אוטופיה

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

אוטופיה

יש אנשים, ואני ביניהם, שתמונת עולם אוטופית נעוצה במוחם. חזון של סדר עולם מלא הנאה ונטול סבל מוקרן במסך אח"מים פרטי בחדר מחדרי ראשם. עולם בו אנשים מתענגים, משתעשעים ומשחקים. המשחק, כך השאיפה האוטופית, יחליף את העבודה. האדם הוא אדם במלוא מובן המילה רק כאשר הוא משחק, כתב שילר במכתם ידוע ולהפוך את העבודה למשחק הייתה אחת התמות שהעסיקו את בעלי החשיבה האוטופית מקדמת דנא. מייסד ז'אנר האוטופיה, כי אוטופיה היא גם ז'אנר ספרותי, ההומניסט האנגלי תומס מור, חשב כבר ב-1516 על סוגיית העבודה. באוטופיה שלו מקפידים לא לעבוד יותר משש שעות ביום. על אותן שש שעות של עבודה במרץ מקפידים מאד, וזו תשובה חלקית לתהייתו העצמית של מור על סכנת הבטלה שתשרור עם ביטול תמריץ הרווח בחזון שלו (כי הכסף מבוטל ב"אוטופיה" שלו). אבל מקפידים באותה מידה כי "איש לא יתיש את עצמו בעבודה ממושכת כבהמה מהנץ החמה ועד חצי הליל. סבל זה גרוע מעבדות, ואף על פי כן אלה הם חיי העובדים כמעט בכל מקום" (תרגום: איילת אבן-עזרא; עריכה מדעית: ד"ר רז חן-מוריס; "רסלינג", 2008). מור מסביר באריכות מדוע מספיקות די והותר שש שעות עבודה ביום לכלכלת המדינה. ראשית, כולם עובדים, נשים כגברים. אין אפליה בזכות ובחובה לעבוד כך שהפריון גדול. שנית, כיוון שאין מעמד בטל, כמו העשירים-האצילים באירופה, על שלל משרתיהם הלא-יצרניים, הרי שכוח העבודה גדול אף יותר. שלישית, באוטופיה לא עוסקים בעבודות לא חיוניות, לא עוסקים במקצועות "נבובים ומיותרים לחלוטין, המשרתים את חיי המותרות והתאווה בלבד". הייצור מכוון לצרכים האמיתיים של הקהילה כך שעבודת שש השעות היומית מספקת צרכים אלה בשפע.
סוגיית העבודה מרכזית לחזון האוטופי, כי העבודה נתפסת כעול שהוטל על כתפי בני אנוש ולמקור סבל מרכזי. חלק ניכר מהאוטופיסטים רואים אותה כך ובכך הם מסכימים עם המחשבה היהודית-נוצרית שרואה בעבודה קללה שקולל בה האדם הראשון: "בזיעת אפיך תאכל לחם". דווקא במחשבה המרקסיסטית נתפסת העבודה כחלק אינטגראלי מהמצב האנושי, כיסוד בהגדרה האנתרופולוגית של האדם. אם כי יש כאלה שמבחינים כאן בין מארקס המוקדם, של "כתבי השחרות", בהם ניתן ביטוי לחזון אוטופי שבו העבודה הופכת לשעשוע ולמשחק, לבין מארקס המאוחר, של "הקפיטל", שראה בעבודה ובייצור חלק מהמגדירים של האנושות. בכל אופן, חלק מהביקורת שנמתחה משמאל לאורך השנים על מארקס, נגעה בקבלה הזו שיש בהגותו של ההנחה שהעבודה והייצור הם בלתי נמנעים.
חזון של עולם אוטופי של התענגות ואי-עבודה (או עבודה מינימלית) מייצר כמיהה גדולה ותחושת כיוון ויעד. הוא מקביל (ובעצם קשור מאד) לכמיהה הדתית ל"ימות המשיח". אבל חזון כזה הוא גם מתכון לייסורים. ההווה מושווה לסרט האוטופי שמוקרן במוח ונראה מולו דל, אפרפר, שרירותי. ביאליק כתב ב"עם דמדומי החמה" על מיקומה של אוטופיה דמיונית ב"איי זהב" דמיוניים ומתאר מה החלום על איי האושר עושה לחולמים: "הֵם הָאִיִּים הָרְחוֹקִים, הָעוֹלָמוֹת הַגְּבֹהִים/ זוּ בַחֲלוֹמוֹת רְאִינוּם;/ שֶׁעָשׂוּנוּ לְגֵרִים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם,/ וְחַיֵּינוּ – לְגֵיהִנֹּם". החלום האוטופי הופך, לעתים, את החיים לגיהינום, החיים שנשפטים לחומרה נוכח הפנטזיה. ועם זאת, במובן מסוים, אינני מתעניין בשום רעיון שאין בו יסוד אוטופי. למשל, במלל ובלהג הרב שאנו טובעים בהם ואף מייצרים אותם ביחס לתרבות. כל גישה לתרבות שמקבלת את המציאות התרבותית כהווייתה ועוסקת בתרבות העכשווית כמו שהיא, ואינה מנסה לראות מעבר לה, כל גישה כזו אינה מעניינת אותי ממש. התרבות קשורה לפנטזיה ולכמיהה ליופי האנושיות והפנטזיה והכמיהה ליופי הן המוקד של החשיבה האוטופית. וכל תרבות או דיבור על תרבות שאינו מציג מודעות לכך אינו מעניין אותי ממש.
העידן האחרון של חשיבה אוטופית במערב היה בשנות הששים. אחד המניפסטים המרשימים ביותר לאוטופיזם של העידן ההוא, ואחד מספרי העיון המדהימים ביותר שקראתי בחיי, הוא הספר "Life against Death", של נורמאן או. בראון. בראון, פרופסור לשפות קלאסיות, נטל בספר הזה את רעיונותיו של פרויד וניסה לזקק מהם דרך לבנייתה של חברה אוטופית. בעוד פרויד היה פסימיסט, וגרס שהבחירה של המין האנושי היא בין קיום אלים וכאוטי לקיום של ציביליזציה, שבהגדרה מדכאת את הליבידו וחדוות החיים, בראון גרס שניתן לייצר חברה חדשה שבה "החיה החולה", כפי שקרא ניטשה למין האנושי, תוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלה, להתענג על הקיום הגופני ולקבל ללא מורא את ודאות המוות. זה ספר חריף ונבון ביותר שהנו בעצם אחד המניפסטים האינטלקטואליים שהכשירו את המהפכה המינית של הסיקסטיז. אבל האוטופיה של הסיקסטיז נכשלה ומאז למדנו להיות ציניים וחשדניים ומרוכזים בעצמנו. האוטופיה, אם היא קיימת בחברות שלנו, הופרטה: איש-איש מנסה להגיע לאושר הנכסף בכוחות עצמו.
האם נגזר דינן של האוטופיות להיות ב"שום-מקום" (אחת ממשמעויותיה של המילה ביוונית), מלבד מבחדרי מוחנו? או אף על פי שתתמהמה בוא תבוא?

