בודריאר, חברת הצריכה והתרבות – רשימה ראשונה משתיים

הנה כאן

יוני 19, 2012 – 1:39 PM קטגוריות: מאמרים בנושאי תרבות | תגובות (2)

על "השפעה", של ג'יין אוסטין, הוצאת "כתר" (מאנגלית: מיכל אלפון)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

אם לצטט את מבקר הספרות האמריקאי אדמונד וילסון, "ייתכן שהמוניטין של שני יוצרים בלבד בספרות האנגלית לא הושפע משינויי האופנה ומהפכות הטעם הספרותיים במאות השנים האחרונות, ואלו הם שייקספיר וג'יין אוסטן". העובדה שכישרון כזה ככישרונה של אוסטן צמח בסביבה פרובינציאלית כל כך, הרחק מלונדון, ממשיך וילסון, ושנושאה העיקרי של נושאת הכישרון הוא בעיותיהן במציאת שידוך של נערות פרובינציאליות, הינה תופעה פריקית (freakish, כותב וילסון) אפילו על רקע האנומליות של היסטוריית הספרות האנגלית.
שישה רומנים כתבה אוסטן (1775-1817) וכעת תורגם מחדש "Persuasion", תחת השם "השפעה", שהנו אחד מהרומנים המאוחרים שלה. גיבורת הרומן היא אן אליוט, בת העשרים ושבע, בתו של נצר מרושש למשפחת אצילים, וולטר אליוט. אמה של אן נפטרה בצעירותה ואביה השטחי, היהיר והסנוב, הגאה ביופיו ובייחוסו ולא מעריך את בתו הנבונה, בלם, כאשר אן הייתה כבת תשע עשרה, את נישואיה לקפטן פרדריק וונטוורת. פרדריק היה אז מחוסר רכוש ובהיותו גם מחוסר ייחוס לא היה נראה שידוך הולם לאן. לבה של אן נהה אחרי פרדריק הנבון, האדיב והנאה, אך היא נכנעה לרצון אביה. בזמן התרחשות הרומן, כעבור שמונה שנים, חוזר פרדריק לסביבתה הקרובה, כשמאחוריו כבר קריירה מוצלחת ורכוש לא מועט. אבל הסיכויים לאיחודם מחדש קלושים. פרדריק נפגע מסירובה של אן ואן מקבלת זאת ומפנה את הדרך להתאהבויות חדשות של פרדריק להן היא עדה.
ז'אנר הרומן צמח באנגליה של המאה ה-18 כז'אנר מובהק של המעמד הבינוני. הרומנים הראשונים של סמואל ריצ'רדסון ("קלאריסה") ושל דניאל דפו ("רובינזון קרוזו") הציגו את ערכיה של הבורגנות העולה על חשבון האצולה והפיאודליזם השוקעים. אוסטן מבטאת אף היא ברומן זה את המגמה הזו: הסנוביות של הייחוס נתפסת כארכאית וסירובו של האב לשידוך המוזכר נתפס כמגוחך ומקומם. עם זאת, בעיניים עכשוויות יש משהו שאינו תקין פוליטית גם בעמדתה של אוסטן עצמה, כי על אף שהיא כופרת בערכו של הייחוס היא כן מייחסת חשיבות גדולה לרכוש וליופי חיצוני. כמובן, לא שכיום אנשים אינם מייחסים חשיבות לכך, ולא שלא ניתן למצוא אצל אוסטן גם מגמה רומנטית יותר המצדדת בהשקפה שהרגש הוא החשוב ביותר בשיקולי השידוך, אבל אצלה, בכל זאת, הדברים