלה הארורה" של דורנו, מקבילה לסוגיית קיום האלוהים אצל דוסטוייבסקי. וולבק גם מבין שסבל מרכזי של דורנו אינו סבל של "מלחמה", כמו שמציע הרומן האנכרוניסטי הזה, אלא של "שלום".
יש כאן איזה "מסר" שמופיע בוואריאציה אחרת ב"דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן ולאחרונה ברומן האחרון של ג'ון באנוויל, על כך שהמדע העוסק בגדלים גדולים לאין שיעור או קטנים לאין שיעור, הטכנולוגיה שהופכת להיות בדיונית יותר ויותר, העולם בככללותו ההופך להיות מורכב והולך – גדולים עלינו: “הדרך ללא אלוהים מובילה למקום הזה, אל האדם המופלא, הקסום, המסנוור, אשר רק דבר אחד אינו מסוגל לעשות, וגם לא יהיה מסוגל לעשות אף פעם, וזה לשלוט במה שיצר במו ידיו […] מה שגדול מדי, גדול מדי בשבילנו" (ההדגשה במקור). אבל "המסר" הזה, כל כמה שהוא נכון, אינו מוכח כאן ברומן, הוא נאמר.
כאמור, יש כאן תחביר מודרניסטי סבוך. משפטים הנמשכים חצי עמוד, למשל. ישנה כאן, כמוזכר, יצירה בתוך יצירה. ישנה כאן התעסקות אובססיבית בסיטואציית הסיפר, כלומר מתי סופרו הדברים שקרו. ההתעסקות הזו מסגירה כמדומה השפעה של תומאס ברנהרד (אצל ברנהרד לא נדירים המשפטים הקומיים-במכוון מהסוג הזה: “הלכתי לישון, אמר תומאס, אמר לאסלו", כלומר לאסלו מספר מה תומס אמר). כל המאפיינים הללו נחווים כמניירות. ובכל מקרה, למרות התחכום שהם משווים לטקסט, הרי שזה טקסט נאיבי במובן הרע של המילה, בתהייה התמה-ילדית מדוע בני אדם לא יכולים לשכון לבטח ובשלווה בעולמם. אבל לומר "נאיבי" זה בעצם לעשות הנחה לטקסט. "יומרני" ו"נפוח" יותר מדויק. זה ספר יומרני ונפוח בנמיכות-הרוח הענווה לכאורה שלו, ברצינותו ובמוסריותו כביכול.

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

טד יוז, אם זיכרוני אינו מטעני, כתב פעם שאשתו, סילביה פלאת', קינאה בכותבי הרומנים המקצוענים בספרות האנגלית בזמנה, באותם בעלי מלאכה מיומנים שאף הצליחו להשתכר מכתיבתם. היא מצדה ניסתה את כוחה בכתיבת רומנים כאלה אך נכשלה. היא לא הבינה, אומר יוז, שהכישרון העצום שלה, הכישרון הגאוני-קיצוני שלה, אינו נמצא שם, בכתיבה מיושבת ומתוכננת בקפידה.
נזכרתי באנקדוטה הזו בקריאת הרומן החדש של ערד, המסתמנת ככותבת הרומנים המקצועית ביותר בקרב בני דורי, ילידי שנות השבעים; כותבת פקחית, מיומנת ובורגנית עד העצם. הכי לא סילביה פלאת'. אם כי, להיות כותב רומנים מיומן וסולידי הוא כישרון נדיר לא הרבה פחות מהכישרון העמוק-מוטרף.
"חשד לשיטיון" מספר על בני הזוג רותי וגיורא, כיום בסוף שנות הששים לחייהם, החיים באוניברסיטה קליפורנית. בני הזוג היגרו לארה"ב בשנות הששים, גיורא הוא מהנדס אווירונאוטיקה ורותי זנחה את הדוקטורט שלה בספרות אנגלית והפכה לעקרת בית. לבני הזוג האמידים אין ילדים. מבחירה. לחייהם נכנסים נטעלי ובן, אקדמאים ישראליים צעירים ותפרנים. הרומן מסופר בגוף שלישי מנקודת המבט של רותי. ערד עושה שימוש מיומן בנקודת המבט המוגבלת שלה, מוגבלת כפי שהנה כל נקודת מבט שאינה של "מספר כל יודע", על מנת ליצור עלילה בלשית.
