מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשנת 1995 נשלח הסופר דיוויד פוסטר וואלאס בשליחות המגזין האמריקאי "הארפר'ס" לשיט בן שבעה לילות באניית פאר שיוצאת מדרום פלורידה לקריביים ובחזרה. הנסיעה הזו הובילה לכתיבת המסה הניאו-ז'ורנליסטית המשעשעת-רצינית הזו: ריאליזם מדוקדק וביקורת חברתית מלווים בשנינות ובחשיפה אישית (מתונה יחסית). אולם וואלאס גם מציג בה פואטיקה מקורית משלו, כפי שאציע בהמשך.
השיט באוניית הפאר עלה 3000 דולר, אך וואלאס חוזר ומדגיש כי משתתפי השיט הם "אמריקאים משכבת העלית". סביר יותר אולי, אחרי שקוראים את תיאורם במסה, לתארם כאמריקאים, דודיים למדי, בני המעמד הבינוני-גבוה. וואלאס, לדעתי, בחר לתארם באופן מעט מוגבה על מנת לחדד את טיעוניו נגד תרבות השפע האמריקאית אותה מייצגת בעיניו ההפלגה. כפי שהוא כותב: "צפייה בבני ארצך המהדסים בסנדלים יקרים אל תוך נמלים מוכי עוני אינה נמנית עם הרגעים הכיפיים של שיט התענוגות. אין מה לעשות, יש משהו בהמי בתייר האמריקאי". אבל עיקר הביקורת החברתית של וואלאס היא לא על אי השוויון בין בעלי לנעדרי אמצעים. הטיעון של וואלאס נגד שיט התענוגות נחלק למעשה לשני טיעונים שונים. הראשון: הפלגת התענוגות היא דבר עצוב מאד. התענוגות הינן הסחות דעת שקופות במיוחד מחרדת המוות. "אין זה מקרה", כותב וואלאס, "ששיטי תענוגות 7לק [שבעה לילות בקריביים] מושכים בעיקר אנשים מקשישים". לאנשים אלה הפלגת התענוגות מציעה "מוצא נוסף ביחס למוות […] הפעילויות, המסיבות, החגיגות, הרינה והצהלה הבלתי פוסקות של ה7לק, האדרנלין, הריגוש". הטיעון הזה הינו בעצם טיעון נגד מושג "הבידור" בכללותו, כטמטום עצמי מסיח דעת. אבל וואלאס טוען גם טענה אחרת, מורכבת יותר, הנוגעת לא להכחשת המוות אלא לדרדורם של אמריקאים בוגרים אל הינקות. השיט מבטיח "לפנק" את משתתפיו: "העלונים השונים של המגה-קווים ממש זרועים בפועל הזה". המילה "לפנק" (to pamper), מעיר וואלאס בברק, מקושרת בתרבות האמריקאית העכשווית לחיתולים (pampers). האדם המפונק שב להיות תינוק נטול דעת. וואלאס מנתח לשונית את חוברת הפרסומת לשיט התענוגות ומראה כיצד היא לא רק משדלת להנאה, אלא מצווה אותה בסמכותיות הורית. "מודעות הפרסומת מבטיחות לכם שתוכלו – סוף-סוף, לשם שינוי – להירגע באמת ולעשות חיים, כי לא תהיה לכם ברירה אלא לעשות חיים". וואלאס, קורא מעמיק של דוסטוייבסקי (כפי שניכר בכתביו האחרים), משתמש בביקורתו כאן בוואריאציה על הטיעון הגאוני ששם דוסטוייבסקי בפי "איש המחתרת" נגד חזונות אוטופיים: לדבוק באושר פירושו לוותר על חירותך, כי החירות פירושה גם לעשות מעשים קפריזיים, כמו ויתור על אושר. אלא שוואלאס משתמש בטיעון של דוסטוייבסקי לא נגד האוטופיה הסוציאליסטית אלא נגד האוטופיה שמציע הקפיטליזם האמריקאי.