מונחים על השולחן ואינם נאמרים בהתנצלות. אבל ישנו עוד מובן מרכזי בהיעדר התקינות הפוליטית של אוסטן, שאני סבור שהוא גם חלק מסוד קסמה. בעידן שבו, בהשפעה אמריקאית חשוב לציין, אנחנו מוזהרים לא "לשפוט" איש, הרי שאוסטן היא אחת הסופרות השיפוטיות ביותר שבנמצא. ערכיה של אוסטן ברורים, היא מצדדת באיפוק (כך אן, הגיבורה האהובה על הסופרת: "כמו בכל תכונה אחרת של הנפש, גם בזאת דרושים גבול ומידה"), היא מתנגדת לסנוביות, היא מעריכה כנות (אן על אחד הגיבורים: "הוא היה הגיוני, מאופק, מלוטש – אך גלוי לב לא היה"), היא דוגלת בעליונות החיים הפנימיים העשירים על יתרונות הייחוס, העושר או המראה (שוב אן: "בעיני חברה טובה היא חברת אנשים חכמים ומשכילים שיש בפיהם מה לומר; לזאת אני קורא חברה טובה"). וכל דמות החורגת מעקרונות אלה זוכה לסאטירה צולפנית מצד הסופרת.
מרבים לדבר על אוסטן בהקשר הפמיניסטי. ואכן נמצא ברומן הזה כמה הרהורים, מודרניים בתכלית, לגבי יחסי גברים ונשים. למשל, טענתה של אן שלא ניתן ללמוד על האופי הנשי האמיתי מהספרות כיוון שגברים כתבו אותה: "בלי דוגמאות מתוך ספרים. לגברים היה יתרון גמור עלינו והם שסיפרו את סיפורם. הם זכו להשכלה הרבה יותר; העט היה בידיהם. אינני מוכנה לקבל שום הוכחה מהספרים". עוד בהקשר הפמיניסטי, מעניין לציין כי ברומן שהמלחמות הנפוליאוניות הן הרקע ההיסטורי הברור שלו, וחלק מגיבוריו אף נטלו בהן חלק, הרי שמלחמות אלה כמעט אינן מוזכרות ונתפסות כטפלות לדרמה האמיתית של החיים לפי תפיסת אוסטן, שהיא החיים הפרטיים.
אבל יצירתה של אוסטן הפכה לקלאסית לא רק ואף לא בעיקר בגלל התמות שלה, אלא בגלל אופן הטיפול בהן: הקצב המדוד בקפידה של הולכת הסיפור, האיזון העדין בין חלקיו וליטושם של המשפטים, למשל, או השימוש המפורסם שלה באירוניה. ועל אמנות הסיפור של אוסטן נכתב רבות. אני רוצה להציע אלמנט נוסף בהסברת קסמה של הפרוזה הזו והוא האלמנט הבלשי. הרומנים הללו בנויים במתכונת בלשית כשעל מקום הרוצח נמצא הבעל. כלומר, כמו ברומן בלשי אנו תוהים "מי הוא הרוצח?", אלא שכאן אנו תוהים: "מי לבסוף יתגלה כבעלה של אן?". ואוסטן, כמו במיטב הרומנים הבלשיים, שותלת הטעיות ומרמזת על כמה אפשרויות שונות לזהותו של המיועד, כך שהמתח שלנו גובר. כמו ברומנים בלשיים, גברים המציגים חזות הגונה נחשפים אט אט כנבלים, גברים רגישים נחשפים בהמשך כאימפולסיביים ולא יציבים, התרקמות אהבה נחשפת כהשתעשעות גרידא ואנו תועים ותועים במסתורין עד שנמצא לבסוף בדפים האחרונים פתרון התעלומה, נמצא מי יעשה זאת.