ירושלים – תיקון

קוראים כתבו לי שהתפעלותי מהרכבת הקלה בירושלים, באחד הטורים האחרונים, עושה עמה חסד ולא צדק. התחנות שלה צפופות וחשופות לשמש ולגשם. מכשירי מכירת הכרטיסים אינם פועלים תדיר. הרכבות צפופות מאד בשעות העומס וזמן ההמתנה להן אינו קצר לעתים קרובות. קורא אחר של הטור הנדון העיר לי שאמנם תיאורי התחנה המרכזית בירושלים שהובאו בו נכונים, אבל התחנה המרכזית בתל אביב אינה יותר מלבבת.

יולי 15, 2012 – 11:36 AM קטגוריות: מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" | תגובות (3)

על "חלומו של הקלטי", מאת מריו ורגס יוסה, הוצאת "אחוזת בית" (מספרדית: עינת טלמון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ספרו החדש של זוכה הנובל הפרואני שונה מאד מהרומן הקודם שלו שהפך לרב-מכר בארץ, "תעלוליה של ילדה רעה". בעוד קודמו עסק ביחסי גברים נשים, ונע על גבול הקלישאה אודות הפאם-פאטאל, הרי ש"חלומו של הקלטי" הוא רומן היסטורי-פוליטי חצי-תיעודי. עם זאת, זו אינה גיחה ראשונה של ורגס יוסה לסוגת הרומן ההיסטורי ו/או הפוליטי: "חגיגת התיש", למשל, עסק בדמותו ההיסטורית של רודן ברפובליקה הדומיניקאנית וספרים רבים של הסופר, שאף התמודד על נשיאות ארצו, עסקו בפוליטיקה המיוסרת של פרו.
רוג'ר קייסמנט, הדמות ההיסטורית שהינה גיבור הרומן המסופר בגוף שלישי, נולד באירלנד ב-1864 למשפחה אנגליקנית ותומכת בסיפוחה של אירלנד לאנגליה. מאמין תמים ונלהב באידיאולוגיה הקולוניאליסטית, זו שגרסה שאירופה מביאה תרבות, דת, מנהל וסדרי מסחר נאורים ורציונאליים למושבות, עקר רוג'ר בגיל 20 לקונגו, כנציגה של חברת מסחר בריטית ואחר כך כקונסול של משרד החוץ הבריטי. קונגו הענקית, שנמסרה על ידי המעצמות האירופאיות לכתר הבלגי ב-1886, הפכה למדינה מנוצלת כלכלית ומשועבדת פוליטית באכזריות מזוויעה. קייסמנט, שהתפכח עד מהרה מחלום הקולוניאליזם הנאור, כתב, בעקבות מסע מיוחד בקונגו, דו"ח למשרד החוץ הבריטי על זוועות הקולוניאליזם, דו"ח שזעזע את דעת הקהל העולמית. ב-1911, שוב בשליחות משרד החוץ הבריטי, יצא קייסמנט לפרו וכתב דו"ח מזעזע לא פחות על ניצול האינדיאנים בתעשיית הגומי הפרואנית, בידי חברה שנסחרה בבורסה של לונדון (אגב, החברה הזו היא עדות לנזקי עידן ה"הפרטה" הקודם, זה של המאה ה-19; ממשלת פרו הפקירה נתחים מארצה לשליטת חברת הגומי וזו, ששיקוליה כלכליים בלבד, השליטה באזורים נרחבים משטר עריצות נורא). הדו"ח הזה הדהד אף הוא בכל העולם התרבותי, החברה ירדה מנכסיה וקייסמנט המופנם והמסוגף הפך לידוען בעל כורחו. במרוצת השנים הפך קייסמנט ללאומן אירי ואף השתתף בניסיון לקשירת קשר בין המיעוט הלוחמני באירלנד לבין גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נתפס על ידי הכתר הבריטי ונדון למוות. אנו פוגשים אותו בראשית הרומן בכלא, ממתין להוצאתו להורג (שאולי תומתק ברגע האחרון) ומבנה הרומן מקדיש לסירוגין פרק קצר לקורותיו בכלא ובעקבותיו פרק ארוך לביוגרפיה שלו (המסע בקונגו, המסע בפרו וכן הלאה).
עד תום השליש הראשון של הרומן הוא נראה לי רומן חלש. התמה האנטי-קולוניאליסטית מעוררת אהדה כמובן, אבל אולי היא מעוררת אהדה רבה מדי. כלומר, זו תמה צודקת כל כך, "חינוכית" כל כך, שהרומן נחווה כרומן לבני הנעורים על דמות מופת היסטורית. לא בטוח שדמות כזו יכולה להוליד יצירה ספרותית גדולה, שחודרת ללב המאפליה, לאזורים עמומים יותר ומיוסרים יותר מבחינה מוסרית. והרי על קונגו בדיוק נכתבה יצירה חשובה כזו (אם כי, אולי, מוערכת יתר על המידה), "לב המאפליה" של קונראד. קונראד אף מוזכר כאן כי היה זה קייסמנט, לפי תחקירו של ורגס יוסה, שהשפיע על קונראד להכיר בזוועה הקולוניאליסטית. אבל הכוח של "לב המאפליה" הוא בטענה המטרידה והכללית על טבעו הנורא של האדם, שהסיקהּ הסופר מהקולוניאליזם הבלגי האכזרי. למעשה, קונראד לא כל כך תקין פוליטית לטעמנו העכשווי, בכך שהוא ראה באפריקה מרחב לא מתורבת שסייע לחשיפת הפרא שבאדם האירופאי "המתורבת". בעוד קייסמנט מתאים יותר לטעמם הפוליטי של רבים בתוכנו, בכך שהוא ראה באדם האירופאי על חמדנותו הקפיטליסטית את מקור הרוע. גם מבחינת הסגנון נראה היה הרומן הזה כרומן בינוני, בכך שהוא כמעט נעדר סגנון, הוא כמעט דיווח תיעודי על האיש קייסמנט ופועלו.
אולם עם ההתקדמות בקריאה השתנתה דעתי. גם אם הרומן רחוק מלהיות מופתי הוא מעניין. והוא מעניין לא בגלל הסיבה שורגס יוסה, בין השורות ובראיונות, טוען שהוא מעניין. ורגס יוסה מתייחס להומוסקסואליות של קייסמנט ותולה בה את העוקץ של הרומן: דמות מופת מוסרית הינה לעתים דמות מורכבת. אבל ההומוסקסואליות של קייסמנט, שהובילה למבוכה בקרב מעריציו ולהשכחתו היחסית במורשת הפטריוטית האירית, הינה דמות "אמביוולנטית" רק בערכי תקופתה ואינה יוצרת עבורנו, קוראים מודרניים, מורכבות וקונפליקט ביחסנו לדמות (אם כי ייתכן ואנסטסיה מיכאלי תחלוק על כך). קייסמנט הוא דמות מורכבת מבחינה אחרת, אליה ורגס יוסה פחות מתייחס: אדם שוחר טוב שהפך ללאומן קנאי שדגל באלימות; אדם שהיכולת לעשות טוב נבעה מערכים נאורים שהתגלו בתוך חוגים רחבים באימפריה הבריטית, אותה אימפריה שהוא פנה נגדה בזמן מלחמה. סיבה נוספת לכך שהרומן טוב נובעת מההשוואה המעניינת שנוצרת בו בין הקולוניאליזם לבין השעבוד הפנים-אירופאי, כלומר בין קונגו לאירלנד. אבל הסיבה העיקרית להנאת הקריאה הינה שזה בפשטות סיפור טוב הממוקם באזורים ציוריים על אישיות מרתקת ושכוחה. הקלישאה הביקורתית: "הכתיבה רק נדמית פשוטה וזורמת אבל הושקעה בה מחשבה רבה על מנת להופכה לכזו" אינה תקפה כאן. הישגו העיקרי של הסופר כאן הינו על דרך השלילה, ורגס יוסה לא מפריע.