כי הרומן הוא סוג של מותחן בלשי. היצ'קוק מוזכר כמה פעמים ברומן, רותי אוהבת את סרטיו, ובכך נרמז באופן מעודן אופייני טיבו המותחני של הרומן עצמו. היסוד הבלשי מתחיל בחשד של רותי שגיורא מגלה סימנים מוקדמים של אלצהיימר. אך עיקר המתח נובע מהתהייה של הגיבורה הראשית (והקורא עמה) על טיב היחסים שבין גיורא לנטעלי: האלה יחסי ידידות בלבד? יחסי אבהות? והאם אבהות מטפורית או ממשית? ואולי קשר אהבים? ואם כן, האם הוא ממומש או מפונטז? והאם נטעלי מצדה תמימה או ערמומית, כלומר משתמשת בגיורא או אוהבת אותו, בהנחה שאכן יש ביניהם משהו? ערד יוצרת אווירת מתח-פרנויה מרפרפת ומעודנת אך יעילה. היא גם משחקת באופן מתוחכם ומעורר במוחו של הקורא. אופציות נרמזות כאן ואז מוזמות, לעתים באלגנטיות חרישית. למשל: באיזשהו שלב ערד מצליחה להחדיר לטקסט, באופן אוורירי, חשד שדווקא רותי לוקה בשיטיון, שמעוות את תפיסת המציאות שלה. החשד המעניין הזה מותר לבסוף בחשאי, בשיח אילם המתנהל בין הסופרת לקוראים.
המיומנות והמקצוענות של ערד ניכרות כאן באופנים רבים. למשל, בשימוש מעודן בסב-טקסט הסב סביב היעדר הילדים של בני הזוג. כשגיורא נפגש עם ילדה יהודייה-אמריקאית המראיינת אותו על קורותיו במלחמת העולם השנייה, "מופעל" גם הסב-טקסט הזה והופך את המפגש לטעון במשמעות נוספת. עוד סוג של מיומנות: סיפורים מסופרים בתחילת הרומן והסופרת חוזרת אליהם בסופו. זה לא רק האקדח שבמערכה הראשונה היורה בשלישית (גם זה יש כאן). נוצרת כאן תופעה אחרת, אקדח-סיכות נקרא לה. אקדח-הסיכות שירה במערכה הראשונה חוזר מאות עמודים אחר כך וכך מהדק ומשדך היטב את הסיפור.
מבחינה רעיונית, מלבד עיסוק מעניין בסוגיית אי הבאת ילדים לעולם וזקנה מול נעורים, ערד מנצלת כאן נקודת תצפית נדירה לדיון בסוגיה מעניינת ואף חשובה. ערד נמצאת בנקודת תצפית ממנה היא יכולה להתבונן על מצבן העכשווי של שתי האופציות הגדולות של היהודים במאה העשרים: ישראל וארה"ב. בעבר היה גדול הפער בין ההצעה הבורגנית האמריקאית לזו הציונית-סוציאליסטית. בעשורים האחרונים, כידוע, הפער הצטמצמם, כשישראל החלה לחקות את אמריקה. אולי הדברים משתנים בחודשים אלה ממש. בכל אופן נקודת התצפית האקטואלית הזו מחלצת את ערד מהאטמוספרה הפסטישית-מיושנת שאפיינה חלקים נרחבים ביצירתה בעבר. במקום שימור מוזר של אווירת ישראל הזעיר-בורגנית של שנות החמישים והששים (הנוכח, עם זאת, גם הוא כאן ואף ניתנת לו הצדקה ראליסטית; גיורא ורותי עזבו את הארץ בשנות הששים ולכן ישראל מבחינתם היא ישראל של העבר), נקודת התצפית המוזכרת ממקמת אותה בלב צומת לאומי-חברתי עכשווי וחשוב. ואכן הרומן מכיל כמה תובנות מעניינות על ההבדל בין החיים בישראל לחיים היהודיים באמריקה ובתוכם חיי קהילת הישראלים באמריקה.
אמנם הדמות של גיורא קצת חלשה. אמנם פיזור מילות הסלנג בשפת הישראלים הצעירים (כמו "סוטול" ו"סבבה" ו”אשכרה” ו”מדהים”) קצת מגוחך ומעיד על רצון חשוף להפגין מעודכנות, רצון שתוצאתו הפרזה. אבל ככלל הרומן הזה הוא רומן הגון, ספרות מינורית-קמרית לא מסעירה ולא מהלכת בגדולות, אבל מעוררת התפעלות מכישרונה להלך דווקא בקטנות, ביכולת לכתוב רומן קום-איל-פו.
אך יש נקודה אחת שמעיבה על הרומן הנאה הזה. היא קשורה באופן אירוני בנקודת התצפית הייחודית של ערד כישראלית באמריקה. כמה פעמים לאורך הרומן מופיע משפט מוזר, עילג מעט. ברוב המקרים די ברור מקורו האנגלי-אמריקאי. כך, למשל, משתמשת ערד כמה פעמים במשפט "מה שלא קוראים לזה" במשמעות של "איך שלא קוראים לזה" (כנראה, בגלל “whatever”). במקום אחר כותבת ערד את המילה "פעם" במשמעות של "פעם אחת" (אך רק באנגלית "once” משמש בשתי המשמעויות). או משפט כזה: “אני יכול לעשות משהו לעזור לך?", שמקורו כנראה אמריקאית. אם ערד רוצה להמשיך להשתייך לספרות העברית, והיא אחת הכותבות הצעירות הבולטות בה כרגע, היא צריכה לשמור על העברית שלה.