יוני 19, 2012 – 10:47 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (6)

אבא

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

לפני שבוע ערכנו אזכרה לאבי. במשפחתנו מתקיים בזעיר אנפין מה שהטיח מנדלי מוכר ספרים בכנסת ישראל, שדווקא עם בוא ימי האביב, השמחה והאור מתחילין ישראל בתעניותיהם. ואכן במשפחתנו, בעקבות סדרה של טרגדיות, דווקא הקיץ המופז הפך להיות מה שמכונה אצלנו בהומור מריר: "עונת האזכרות".
הייתי סמוך לבר מצווה שלי כשאבי נפטר וכיום אני סמוך לפי שלוש מכך, כלומר שליש מחיי עד כה עברו עלי בצוותא עם אבי ושני שלישים בלעדיו. אני מציין את זה לא רק לגופו של תאריך "עגול". אבי הוריש לי במותו חשיבה אריתמטית ואף סוג של נומרולוגיה. בגיל עשרים וארבע חרדתי מכך שהגעתי למחצית מגילו בשעת מותו. בגיל 33 מכך שהגעתי לגילו בשעה שהתחתן – ואני ברווקותי. ואילו לפני שנה ציינתי לעצמי שרבע מאה חלפה כבר מהסתלקותו.
האבל שלנו, שלנו-כולנו כוונתי, מגוון בגילוייו. עד שנות העשרים שלי הוא התאפיין אצלי בכך שאחת לשנה, בלי קשר לתאריך האזכרה, ולא תמיד משום שעלה בי זיכרון קונקרטי של אבי או שמישהו העלה את זכרו בפני, פרץ מתוכי, כמו גייזר קפריזי, שאין לדעת מתי יזנק, געגוע חונק. הייתי מתפתל במיטתי, אם הדבר אירע בלילה, או פורש לקרן זווית, אם הדבר אירע ברשות הרבים, ולוחש לעצמי, נשנק: "אבא שלי, אני מתגעגע אליך, אני כל כך מתגעגע אליך, לאן הלכת?". לפעמים היו הדמעות המציפות מלוות כמו בפנייה מסבירה לנוכח אנונימי: "אבא שלי מת, אני מתגעגע לאבא שלי". באותם רגעים חשתי לפתע בנוכחותו הגופנית, בעיקר את זיפי פניו ורכות שפמו כמו מתחככים בפני. ואחר כך היה הכל מתכסה במהירות עד לפעם הבאה. כמו בתנועה חטופה של אנשים צנועים שגילו שחשפו דבר מה לא יאה, הכל היה מתכסה בהרף עין ועובדת מותו של אבי חזרה כביכול להיות במוחי אחת ממיליון העובדות שנאגרות במוחנו. כמו, למשל, העובדה שבירת מדינת ניו יורק היא דווקא אולבני כך גם לי דווקא אין אבא.
כמו ביחס להרבה עובדות בסיסיות בחיינו שאינן זכורות לנו ביומיום, למשל חשיבות חסדי האטמוספרה לחיים על פני כדור הארץ, כך גם אני לא מודע בבירור להשלכות מותו של אבי על חיי. כמונו כולנו שמודעים לגרביטציה, לכך שאיננו יכולים לרחף סתם כך מעל האדמה, כך גם אני מודע לדברים המתבקשים יותר שנובעים ממות אבי, לכך, למשל, שהעיסוק שלי בגבריות ומשמעותה נובע מכך שבגיל ההתבגרות לא עמד מול עיני מודל אבהי. אבל לגבי דברים רבים אחרים אינני מודע להשלכות המוות הזה אף שוודאי לי שהן קיימות; ואם להמשיך במטפורה שלעיל, אני מפנטז לעתים על חיים בכוכבים אחרים, מבלי לזכור את אי אפשריותם בגלל היעדר אותה אטמוספרה.