יולי 11, 2012 – 9:43 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

עושר ועממיות

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

על העשירים

"אתה יודע, ארנסט, העשירים, העשירים-באמת, שונים מאיתנו". "כן, סקוט, יש להם יותר כסף". זה אחד הדיאלוגים המפורסמים בתולדות הספרות, דיאלוג שארנסט המינגוויי טען שהתנהל בינו לבין סקוט פיצג'ראלד (דיאלוג שכנראה לא היה, אלא נברא). על הדיאלוג הזה העיר מבקר הספרות ליונל טרילינג שעל אף שרגילים לראות את השורה של המינגוויי כשורה הטובה בדיאלוג, המינגווי הדמוקרט שופך צוננים על האובססיה של פיצג'ראלד ביחס לעשירים, הרי שפיצג'ראלד צדק: כסף משנה בני אדם ואחד מתפקידיה של הספרות לתאר מהם השינויים הללו.
לפני זמן מה ניהלתי שיחה מאלפת עם בחורה שגדלה בבית עשיר מאד. הבחורה המוכשרת עוסקת כיום באמנות, כמרד בבית ובסביבה העשירים כקורח בהם גדלה. הזעם שלה על הסביבה הזו עצום והתובנות שלה היו מאלפות. "תראה", היא אמרה לי, "אני אסביר לך מה המשמעות של לגדול לתוך ים של כסף. הרי רוב האנשים בעולם הם כאלה ממוצעים, הם סתם, לא מיוחדים משום בחינה. אבל ברגע שאתה לא חייב להתפרנס, אם אתה סתם אחד בלי תשוקה גדולה, אתה מאבד כיוון, אתה מתחיל להסתחרר, אתה נכנס לורטיגו. רוב בני האדם הממוצעים, אלה שאין להם חזון גדול וכדומה, החיים שלהם מקבלים צורה ומתמלאים בתוכן מעצם זה שהם צריכים להתפרנס. כך המטרה הפשוטה הזו מארגנת להם את החיים. אבל כשאין לך צורך דוחק כזה הכל נהיה כאוטי". "ומה לגבי אלה שיש להם חזון גדול? למשל, אלה שרוצים לעשות עוד כסף בעסקים? לנצח מתחרים? להגדיל את החברות שלהם וכדומה?". "תראה, מי שבאמת שאפתן בעסקים אכן יש לו מטרה ממוקדת. ואגב, זה היתרון של מי שבא ממעמד נמוך לעולם הביזנס והכסף, הרעב הזה. אבל אני אומר לך מה למדתי מניסיוני לגבי אנשים מצליחים בעולם הכספים והעסקים. קודם כל, צריך איזו מידה של אטימות מוסרית כדי להצליח שם, לא לראות בעיניים. אבל חוץ מזה, מה שלמדתי הוא שהכישרון לעשות כסף הוא כישרון שאינו גורר אחריו כישרונות אחרים. זה כישרון מסוים מאד, מבודד מאד, כמעט כמו חוש מוזיקלי. אלה לא בהכרח, לרוב בעצם לא, אנשים מעניינים או סקרניים. הם טובים מאד בדבר אחד: בלעשות כסף".
זה כמובן לא מחקר מדעי וסביר שחוות הדעת הזו מותנית בחוויות סובייקטיביות. אבל תובנותיה של הבחורה העשירה והפיקחית מעוררות למחשבה.

