פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"
"לא לקחת את עצמך ברצינות" הוא מעין צו תרבותי עכשווי שמלמד לא מעט על התקופה בה אנו חיים. לכאורה, זוהי הוראה שלילית אך שכולה חיוב. אנחנו הרי מכירים את האנשים שדווקא "לוקחים את עצמם ברצינות" יתרה, והופכים או לעריצים, שמטילים על סביבתם את משקלם העודף, או לאומללים, שכורעים תחת נטל עצמם. אבל האתוס העכשווי הזה המורה לנו "לא לקחת את עצמנו ברצינות", או בגילומיו העממיים יותר, מורה לנו "להקליל" או "לא לחפור", מסתיר לעתים מאחורי החזות העולצת ייאוש עמוק. אל תיקחו את עצמכם ברצינות, מדריכה אותנו הצייטגייסט, כי ממילא לא ניתן להתייחס לעצמנו ברצינות בעולם גדול כל כך, גלובלי כל כך, שבו הפרט נמעך תחת תהליכים כלכליים ופוליטיים, אירועי-מדיה, רשתות-חברתיות וכיוצא באלה, שגדולים ממנו מיליוני מונים. אל תיקחו את עצמכם ברצינות, מתרה בנו המוסר החדש, כי ממילא לא ניתן לקחת את האדם ברצינות, בעקבות גילויי המדע, או הפרשנות הפופולארית של גילויים אלה, המרמזים שהאדם הוא מין שילוב של קוף-עילי ומחשב-על. לא לקחת את עצמך ברצינות הינה לעתים אמירה דיכאונית שרק מתחפשת להשקפת עולם נונשלאנטית.
המהלך החשוב של איל מגד ביצירותיו האחרונות ("זוג", "איך לחיות", ובעיקר "ארץ, אישה" וספרו הנוכחי, "סוף הגוף") מתמצה לדעתי בכך שמגד הולך בכיוון ההפוך לחלוטין לרוח התקופה. מגד לוקח את עצמו ברצינות תהומית, הוא כבד מאד וחופר מאד. ועל כל אלה תהילתו. העיסוק של מגד בעצמו, בשלושת הספרים הקודמים באוטוביוגרפיות מפורשת ואילו כאן תחת מעטה בדיוני דקיק, הוא כמובן נרקיסיסטי. אבל נרקיסיזם, חשוב מאד לומר לאור ההשמצות ואי ההבנות של המושג באקלים האינטלקטואלי הנוכחי, הוא גם המקור לתחושות של ערך-עצמי, כבוד-עצמי, אצילות ובכלל לתחושת האינדיבידואליות שלנו. היוונים הקדמונים, טען פעם אחת היסטוריון של המדע טענה עוצרת נשימה, לא פיתחו את המדע המודרני והטכנולוגיות שנבעו ממנו, למרות שהיו ברשותם האמצעים ללכת בדרך הזו בו צעדה אירופה מאז הרנסאנס, בגלל הנרקיסיזם הבריא שלהם: הם לא רצו להחליף את הגוף היקר להם בתותבים טכנולוגיים. בחברה שבה הטכנולוגיה ממעטת מדי יום את הקיום הגופני הנפרד שלנו, בכך שהיא הופכת אותנו לווירטואליים ולמחוברים-חברתית, הנרקיסיזם הוא המאגר שממנו יונקת המחאה של הפרט נגד התהליך הזה. ואיל מגד הוא הנציג הבולט ביותר בספרות הישראלית העכשווית להתעקשותו של היחיד על חשיבותו הנבדלת, התעקשות המתבטאת בכך שהוא נובר ונובר בעצמו ולא מרפה.
לכאורה הספר הזה דווקא אינו על "האני". המספר, מנתח ירושלמי בעל שם, כבן ששים, המסוכסך עם מִנְהלת בית החולים בו הוא עובד, עוסק בדמותו של חברו, בועז מזור, שדווקא מזור לא היה לו והוא נפטר מסרטן בלבלב. באובססיביות תומס ברנהרדית, אם כי פחות אינטנסיבית ורפטטיבית, אולם בהחלט מוזיקלית בדומה למקור ההשראה המשוער, דן המספר שוב ושוב, ומכיוונים שונים, במערכת היחסים הזו שהתחילה בילדות תל אביבית משותפת והמשיכה ללימודי רפואה משותפים, שמהם פרש בועז למגינת לבו והפך לביולוג חשוב אך כזה שעדיין רואה את החמצת חייו בכך שלא היה לרופא. החברות, שלוותה במסעות משותפים לחו"ל, שתיאורם תופס כאן מקום ניכר, לא נעדרה מתחי השוואה ותחרות וקנאה. היא אף ניתקה לתקופה ממושכת וחודשה בשנה האחרונה לחייו של בועז, כאשר נודע לו דבר מחלתו. בראיון שנתן מגד נטען כי פרשת היחסים שנגללת ברומן קשורה ביחסיו המציאותיים עם עלי מוהר. אולם תוכן הרומן הזכיר לי דווקא מערכת יחסים אחרת, את המסה שכתב עגנון על חברותו עם ברנר. במסה מתנצל עגנון באירוניה על כך שללא הרף הוא מדבר על עצמו במקום להגיע לנושא המסה לכאורה, ברנר. כך גם כאן, דמותו של בועז מעניקה למספר אפשרויות נוספות לדון בחייו שלו, מתוך ההשוואה לבועז ומתוך ההשראה לעריכת סיכומים שמעורר באופן כללי המוות, קל וחומר מותו של חבר. כך, למשל, דן כאן המספר באריכות ביחסיו עם אשתו השנייה, יחסים מייסרים אך בלתי ניתנים לביתוק, שמזכירים מאד את הניתוח של המספר האוטוביוגרפי ב"ארץ אשה" וב"זוג". התוצאה היא רומן שמדובב בעברית מוגבהת, הדורה ובעלת משלב יציב, את שאלות החיים החשובות ביותר, "השאלות הארורות" המטפיסיות והפרסונאליות כאחת, שאלות הנוגעות במהות החיים והמוות, באפשרות להשיג אושר ואהבה בעולם הזה, בכמיהות הדתיות, ביחסי גוף ונפש, בתפקיד הפטאלי של הילדות בחריצת גורלנו בבגרות. העברית ההדורה, הספרותית, שמתורצת במובלע בכך שהרופא הוא איש ספר, יוצרת שני אפקטים מעניינים ומנוגדים: מצד אחד היא מאלחשת את הנושאים המייסרים, תהליכי הגסיסה למשל, בכך שהיא יוצרת ריחוק אסתטי ממהותם הברוטאלית. מאידך גיסא העברית ההדורה דווקא מעניקה הדגשה, משקל ואפילו מעט פאתוס לנפתולי וייסורי הגוף והנפש. הסגנון העברי המוקפד והיציב קשור כך לאפקט התרפויטי הכללי שיש בקריאה ברומן הזה, לפעולתו הכללית של רומן שמעניק משקל לחיים האינדיבידואליים על שאלותיהם הגדולות, רומן שאינו נכנע לצו התרבותי העכשווי ודווקא לוקח את החיים ברצינות.
מבקר חופשי 