בשנים האחרונות זיכרון אבי בא אלי לעתים דרך שירים שאהב, ואותם אני שומע לפעמים בערבי שבתות כשמושמעים ברדיו שירים עבריים ישנים: במשעול בלב שדות זוג פוסע לבדו, אור הירח על ההר, עופרה חזה שאבי ציין פעם שהוא אוהב את שירה "שמור נא עלינו כמו ילדים". אך מה היה אבי חושב עלי היום? על העדפותיי התרבותיות, למשל, שאני חולק עם קוראיי מעל דפים אלה? קל וחומר על בחירות אחרות שעשיתי בחיים? האם היינו מתווכחים? האם היינו קרובים?
כמה הכרתי בעצם את אבי? אני שואל את עצמי ומתחייב בפעם האלף לצאת למסע בקרב חבריו ומכיריו שיספרו לי עליו, יודע שהשנים חולפות והעובדה שטרם עשיתי זאת אולי נובעת לא רק מטרדות החיים אלא מסיבה עמוקה יותר, מהשבת נטישה תחת נטישה, מכעס על אבי שהסתלק כך ממני, כעס שאינני מצליח לחוש בו במודע עד עצם היום הזה.
כמה הכרתי בעצם את אבי? בשנים שחלפו ניסיתי להתחקות אחריו לפי הספרייה שלו שהותיר בביתנו. הש"ס שקיבל מסבו הרב החיפאי ובו למדתי אף אני בשנים שאחר פטירתו; ביוגרפיה של בן גוריון שזכור לי שקרא פעם; "שיח לוחמים" שבמבט לאחור מפתיע-ולא-מפתיע שהיה בביתנו; חוות דעתו השלילית על "מסילת ישרים" של רמח"ל, כספר שסימן עבורו את ההפחדות ומוסריות היתר שמנזקקים לה לעתים בישיבות; ספרי הביולוגיה והכימיה שמהם למד ולימד (למד ולימד, בצד תלמוד, דווקא בתיכון חילוני); ספר השירים של משה טבנקין שנתן במתנה לאמי עם הקדשה אוהבת. אך השירים שאהב והספרים שהותיר מציירים דיוקן חסר מאד שאף בלוויית זיכרונותיי לא יוצא ממעומעמות.
לאחרונה נזכרתי באבי בעקבות הגילויים הדוחים של שנאת זרים שהתחוללו לנגד עינינו בשבועות האחרונים. אבי שהיה בוגר ישיבת מרכז הרב וממקימי תנועת "התחייה", אבי שאליו הצטרפתי להפגנות של הימין ולהקמות התנחלויות, אבי שאחריו הלכה משפחתנו לחבל ימית על מנת "לעצור את הנסיגה מסיני", מאבי לא זכור לי ששמעתי מעולם דיבור גזעני כלפי פלשתינאים (למעט אולי ביטויי כעס אחרי אירועים רצחניים). זיכרון אחר דווקא זכור לי: היה בכפרנו בית חרושת זעיר לצעצועים שפועל ערבי עבד בו. כל אימת שנהג אבי והיה רואה את הפועל יוצא מהמפעל היה עוצר ברכבו ונותן לו טרמפ. זכורה לי כילד ההפתעה מכך שאבי והפועל נהגו אף לנהל ביניהם שיחה לבבית. "אבו אסעד" קרא הפועל לאבי על שמי, בכורו, "אבי האריה". ואני התגאיתי בכך שאני זה שהענקתי לאבי את שמו והשתוממתי על ששם זה כמעט וזהה לשמו של אויבינו מצפון.