חומוס

חומוס הוא כמו יין. מלבד זה שהוא אינו עשוי מענבים, אינו אדום, אינו משכר ולא משתפר כשהוא מתיישן. אבל הוא כן כמו יין במובן זה שקערת חומוס במקום אחד שונה דרמטית מקערת חומוס במקום אחר ודרושה אנינות טעם להבחין ביניהן. חומוס הוא מאכל עדין מאד, למרות עממיותו, וטווח הטעמים שניתן להפיק מהקטנית הצנועה הזו רחב מאד. יוסיף דעת יוסיף מכאוב ויוסיף אנינות יוסיף מחסור. מחסור בחומוס טוב. אני, הבה אומר זאת בגלוי ובאומץ, אנין טעם בענייני חומוס. אני מבין בחומוס, אתם מבינים? וזו בעיה. מקדשי חומוס רבים ומפורסמים קיימים בארץ. אבל אלה מקדשים לעבודה זרה, לאשרה ולבעל, שאינם הדבר האמיתי. שני מוסדות ירושלמים מפורסמים המתמחים בחומוס, ומפאת קדושת הגיליון לא אזכיר את שמם, הינם מאחזי עיניים לדעתי. לא זו הדרך ולא על זה דיבר המשורר. משכן ידוע ומיוחצ"ן לחומוס בצפון תל אביב, המפורסם באקסצנטריות של מלצריו, הוא אולי משכן לאמנויות הבמה, אבל הוא אינו היכל לחומוס טוב. חומוס יפואי מפורסם, שזוכה בפי רבים לכינוי "החומוס הטוב בארץ", הוא הונאה אחת גדולה. זה שהמלצרים מזלזלים בלקוחות אינו אומר שסחורתם טובה, כמו שזה שמישהי דחתה אותך אינו אומר שהיא האישה המושלמת. חומוס בינוני מינוס, ברמה של חומוס קנוי בסופר, מוגש שם ביפו באותו סגנון של חוסר סגנון מכוון, בדומה לאותו סגנון של סיפורי ברנר, שעליו טבע פרופסור מנחם ברינקר את הביטוי הפרדוקסאלי "רטוריקה של כנות". גם כאן, האלמנטאריות של ההגשה (קוצר הרוח, השלכת הצלחות לכיוון הסועדים, היעדר חמוצים ראויים לשמם), אינה מעידה על היעדר גינונים, אלא היא סוג של גינונים מחושבים היטב. אנשים, אתם מבינים, לא באמת מבינים בחומוס. הם חושבים שחומוס זו אווירה. הם סבורים שחומוס זה משל לעממיות. הם גורסים שחומוס הוא מטפורה לאותנטיות. ולכן הם הולכים שבי אחר תפאורות: חזות מרושלת ופשוטה במכוון, אדישות ואף תוקפנות של מלצרים, בעלי בית מבני דודנו וכדומה. אבל חומוס הוא לא משל, הוא נמשל. חומוס הוא בראש ובראשונה ובאחרון ובאחרונה מאכל; מאכל אלוהי כשהוא נעשה כמו שצריך, אגוזי ודשן, ומאכל תפל ומִשחתי, כשהוא לא. כמה פעמים נפלתי בהמלצות של אנשים שאינם מבינים, שנשבעים ביקר להם שחומוס זה וזה זה הדבר האמיתי, שאבּוּ אחד שבא מהגליל לתל אביב ופתח חומוסייה ראוי לשלושה כוכבים במדריך מישלן של החומוס. אני בטוח שבקרב בני דודנו הערבים מסתלבטים על חוסר ההבנה של היהוד הפרייארים. כלומר, אותם אלה שמגישים חומוס בינוני. לא אותם אלה שמגישים את פאר היצירה, כמו ב"לבנונית" באבו גוש למשל. כמה מהחומוסיות הטובות בתל אביב, "משוואשה" בפינסקר למשל, הן דווקא חומוסיות כמעט יאפיות, בלי אוונטות של אותנטיות, בלי סדיזם של מלצרים, בלי גינונים של סגפנות מעושה המעידה כי החומוס כאן הוא כביכול העיקר. באותן חומוסיות החומוס, לא התדמית, הוא באמת העיקר.

יולי 11, 2012 – 9:39 AM קטגוריות: מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" | תגובות (2)

הערה קצרה על "הפגנת הפראיירים" אתמול

הנה כאן

יולי 8, 2012 – 12:04 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (1)

על "כל מה שעולה מתכנס", של פלאנרי אוקונור, הוצאת "זמורה ביתן" (מאנגלית: ליה נירגד)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זהו תרגום ראשון לעברית של קובץ הסיפורים המפורסם הזה של פלאנרי אוקונור, קובץ שפורסם מעט לאחר מותה ממחלת הזאבת ב-1964, כשהיא רק בת 39. כישרון גדול בספרות האמריקאית נגדע כך באיבו. אוקונור היא סופרת "דרומית" מובהקת והקובץ הזה ממחיש זאת: כל הסיפורים מתרחשים (לפחות בחלקם) בדרום, חלקם הגדול עוסק ביחסי שחורים ולבנים, או ביחסי הצפון העשיר, האינטלקטואלי והליברלי והדרום הנחשל, התמים ולפרקים החשוך ובסוגיות הקשורות לתפיסת עולם נוצרית אדוקה.
ישנם כאן כמה סיפורים חזקים מאד ויצירת מופת אחת. סיפור חזק הוא זה שנתן לקובץ את שמו. בגוף שלישי, כמו כל סיפורי הקובץ, מסופר על ג'וליאן, צעיר מיואש שרוצה להיות סופר ועל אמו, בת למשפחה דרומית מיוחסת שירדה מגדולתה. האם סולדת מהאינטגרציה שנכפתה על הלבנים והשחורים בדרום (יש לשער שמדובר על תחילת שנות הששים). מה שהופך את היצירה לדוגמה ומופת למי שמבקש לכתוב כתיבה פוליטית בזמננו הינו שאוקונור אינה מבקשת לחנך אותנו פוליטית, להטיף לנו שלסלוד מנסיעה משותפת עם שחורים זה דוחה. זה המובן מאליו מבחינתה וזה אינו תפקידה של הספרות. תפקידה של הספרות הוא להציג את המורכבות האנושית, שאינה חופפת תמיד את קווי המתאר הגסים של האידיאולוגיות הנכונות. לפיכך היא מציגה לנו אישה לבנה וענייה, שיותר משהיא חשוכה היא פתטית ונוגעת ללב. בנה הנאור, העומד לצד החלשים, המתוחכם בהרבה מאמו הפרובינציאלית, הוא החזק, מתוקף צעירותו והשכלתו, בהקשר של יחסיו עם אמו והוא מגלה אי רגישות כלפיה. במהלך הסיפור מתגלה כי דווקא האם החשוכה מתנהגת בטבעיות ובחביבות לילד שחור ואילו ג'וליאן מתנהג באדיבות מלאכותית כלפי שחורים, שאינה מתקבלת בברכה.
מורכבות היחסים בין לבנים לשחורים מוצגת גם בסיפור הבא, "גרינליף". גברת מיי הלבנה חוזה בהידרדרות החווה שלה. בניה אינם נוקפים אצבע לסייע לה, העובד השחור הוותיק שלה עצלן ואילו צאצאיו דווקא משגשגים. מבנה עומק תת קרקעי הולך ונחשף ככל שמתקדם הסיפור, מבנה עומק שמעניק לסיפור את משמעותו המורכבת: אם בתחילתו היה זה סיפור על לבנים מול שחורים, על לבנים בשקיעה ושחורים בפריחה, הרי שבסוף הסיפור מתגלה שאולי קו הגבול האמיתי מתוח דווקא בין הורים לילדיהם: גברת מיי והפועל השחור שלה, גרינליף, ננטשים שניהם בידי הדור הצעיר.
יחסי בן ואם – הבן גם כאן, כבסיפור הראשון, אינטלקטואל שמבקש להיות סופר, והאם מצדה גם היא פרובינציאלית ו"חשוכה" – מצויים גם בסיפור חזק נוסף, "צמרמורת מתמשכת". בכלל, ראוי לציין כי רוב גיבוריה הראשיים של אוקונור הינם גברים (וארבעה מתשעת הסיפורים בקובץ עוסקים ביחסי בן-אם). כאן הבן, אסברי, שניסה לנהל בצפון חיי אמן ונכשל, חוזר מובס לביתו בדרום כשהוא סובל ממחלה חשוכת מרפא. הכל מעורר בו סלידה: היעדר התרבות בדרום, עבודות המשק המטמטמות, מנהגיה הפטרוניים של אמו עם עובדיה השחורים. בדבר אחד מוצא אסברי נחמה: הטרגיות של המוות הקרב. הסיפור בתחילתו קורע לב: בן מובס שחוזר אל אמו שוחרת הטוב, אך שתהום מפרידה ביניהם, הוא בז לה והיא אינה מבינה אותו. אך אט אט הטרגדיה הופכת לקומית. אוקונור ממחישה באופן מבריק את הצורך המגוחך של אסברי להעניק פאתוס וטרגיות "ספרותיים" למציאות פרוזאית. והיא אף מבקרת במרומז את ספרותיות היתר שמאפיינת גם את הנאורות שלו, ספרותיות יתר שמאפיינת את הדרך בה ניסה אסברי לתקן את יחסי הלבנים והשחורים. ניסיון התיקון המהיר והמאולץ – למשל, הסיגריות שמציע אסברי לפועלים ברפת של אמו, עליהם אסרה לעשן בשעת החליבה – כמו אומרת אוקונור, הוא פנטזיה ספרותית של מי שתלוש מהחיים ומקצבם האטי ומבקש להאיצם באופן מלאכותי.
ישנם כאן כמה סיפורים על התנהגות טובה, התנהגות נוצרית, שמובילה לאסון. אחד מהם הוא יצירת המופת המוזכרת. שפרד הוא עובד סוציאלי, אתיאיסט אך מי שמכוון בכל מאודו לעשיית הטוב. הוא מבקש לגאול את רופוס ג'ונסון, נער שגדל בהזנחה והפך לעבריין. מלא ביקורת על בנו, עצמו-ובשרו, נורטון, בו הוא רואה ילד מפונק ואנוכי, הוא מחליט לאמץ את ג'ונסון ולהשפיע עליו מטובו. מכאן נוסק הסיפור הזה להמחשה של אוזלת היד של הכוונות הטובות והחשיבה הרציונאלית לנוכח עיקשותו של הרוע האנושי והחשיבה הדתית הלא רציונאלית. ג'ונסון אינו חוזר למוטב והתוצאה של האימוץ שלו הרת גורל ומזעזעת. זה סיפור "נוצרי" מבחינה זו שהוא ממחיש את תהומיותו של הרוע האנושי, גם זה שנובע מסבל שנגרם לעושה הרע, ממחיש את הקלקול הבסיסי של הבריאה ואת אוזלת היד של ההומניזם החילוני הנאור לעומתם.
כמה מסיומי הסיפורים שטופי דם וסנסציוניים ובכך נפגעת מעט, לטעמי, האפקטיביות שלהם. אבל ככלל, בצדק נחשב הקובץ הזה לקלאסי.

יולי 8, 2012 – 9:56 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

שלוש בדיחות

הנה כאן

יולי 4, 2012 – 4:59 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (2)

ירושלים

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

התחנה המרכזית בירושלים

בסמסטר שהסתיים זה עתה העברתי סדנה לביקורת תרבות ואמנות ב"בצלאל" שבירושלים. כך קרה, שלראשונה זה שנים רבות, ביקרתי בעיר הבירה לפחות פעם בשבוע. הביקור השבועי חשף אותי לשינויים שחלו בירושלים מאז התקופה האחרונה ששהיתי בה רבות לפני כמעט עשור וחצי. השינויים בצבצו כבר בעורק התחבורה הציבורית החשוב ביותר שמחבר את תל אביב לירושלים, קו 480. בנסיעתי הראשונה לעיר הקודש, העיר אחד הנוסעים, יהודי מבוגר, מזוקן ודתי, לנהג על השירים שהתנגנו ברדיו. השירים הללו התנגנו לא בקול רם במיוחד אך לא בחרישיות. היהודי המבוגר מחה ולא בצורה עדינה על השירים והגיע מהר מאד לאמירות גורפות שמקורן בהקשר המיידי של הנסיעה באוטובוס לא היה ברור עד תום: "לא יעזור לכם כלום", הוא אמר לנהג, "זו מדינה יהודית". "מי זה 'לכם'?!" תהה הנהג. אבל היהודי המבוגר לא ענה לו: "תסגור את הרדיו או שתשים שירים אחרים, זו מדינה יהודית". אך אז שלף הנהג שחום העור קלף מנצח: "אבל אני לא יהודי! וזו גם המדינה שלי". הוויכוח שכך, המענה של הנהג נותר ללא מענה אך הוא גם הנמיך מעט את המוזיקה, בחצי-פשרה. בנסיעה אחרת בקו הזה, הפעם מירושלים לתל אביב, הושמע הרדיו שוב בקול יחסית גדול. היה נדמה לי שמדובר במהדורת חדשות של אחד הערוצים המסחריים המשודרת ברדיו. האינטונציה המעצבנת של קרייני החדשות, המטעימים את דבריהם במנגינה השגורה בפיהם, כאילו, אני מהרהר לפעמים, הם מדברים לילדים מפגרים שצריך להטעים להם מילה מילה, הייתה זו המוכרת. אלא שמשהו בתכנים העיר אותי מתרדמתי: בראש החדשות דווח על הלוויית גדול תורה חרדי. אחר כך רואיין בניזרי, שיצא כמדומני אז מהכלא, בראיון אוהד. התבוננתי בנהג: הפעם התחלפו התפקידים ודווקא הנהג חבש כיפה גדולה של "מתחזקים". הבנתי שאני עד לתופעה סוציולוגית מרתקת: מהדורת חדשות חרדית שנעשית כולה, מבחינה צורנית, כחיקוי למהדורות החדשות בערוצים המסחריים. בכל מקרה, קו 480 הפך כבר הוא לזירת מפגש ולעתים חיכוך בין חרדים ודתיים לחילוניים. כאילו הדמוגרפיה ממחישה את עצמה בכך שירושלים הדחוסה כבר זולגת מכל עבריה, שולחת מפלים לכיוון תל אביב. אבל החוויה החשובה ביותר מבחינתי ביחס לירושלים בהווה היא התחנה המרכזית בירושלים. וזו חוויה מדכאת. ההמולה, הצפיפות, היעדר החוש האסתטי, חוסר הסדר ומעל הכול התחושה של עוני ו-low life. ישנה כאן איזו שלומיאליות בסיסית בכניסה לתחנה, בתור לבדיקת התיקים. התור הזה מבולגן, לא מוסדר, כולו על הרחוב, והוא יוצר תחושה של צאן-אדם המבקש להידחק למכלאה. זה עניין שאפשר לתקנו, אך הוא מעיד על היעדר חוש אסתטי בקרב הרשויות. הבדיקה היא הכרחית כמובן, לנוכח הפיגועים שעברו על העיר המיוסרת הזו, אבל ניתן להסדיר זאת בצורה מכבדת יותר. אך מה שלא ניתן להסדיר באמצעות שינוי קוסמטי הוא את התמונה המובהקת של עולם שלישי שמציגה מהתחנה המרכזית. את העוני והכיעור שנובע מעוני – את זה לא ניתן לייפות במטה קסם. ירושלים ענייה משזכרתי אותה. דתייה יותר וענייה יותר מהעיר שהכרתי לפני עשור וחצי. בנסיעה אחת ברכבת הקלה החדשה, שממנה התפעלתי מאד, ניכר הפער ביתר הדגשה, הפער בין אמצעי תחבורה מתוחכם ו"אירופאי" לאוכלוסייה דלה ומרובה. אני אוהב את ירושלים ומתרגש מנופיה ומאתריה. אבל המראות בתחנה המרכזית, וגם בשכונות החרדיות שאליהן מזדחל האוטובוס הנוסע להר הצופים (משום מה לא חושבים פרנסי העיר שתלמידי האוניברסיטה זכאים לקו מהיר וישיר לאוניברסיטה), הם מראות מדכדכים. אני יודע שמכר שלי, בחור חרדי ראוי להערצה, עושה עבודת קודש בניסיון לשנות את היחס של החברה החרדית לעבודה. השינוי הזה הכרחי. מעולם לא חשבתי שאני, איש ספרות שיחסו, כמו יחסיהם של אנשי ספרות רבים, לעבודה הוא אמביוולנטי (פעם מנחם בן כתב הגדרה קולעת למשורר: "מי הוא משורר? משורר הוא אדם שלא אוהב לעבוד"), יטיף להכרח בעבודה. אבל הדלות והכיעור הירושלמיים ממחישים היטב את המצב: אדם לעמל יולד, ואם לא יוליד עמל מתוכו אך כן יוליד בנים ובנות לרוב– לאומללות יולד.