יוני 17, 2012 – 11:36 AM קטגוריות: מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" | תגובות (5)

לואי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

אני במרתון מתנשף של צפייה ב"לואי", הקומדיה של הסטנד-אפיסט לואי סי-קיי (שמשודרת גם ב""יס"; אני רואה אותה בדיוידי כמעט ברצף, שיטה שמאפשרת התענגות מרוכזת וממושכת על סדרות, אך גם יוצרת זילות מסוימת ביחס אליהן, כמו ביחס לכל דבר טוב שמצוי לפתע בשפע). הסטנד-אפ והקומדיה המבוססת על סטנד-אפ, כתבתי כאן בעבר, הם מהז'אנרים האמנותיים הנעלים ביותר לדידי. אם אמנות גדולה יוצרת קתרזיס, סוג של רגיעה ושלווה והשלמה בנפש, הרי שהסטנד-אפ לא מסתפק בזה אלא יוצר מסבל ועצבים ותוקפנות – צחוק. הסטנד-אפ הוא המקבילה לאלכימיה באמנות. מברזל חלוד נוצר זהב.
"לואי" מבוססת כביכול על חייו של היוצר והגיבור הראשי, גרוש ואב לשתיים, בן 42, שחי בניו יורק. הסדרה היא מעין הכלאה של "סיינפלד" ו"תרגיע". מבחינת המבנה היא "סיינפלדית" בכך שמשובצים בה קטעים ממופעי הסטנד-אפ של הגיבור וגם מבחינת הלוקיישן, מנהטן. ואילו היא מזכירה את "תרגיע" מבחינה זו שהיא מתמקדת בגיבור מקריח בעל צדדים אנטי-סוציאליים מפותחים. באופן מעניין, בפרקים הראשונים של הסדרה, הפסיעה הלא מתנצלת בדרכי קודמיו עומדת לזכותה של "לואי". דווקא היעדרה של מקוריות-בכוח מעידה על ביטחון עצמי. אבל באותם פרקים ראשונים עומדת לזכותה של הסדרה גם רוח רעננה ומקורית בכל זאת, ביחס לקודמותיה. "לואי" מציגה באותם פרקים מציאות ריאליסטית יותר, אפורה יותר, מעמד-בינונית יותר (ואפילו מציאות של צווארון כחול), ביחס לקודמותיה. לארי דייויד העשיר בלוס אנג'לס לא נתקל באותם קשיים וחוויות של לואי בניו יורק ואילו קריימר וג'ורג' ואיליין היו אקסצנטריים מדי מכדי שנחווה אותם כדמויות אמיתיות עם קשיי חיים אמיתיים. לואי אינו לוזר מדי אך לבטח גם אינו מצליחן ובכך יתרונו. היו באותם פרקים ראשונים וריאליסטיים אפילו חלקים מפורשים של ביקורת חברתית: באחד מקטעי הסטנד-אפ שלו מתאר לואי כיצד אירח פעם ידידה פרובינציאלית שהגיעה לראשונה לניו יורק וראתה לראשונה בחייה הומלס. הידידה נרעשה, ובחושבה שההומלס הוא אדם שדבר מה רע אירע לו זה עתה ניגשה לנסות לעזור לו. "מה קרה לך?" שאלה הידידה הנרעשת. "מה קרה?!", אומר לואי למאזיניו במועדון הסטנד-אפ, "אמריקה קרתה!". לואי מעשן מדי פעם, ועישון הסיגריה הפך על רקע הטלוויזיה והמציאות האמריקאית לסימבול לחיים אמיתיים, לא אלה המלוקקים ו"הנכונים" שעל המסך. שמעתי פעם טענה שמאז הופעת הפרוזאק ירדה קרנו של הסטנד-אפ. הסטנד-אפ כאמנות הממורמרים והנרגנים זקוק לאטמוספרה של סבל. באחד הפרקים בסדרה מעליב לואי באופן בוטה ביותר צופה במופע שלו שדיברה בזמן ההופעה והפריעה לו. בצאתה מההופעה הטיחה בו הצופה המלוקקת שסטנדאפיסטים הם אנשים מתוסכלים שמקנאים באנשים כמוה. וזה נכון במובן מסוים. הסטנד-אפיסט הוא סימבול לחשיבה "נגטיבית", לא משתלבת, כועסת, אנטי-הרמונית. אבל זה דווקא לשבחו של הסטנד-אפ ולא לגנותו: הוא מזכיר לנו את נבדלותנו הבסיסית, את האינדיבידואליות שלנו, שהיא מקור לכעסים ולתסכולים ולסבל אבל גם מקור האושר והעוצמה שבתחושת קיומנו. הסטנד-אפ, בכעסו ובתוקפנותו, מזכיר לנו את יחידותנו בתרבות שמטעמים כלכליים, דמוגרפיים ואידיאולוגיים תובעת מאיתנו יותר ויותר לתקשר באופן המוחלק ביותר שאפשר עם סביבתנו. עולם העבודה שלנו, למשל, אינו מאפשר כמעט עבודה בבדידות וחלק גדול מהתוצרים בו תובעים "שיווק" ושידול של אנשים אחרים לקנותם. סטנד-אפ הוא אנטי-סוציאלי כמעט כמו סיגריה בתרבות האמריקאית ולכן העובדה שלואי מעשן חשובה.
לאותו ריאליזם מרענן שהוזכר תורמת גם העובדה שלואי שמנמן (והוא מתייחס לכך). וחשובה אף יותר העובדה שהוא מגדל שתי בנות במשמורת משותפת לו ולאמם, גרושתו. ב"סיינפלד" וב"תרגיע" לא מגדלים ילדים. ב"לואי" נוכחות הבנות תורמת רבות לתחושה המציאותית והמחוספסת של הסדרה.
אך בפרקים הבאים (צפיתי בינתיים בשמונה) חלה הסטה עדינה אך משמעותית באופי הסדרה. הסדרה הקצינה את תכניה, הלוזריות של לואי הפכה שיטתית מדי, הפרקים הפכו מהוקצעים למדי, ובכך נפגמה האמינות שאפיינה את הפרקים הראשונים. זו עדיין סדרה מהנה מאד לצפייה, אבל מעט פחות אמיתית.

יוני 17, 2012 – 11:34 AM קטגוריות: מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" | פרסם תגובה

ארבעה ראיונות מעניינים עם ארבעה אינטלקטואלים

הנה כאן

יוני 14, 2012 – 9:23 AM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

הערה קצרה על "רומן האקדמיה"