משל בלי נמשל

היום הארוך בשנה כבר מאחורינו. 21 ביוני. האין זה מוזר שבתודעתנו שיאי הקיץ הם יולי ואוגוסט, ולעתים גם "שלהי דקייטא שקשים מקייטא", דהיינו ספטמבר, בעוד ששיא הקיץ הרשמי כבר חלף-עבר? איני בקיא במטאורולוגיה. אני מניח שיש הסבר לכך ששיאי החום מתחוללים דווקא אחרי שחל היום הארוך בשנה. אבל אני מוצא בזה משל פיוטי נפלא: אנו מצפים לעתים לאירוע גדול שיתרגש עלינו בעוד אינני חלים וחשים שהשיא כבר נמצא מאחורינו. אבל מה הנמשל? אולי זה יהיה נמשל הולם: אמיל זולא, ברומן "היצירה", רומן שראה אור ב-1886, תיאר את מאבקו של צייר להכרה. דמות הצייר מבוססת על סזאן, חברו של זולא באותה עת. והנה, אם אני זוכר נכון, באחד הרגעים ברומן, הצייר שזכה סוף סוף להכרה והערצה פוגש בציירים צעירים ושאפתניים המביעים את תקוותם שגם הם יגיעו למעמדו יום אחד. "אינכם מבינים", אומר להם הצייר המבוגר, "שעכשיו אתם מצויים בשיא חייכם? בשנות היצירה והמאבק, כשאתם לבדכם מול הבד המתוח, לבדכם מול עצמכם. התהילה היא ריקה לעומת החיפוש והתעייה וחדוות הגילוי". הנה הנמשל שחיפשתי למשל היום הארוך בשנה: מה שנראה כשיא – חל הרבה אחרי שהשיא האמיתי כבר חלף-עבר.

יולי 1, 2012 – 9:19 AM קטגוריות: מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" | תגובות (3)

בודריאר, חברת הצריכה והתרבות – פוסט שני ואחרון

הנה כאן

יוני 27, 2012 – 7:17 PM קטגוריות: מאמרים בנושאי תרבות | פרסם תגובה

על הכרך האחרון של "בעקבות הזמן האבוד", הוצאת "הספרייה החדשה" (מצרפתית: הלית ישורון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לקראת סוף "הזמן שנמצא", הכרך האחרון של היצירה הענקית אליו דילגה המתרגמת הלית ישורון, מהרהר המספר, בן דמותו של פרוסט, כך: "אין ספק כי ספריי גם הם סופם למות יום אחד, כמו גופי. אך יש לקבל את הדין. להשלים עם המחשבה שבעוד עשר שנים אתה-עצמך, ובעוד מאה שנים ספריך, לא יהיו עוד. תוחלת נצחית אינה מובטחת ליצירות יותר משהיא מובטחת לבני-האדם". האם כיום, אכן אחרי מאה שנה כמעט בדיוק מצאת הכרך הראשון של "בעקבות הזמן האבוד", עוד חיה יצירתו של פרוסט?
מכל גדולי המודרניסטים האירופאים פרוסט הוא היקר לי ביותר, יותר מהזיותיו הקודרות של קפקא, צחיחותו הרגשית היחסית של ג'ויס ואפילו יותר מהאיזון שמבקש תומס מאן ביצירתו בין היסודות התהומיים והדמוניים למתינות הבורגנית. אבל אל לאהבות הנעורים שלנו לעמעם את חוש הביקורת שלנו. איני מדבר על זוטות שישנן בכרך הזה, כמו חזרות מרובות מדי לעתים על רעיון אחד או אף שימוש פעם נוספת, ללא כוונת מכוון, בדימוי שהשתמש בו פרוסט כמה דפים קודם לכן. אלה מעידות המְעידות שרוב הרומן נכתב בשנותיו האחרונות, שנות המחלה, של פרוסט. אינני מדבר גם על העיסוק הסנובי והאנכרוניסטי של פרוסט בסוגיות של ייחוס ויוקרה חברתיים. אני מדבר על יסוד מרכזי ביצירה שניתן לכנותו "דת האמנות", הבאתה לשיא מודרניסטי של אידיאה שהתפתחה לכל המאוחר ברומנטיקה של סוף המאה ה-18, ולפיה הצדקתם העמוקה של החיים שנחיו היא בהפיכתם לספר, ליצירת אמנות. כך כותב כאן פרוסט: "החיים האמיתיים, החיים שלבסוף התגלו והתבהרו ולפיכך הם החיים היחידים שנחיו במלואם, הינם הספרות". האם אנו, בתחילת המאה ה-21, יכולים להאמין בכך בלי אירוניה? האם תחליף הדת הזה, כי זה אכן ניסיון הרואי להציע תחליף לאמונה הדתית המסורתית, מתקבל על ליבנו בטבעיות, ללא זיעת-מאמץ, ללא הונאה עצמית? האם היכולת הזו לסובלימציה לא נפגמה אנושות בתרבות שבה אנו חיים? נדמה לי כי לנו, אם אנחנו כנים עם עצמנו, האמנות היא אמנם עדיין יותר מריפוי בעיסוק אבל היא פחותה מדת ואת מעמדה בהווה עלינו עוד לנסות להגדיר. אבל את הגדרתו של פרוסט לא נוכל לקבל כפשוטה.
ואחרי שהדבר הזה נאמר ניתן בהחלט להתפעם מהכרך הזה. להתפעם, למשל, מתיאור פריז במלחמת העולם הראשונה, ששיאו הוא בתיאור בית הבושת לגברים שהקים לעצמו הברון דה שרלוס. בפריז המואפלת, אך שעשיריה רק מוסיפים את ריגוש המלחמה על תענוגותיהם, חוזה בן דמותו של המספר באותו ברון המשלם לצעירים פשוטים, חלקם חיילים בחופשה, על מנת שיצליפו בו ויתאכזרו אליו. ברגע קומי, לא שכיח בחלק הזה, מתאכזב הברון מרה כשאחד המכים אומר לו שייתן את כספו למשפחתו הנזקקת; נדיבותו ואנושיותו של המכה פוגמת בפנטזיה של הברון על אכזריותם של שכירי-השוט שלו. בכלל, התמה ההומוסקסואלית מרכזית בכרך הזה ולפרוסט כמה תובנות מאלפות על גבריות הומוסקסואלית, גבריות סטרייטית ומלחמה. ניתן להתפעם, לעצור את הנשימה ממש, מנשף המסכות של החברה הגבוהה שמשתתף בו המספר עם תום המלחמה, נשף מסכות שמתברר עד מהרה שאינו כזה בעצם, אלא השנים שחלפו הם שהעטו מסכות על פני הקרואים, את חלקם הכרנו מחלקיה הראשונים של היצירה שהתרחשו עשרות שנים קודם לכן. פרוסט מקדיש עשרות דפים יפיפיים, עצובים-אכזריים-מתוקים, לתיאור אמנות הפיסול-בגוף של הזקנה. ניתן להתפעם, למשל, מהחלטתו של המספר לשוב אל חלומו להיות סופר, החלטה שנובעת מרצף זיכרונות שהחל לעלות בו בעקבות מחווה גופנית סתמית שעשה, פסיעה על מדרגות בדרכו למסיבה המוזכרת, שבדומה לעוגיית המדלן מהכרך הראשון, מעלה בו את העבר במלאות ובחיוניות. פרוסט רואה בחוויה הזו סוג של התגלות ומייחס לה משמעות מטפיסית עמוקה: היכולת שלנו, באמצעות קישור בין ההווה לעבר, לצאת מחוץ לזמן ולחדור אל מהותם הנצחית של הדברים. ניתן להתפעם מטקסט שמכיל מסה מעמיקה באסתטיקה לצד דיונים באסטרטגיה צבאית; הבנה חודרת של האהבה לצד צידוק מנחם, אמנותי-פילוסופי, לסבל ("הכאב […] מדרבן אותנו לעבודה […] והדילמות הכאובות, שהאהבה מציגה בפנינו על כל צעד ושעל, מורות לנו, מדריכות אותנו, מהו החומר שממנו אנו עשויים"); התבוננות חברתית מדוקדקת בצד ביטוי עילאי לחשיבותה של הבדידות ("יהיה בי האומץ לענות למי שיבואו לבקר, או ישלחו להביאני, כי עקב ענייני מהות שעלי להתעסק בהם ללא דיחוי, נקראתי למפגש דחוף, מכריע, עם עצמי").
לא ניתן להתרשם באופן ממצה מהכרך הזה בקריאה אחת. לא רק בגלל התחביר המפותל ולא רק בגלל המאמץ האינטלקטואלי שנדרש לא פעם על מנת לעקוב אחר השתלשלות הרעיונות. פרוסט מלא וגדוש כל כך שניתן לומר עליו, מה שנאמר אכן על הטקסטים המודרניסטיים הגדולים, שהקריאה הראשונה האמיתית בו היא הקריאה החוזרת.

יוני 25, 2012 – 12:15 PM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

צחוק ופחד

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

"תרגיע" העונה השמינית

הסופר הגרמני,היינריך פון קלייסט, כתב במסתו "על תיאטרון המריונטות", שהסיבה לכך שריקוד המריונטה יפה מריקוד הרקדן האנושי נעוצה בכך שהרקדן האנושי מודע לעצמו. היעדר מודעות עצמית יוצר את היופי של ריקוד המריונטה בעוד מודעות עצמית פוגמת ביופי כזה. זו אולי הבעיה העיקרית שלי עם העונה החדשה של "תרגיע", העונה השמינית. לארי דייויד מודע כעת לתמצית מהותו, איפיונו כ"מתנקש חברתי", כפי שקורא לו ג'ף, חברו, באחד הפרקים בעונה החדשה, כלומר כמי שהתנהגותו היא אנטי סוציאלית. ברגע שמהות האישיות של דייויד הפכה לגלויה ולמנוסחת, היא גם הופכת לנוסחתית וצפויה. גם הפרק שעשה לו כבר שם (היה מי שהציע לנתניהו ואבו מאזן לצפות בו), "העוף הפלשתינאי", מאכזב. הפרק עוסק במסעדה בלוס אנג'לס שמגישים בה עוף בנוסח פלשתינאי ובה לארי היהודי נהנה לסעוד, למרות שכל חבריו היהודיים זועמים עליו ועל המסעדה. דייויד אף נמשך לפלשתינאית זועמת בנימוק הקורע למדי שתמיד נמשך לנשים שלא רצו אותו והנה מצא אישה שלא רק לא חושקת בו אלא אפילו לא מכירה בזכותו להתקיים. זו בדיחה בכלל לא רעה, אבל העונה החדשה, ככלל, מאכזבת.