הנה כאן

יוני 11, 2012 – 9:09 AM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

על "הסיפור האמריקאי הקלאסי", "עם עובד", בחר ותרגם: משה רון

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

באחת מיצירות הביקורת המדהימות ביותר שקראתי מימיי, מסה שמדגימה באופן מופתי את אפשרויותיו הגדולות של הז'אנר הזה, הביקורת, טען מבקר הספרות היהודי-אמריקאי, לסלי פידלר, שהספרות האמריקאית ובפרט הספרות האמריקאית הקלאסית היא במהותה ספרות נוער גברית, כלומר כזו המיועדת לנערים. מארק טווין, הרמן מלוויל, ג'יימס פנימור קופר, סטיבן קריין, ארנסט המינגוויי, נתנאל הותורן ועוד סופרים אמריקאיים רבים מדגימים את התזה של פידלר. הספרות האמריקאית, בניגוד בולט לספרות האירופאית, טוען פידלר, נמנעת מתיאורי אהבה הטרוסקסואלית בוגרת ומתמקדת ביחסים הומו-ארוטיים "תמימים" בין גברים, תמימים כמו תקופת החביון הנערית. יחסים גבריים בתוליים (לכאורה, לפי פידלר) נתפסים בספרות הזו כחוויה הרגשית האולטימטיבית. פעמים רבות אלה יחסים בין-גזעיים בין גברים (ישמעאל וקוויקוג ב"מובי דיק", האקלברי וג'ים הכושי ב"האקלברי פין", יחסי הגבר הלבן והאינדיאני בסיפורי קופר, למשל). ופעמים רבות מלווה האהבה הבין-גברית הזו בבריחה מהציביליזציה, כלומר בבריחה מהנשים. הסיבות לכך שבמרכז המסורת הספרותית האמריקאית עומדים יחסים בין גברים נוגעות בשורשיה הדתיים, ההיסטוריים והגיאוגרפיים של התרבות האמריקאית, תרבות שבה היסוד הגברי קיצוני בה במידה, ולא בלי קשר לכך שגם הפמיניזם שצמח בתוכה הינו רדיקלי במושגים אירופאים.
מאלף לראות כיצד התזה של פידלר ניתנת ליישום בקובץ המשובח של הסיפורים האמריקאיים הקלאסיים מהמאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20, שערך משה רון. חלק ניכר מהסיפורים מציג גברים לבדם, או גברים שיחסיהם העמוקים הינם עם גברים כמותם, או גברים שיחסיהם עם נשים מופרעים באופן עמוק או שהם נמלטים מיחסים אלה. אחד הסיפורים המשובחים בקובץ הוא הסיפור "וייקפילד" של נתנאל הות'ורן, סיפור על "הדוגמה התמוהה ביותר שנרשמה מעולם לפגיעה בברית הנישואין", פגיעה שנעשתה בידי אותו וייקפילד, שבפתיחת הסיפור נמסר לנו כי "בתואנה שהוא יוצא למסע, שכר לו האיש דירה ברחוב הסמוך לביתו, ושם, מנותק מכל מגע עם אשתו וידידיו, ובלא אפס קצה של סיבה לגלות שגזר על עצמו, שכן לו למעלה מעשרים שנה". הקומיות העמוקה של הסיפור הזה, על הגבר התימהוני שנמלט מאשתו בלי התראה אך שוכר דירה באותו רחוב, נזהר שאשתו לא תגלה את שכנותו לה ומדירתו הוא צופה איך היא מתאבלת עליו, נובעת לא רק מהאקסצנטריות גופא, אלא מהאקסצנטריות כגילום הפחד העמוק של גברים מנשים שמביא למעשים