ווס אנדרסון

אני ממשיך ברשותכם במסכת התלונות על הקולנוע העכשווי. הקינה משחררת. ראיתי את "ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון המציג כעת בבתי הקולנוע. אנדרסון הפך משום מה בעשור האחרון לקולנוען נחשב. לא התפעלתי מאף אחד מסרטיו הקודמים ("משפחת טננבאום", "עמוק במים", "רכבת לדרג'ילינג") למעט "המרוץ לצמרת של מקס פישר", סרטו המוקדם. אם היה משהו מרענן באסתטיקה ואפיון הדמויות המוגזמים והמוקצנים במכוון של סרטיו בעבר, הרי שב"ממלכת אור הירח" הם הופכים למניירות. וכאשר הקישוטים הללו כבר לא מפתיעים אנחנו נותרים עם בימאי שאין לו מה לומר. ב"ממלכת אור הירח" הגיבורים הראשיים הם ילד וילדה המתאהבים זו בזה, מתנהגים כמבוגרים שלא כפי גילם ולמעשה עורכים פרודיה לא מכוונת על יחסי גבר ואישה. יש מתיקות בילדים המנסים להתנהג כמבוגרים. מתיקות שהיא סוג של קיטש. הילדים המחקים מבוגרים מקרינים על סרטיו הקודמים של אנדרסון שבהם מבוגרים מתנהגים כילדים. אין הבדל בעצם בין מבוגרים וילדים בעולמו של אנדרסון והאי הבגרות הזו יוצר את חוסר המשקל של יצירתו.

אוונגרד

לא כל "אלטרנטיבה" היא מעניינת, כשם שלא כל "מיינסטרים" הוא גרוע. אבל בשבוע שעבר יצאתי להופעה אלטרנטיבית ב"צימר" בתל אביב, מעוז אלטרנטיבי מרופט כדבעי כפי שתובע הז'אנר, ונהניתי מאד. כארבעים איש התקבצו ובאו בסתם יום של חול לראות את להקת "Farthest South" בקטעי נגינה שביניהם, ולמעשה במקביל לחלקם, הקריא מבקר הרוק האגדי, קובי אור, שירים, שהוא מעדיף לכנותם "קטעים". הקטעים הללו הם בעיניי שירה חזקה וישירה, כאובה ומכאיבה, ועם זאת מרובת ניואנסים. הנה למשל כמה ציטוטים מקטע שעוסק ב"אנשים שלא עשו ילדים". "האנשים שלא עשו ילדים/ החיוכים שלהם הם רצועות/ צבעוניות/ של כלבים בלי כלבים/ והם הולכים איתן ברחובות […] גיטרה בעלת מיתר אחד/ תוף עם עור מקומט/ פסנתר לו רק קלידים שחורים/ הראי שבאמבט מתפשט/ לכל קירות החדרים לאט לאט […] אין מי שיבקר אצלם בבית חולים/ ובסוף בסוף כשבקבר הם טמונים/ רק אז מעצמם ובשרם/ משהו חי ייווצר: תולעים". דימוי רצועת הכלב הוא נהדר, דימוי לחיוך שאין לו יעד ותכלית, כמו רצועת כלב מעוקלת כחיוך אך ללא כלב. אך עם זאת הדימוי שומר על אמביוולנטיות ביחס לגידול ילדים, חושף משהו מהאינטרס של ההורים, מהצורך שלהם בהפגת בדידותם, שאינו שונה אולי, מהרצון בחיית מחמד. שימו לב גם לדו-משמעות החסכונית בדימוי ה"עור המקומט" של התוף. והראי מתפשט כי בהיעדר ילדים "האני" פוגש רק את עצמו. ואילו הסיום, למרות ההקצנה, חזק ואפקטיבי. הלהקה, "Farthest South" (יאיר יונה – בס, חפצים; ברי ברקו – גיטרה חשמלית; יאיר עציוני – לפטופ, מוג, בס; סיון ציימר – וידאו; נגן אורח: יוחאי וולף – גיטרה), משלבת בין פסיכדליה לג'אז, קראוטרוק, פוסט-רוק וקומפוזיציה מודרנית. אני מבין קטן למדי בסגנונות המוזכרים, אבל התוצאה בהופעה הייתה מדיטטיבית ותקשורתית. המסתורין והסיזיפיות-הרפטטיבית לעתים של המוזיקה, התמזגו בתכנים הקודרים של קובי אור. להופעה היה כך אופי מובחן, אטמוספרה עקבית. הופתעתי מאד בסוף ההופעה לגלות שקטעי הנגינה לא היו מתוכננים ונוצרו אד-הוק בידי כל אחד מהנגנים על הבמה. ההופעה הייתה מהוקצעת והאלתור נחווה כמתוכנן.

משהו על ההבדל בין דיכאון וחרדה

אם צריך לבחור אז חרדה עדיפה. בנקודות, ברור, לא בנוקאאוט. החרד חרד בדרך כלל מהעתיד: משהו יקרה, הוא לא יוכל לעמוד במטלה מסוימת, הוא ייכשל. בעוד למדוכא אין גם הווה ואין עבר, קל וחומר שאין עתיד. החרד חרד שיקרה לו משהו, אבל הוא עצמו מעט מובחן מהמשהו הזה שאולי יקרה לו. ואילו המדוכא מתקיף ישירות את עצמו. החרדה היא למי שיש לו משהו והוא חושש לאבדו. למדוכא אין דבר משלו, כך לפחות הדיכאון משכנעו. החרדה מתקיפה כמו מבחוץ ואילו הדיכאון עולה מבפנים. אבל כאן יתרונו המסוים של הדיכאון: הדיכאון ממרכז את "האני" סביב כאבו ואילו החרדה מערערת את "האני" הזה לנוכח ההתקפות והפלישות מבחוץ. "האני" כמו מתפוגג למול עוצמת החרדות, וקור זוחל במקומות שבהן שכן פעם "האני" בחדריו לבטח. זו נבילה וזו טריפה ושצער לא נדע.

יוני 24, 2012 – 10:57 AM קטגוריות: מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" | תגובות (7)