מוזרים כאלה. סיפור נהדר אחר של הות'ורן, המופיע בקובץ, מדגים את ההפרעה העמוקה הזו ביחסים ההטרוסקסואלים דרך סיפור גותי על מדען שמוטרף מכתם לידה בלחייה של אשתו היפה ומתעקש להסירו בניתוח מסוכן. גם הסיפור הקלאסי של וושינגטון אירווינג, "ריפ ון וינקל", על גבר אמריקאי שנרדם לפני המהפכה האמריקאית וישן במשך שנים ארוכות על מנת לגלות שאמריקה השתנתה כליל (בדומה לסיפור חוני המעגל בספרות חז"ל), הוא ביסודו סיפור בריחה של גבר רך לבב מאשתו הרודנית והסרקסטית: "מצבו של ריפ ון וינקל הידרדר והלך ככל שהתארכו שנות נישואיו; מזג חמוץ [מזגה של אשתו] לעולם לא ימתק ברבות הימים, ולשון שנונה היא המכשיר החד היחיד שהולך ומתחדד מרוב שימוש". סיפור אחר, של ברט הארט, "השותף של טנסי" שמו, מציג חברות בין גברים, ששורדת גם לאחר שאחד מהם גזל את אשת רעהו. ואילו סיפור שגם הוא מן המשובחים בקובץ, "המלון הכחול" של סטיבן קריין, עוסק כולו בגברים בלבד ובאלימות פיזית המתרחשת ביניהם, סיפור שיש בו שילוב בין קשיחות ומחוספסות (קריין, נדמה לי, נחשב לאחד ממקורות ההשפעה של המינגוויי) להכלה פסיכולוגית אמפאטית ו"רכה".
הסיפורים הטובים בקובץ, בצד סיפוריהם המוזכרים של הות'ורן, אירווינג וקריין, הם "המכתב הגנוב" הקלאסי של אדגר אלן פו והנובלה הקלאסית רבת העוצמה של מלוויל, "ברטלבי הלבלר". ברטלבי, הלבלר ש"מעדיף שלא" לעשות עבודות מסוימות, הלבלר שמורד במרד קומי-טראגי ואבסורדי בסדרי עולם המסחר, אך דווקא משום האבסורדיות של מרדו הוא מובן כל כך (על אבסורד הקיום מגיב ברטלבי באבסורדיות משלו).
עוד סיפורים ראויים לציון: שני סיפורים מעודנים של הנרי ג'יימס, שייבא לספרות האמריקאית תפיסות מעודנות ואירופאיות של "אמנות לשם אמנות" ועוסקים שניהם, באופן הולם, באמנים, אך באופן שהולם אף הוא את מזגו של ג'יימס עוסקים באופן אירוני באמנים כושלים ששרויים בהונאה עצמית ביחס לכישרונותיהם. סיפור מעניין נוסף שיש כאן הוא סיפורה של אידית' וורטון על זוג שנמלט מהמוסרנות האמריקאית וחי ללא נישואין באירופה. אך יחסו של הזוג למוסר המקובל, ששופט לחומרה את אורח חייו, מיוסר ודו-משמעי. סיפור פעולה מרשים הוא סיפורו של אמברוז בירס על איש הדרום הנמלט מתלייה בידי חיילי הצפון ("התרחשות בגשר נחל הינשוף"). בנוסף, מצויים כאן סיפורים מעניינים בעלי להט סוציאלי, כמו סיפורה של רבקה הארדינג דייוויס על "החיים במפעלי הברזל", שנושאו מקופל בכותרתו ושני סיפורים על היחס לשחורים, אחד מהם מתוחכם למדי ("התינוק של דזירה", של קייט שופן). דווקא מארק טוויין מיוצג בסיפור חלש לטעמי ("השטר בין 1.000.000 הליש"ט").
זה קובץ שרוב הסיפורים בו משיבים את האימון בצורה הספרותית של הסיפור הקצר.

יוני 11, 2012 – 9:06 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (3)

טכנולוגיה

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

לפני כשבועיים כתבתי כאן על אוכל והיום על טכנולוגיה. מה הקשר? אין, וזו הנקודה. במובנים רבים כל השינויים הטכנולוגיים העצומים, שאנו עדים להם בשנים האחרונות, אינם שינויים אמיתיים כל עוד עובדות הקיום הבסיסיות אינן משתנות: עובדת המוות, הצורך שלנו במזון, זקיקותנו לאהבה, חובתנו לעבוד, רדיפתנו אחר האושר החמקמק. לטעמי, הטכנולוגיה היחידה הדרמטית באמת של השנים האחרונות אינה האינטרנט, אלא התרופות הפסיכיאטריות. זו טכנולוגיה שלפחות מתיימרת לעסוק בדבר מה מהותי: הפחתת סבל. ואילו רוב רובם של שימושי הטכנולוגיה החדשה האחרים הינם אמצעים מוצלחים במקרה הטוב, שאינם משנים את המטרות עצמן, או הסחות דעת במקרה הפחות טוב. אלה האחרונים יכולים להיחשב מהותיים רק אם אוחזים בהשקפה העגומה שאחד הרכיבים הבסיסיים בקיום האנושי, כפי שאכן טען שופנהאואר, הוא השעמום והצורך בהפגתו. אמנם חלק גדול מהטכנולוגיות של העידן שלנו הנן טכנולוגיות תקשורת במהותן (סלולרי, פייסבוק וכד'), ולפיכך כאלה שנוגעות כביכול ביכולותינו המוגברות כעת להשיג אהבה. אבל התוצאה היא אמביוולנטית: ריבוי האפשרויות החדש והסטת הכובד הפנימי לכיוון "האחר", יוצרים מועקות חדשות. ואילו הנוכחות המרכזית של הפורנו באינטרנט, כפי שכתבתי כאן בעבר, מפשיטה את המיניות מהדיאלוגיות שלה, כך שלא ברור מי יוצא בפני מי, השכר בפני ההפסד או ההיפך. זאת מבלי להזכיר כעת את הבעיות האחרות של הפורנו. בכל מקרה, פורנו של אוכל עוד לא הומצא.
הסדרה הבריטית "בלאק מירור", שמשודרת ב"הוט וי.או.די" זה כבר כמה חודשים, נטלה על עצמה לעסוק בהשלכות הטכנולוגיה על חיינו. זו אינה יצירת מופת אבל היא סדרה רצינית ואחד האירועים התרבותיים החשובים של השנה האחרונה. הסדרה בת שלושה פרקים עצמאיים ונגעתי כאן בעבר בפרק הראשון שלה. אני רוצה להעיר כמה הערות על שני הפרקים האחרים. הפרק השני מציג עולם עתידני מסויט שחלק מהסיוטיות שלו נובע מכך שהוא הקצנה, רק הקצנה, של העולם שכולנו מכירים: עולם שבו אנו עובדים קשה מאד, לעתים בעבודה משעממת, בעוד מוחנו מדורדר בבידור נחות, מטומטם בתכנים פרסומיים ומפוטם בפנטזיות הימלטות בדמות הפיכה לסלבריטאים (בעולם העתידני שבפרק, צפייה בתחרות "כוכב נולד" מעסיקה את כלל האוכלוסייה). שני דברים ראויים לציון בפרק הזה. הראשון הוא ההצגה המשכנעת של העתיד (ובמשתמע: חלק מההווה שלנו) כמציאות טוטליטרית. הפרק מתאר מציאות ג'ורג' אורוולית של שליטה מוחלטת על חיי האזרחים ועל תודעתם. אבל מה שמדהים הוא שאת הדיסטופיה של אורוול, שכוונה כלפי חברות טוטאליטריות (הקומוניזם הרוסי, למשל), מתאים הפרק לגרסה מוקצנת של הדמוקרטיות הליברליות והקפיטליסטיות של המערב. ואכן, חשבו רק על התכנים הפרסומיים שאנו מפוטמים בהם ברצון ומאונס בחיי היומיום והמיזוג בין הדיסטופיה האורווליאנית לעולם החופשי והחופשי-כביכול שלנו אינו נראה מופרך. התמה השנייה הראויה לציון היא השימוש במיניות. הפרק מדגים איך צייתנותם של האזרחים מוגשמת, בין השאר, באמצעות סימומם בתכנים מיניים בוטים. אבל השימוש במיניות, טוען הפרק בתבונה בסב-טקסט, לא רק נועד לסימום פשוט של התודעה. המיניות הלא-פרסונאלית היא האויבת של האינדיווידואליזם (ושל האהבה האינדיווידואלית) ולכן משתמשים בה ככלי להאחדה ולמניעת מרי. בנוסף, המיניות, בהיותה כוח עצום, הופכת בתודעת האזרחים לאלגורית לכוח של בעלי העוצמה ולכן מעודדת בדרך נוספת את צייתנותם וכניעתם של הראשונים.
הפרק השלישי מציג עולם שבו פיתוח טכנולוגי מאפשר לנו לתעד את כל הקורה לנו בחיים. בעל החושד שאשתו בוגדת בו מפשפש באובססיביות בתיעוד הזה על מנת למצוא ראיות לבגידתה. הפרק החכם הזה ממחיש דבר מה בסיסי שדפוק בתפיסת העולם של חלק מ"הקדמה" הטכנולוגית: המחשבה ש"יותר" פירושו "יותר טוב". חלק גדול מהמנגנונים הנפשיים שלנו נוצרו על מנת שנסלק מתודעתנו עומס של מידע או רגש. המנגנונים הפסיכולוגיים של "הכחשה" ו"הדחקה", למשל, נוצרו במיוחד בשביל זה. והנה, בעולם שבו הכל מתועד ו"הכחשה" ו"הדחקה" אינן אפשריות עוד, החיים הופכים לגיהינום. יותר זה פחות.

יוני 11, 2012 – 9:00 AM קטגוריות: מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" | תגובות (2)

על הרומן הראשון של סול בלו

הנה כאן

יוני 3, 2012 – 10:27 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (2)

קצר על אמונה וכפירה

הנה כאן

מאי 30, 2012 – 10:21 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (3)