אבל חשוב לי להדגיש שקורא של המסה, קל וחומר קורא שמודע להתאבדותו של וואלאס ב-2008, חש שמדובר בטקסט דכאוני. כשוואלאס כותב כי "בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא-נשוא […] הרגשתי ייאוש […] כמיהה מוזרה למוות שמשולבת בתחושה מרסקת של קטנותי ואפסותי המתגלמת בפחד מפני המוות", כשוואלאס כותב זאת יכול הקורא לשער שסלידתו משיט התענוגות אינה כרוכה רק בשיט עצמו, אלא היא נטייה-מוקדמת שוואלאס הביא מהבית. אין בכוונתי להמעיט בכך מערכה של הביקורת החברתית של המסה. אולי ההיפך. בכוונתי להדגיש עד כמה הדיכאון, הרגש הנורא הזה, הוא חיובי לעתים ומשחק לפרקים תפקיד חשוב במרד ההרואי של היחיד נגד מערכות עצומות. לולי היה וואלאס דכאוני, ניתן לשער, לא היה רגיש לפטרונות הסמכותנית ולהבטחות האושר הכוזבות שעומדות מאחורי שיט התענוגות ושלהן מקבילות רבות בתרבות זמננו.
אבל וואלאס הוא לא רק עיתונאי דק אבחנה וחדור להט ביקורתי. וואלאס הוא סופר. והטקסט הזה משתמש באמצעים ספרותיים משוכללים. ראשית, הטון: הטון היסטרי-בהול ונועד ליצור את הרושם שלדובר יש הרבה מה לומר אך הוא לא בטוח שיספיק. לוואלאס אכן יש הרבה מה לומר, אבל הטון הזה מחושב ונועד ליצור קשב דרוך אצל הקורא. שנית, וואלאס מרבה להתעסק בטיפוגרפיה של הטקסט: בגודל ועיצוב הגופנים, ומעל לכל בולט השימוש שלו בהערות שוליים. מה המשמעות של המשחק הזה? אני חושב שהעיצוב הטקסטואלי, כמו הטון שהוזכר, הם אמצעים ספרותיים שנועדו לאפיין את "המְספר" של המסה הזו. והם, הטון והעיצוב הטקסטואלי, מאפיינים אותו כילד פלא. הטון עושה זאת באמצעות הבהילות, שמדגישה את הרצון הילדותי להטיח את האמת, הרצון הילדותי לומר הכל בבת אחת אפילו על חשבון סדר מתון ו"בוגר" של הרצאת דברים. והטיפוגרפיה? היחס של וואלאס לגופנים הוא כמו יחס של ילד לצעצועים: הוא מגדיל אותם ומטה אותם ומשדך מילים לקיצורים מקוריים משלו. השפה הכתובה כמגרש משחקים. ואילו הערות השוליים המופיעות פה אינן כבדות ראש כמו בטקסט אקדמי "מבוגר", שהוא הרי מקור השראתן. להיפך. הן קומיות ובעיקר מופרזות במספרן. הערות השוליים נועדו להציג פרודיה שעורך בלא כוונה ילד פלא על כתיבה של מבוגרים.
בעמוד 7 מספר וואלאס כי: "טעמתי קוויאר והסכמתי עם הילד הקטן שישב לידי שזה: איכסה". בעמוד 74 וואלאס עצמו כבר משתמש בשפה הילדית: "בשתי הבריכות הקטנות יש מי ים והן די איכסיות". המסה בכללותה מעצבת את וואלאס כילד הפיקח שמכריז כי המלך הוא עירום.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסופר של הרומן הזה, שראה אור במקור בארה"ב ב-2008 וזכה שם להצלחה, מלמד בסדנת הכתיבה של אוניברסיטת איווה, סדנת הכתיבה הנחשבת ביותר באמריקה. כך נכתב על גבי הכריכה האחורית. אני מקווה שלא תהיה זו אי הגינות רבה מדי מצדי להשתמש בפרט הביוגרפי הזה ולטעון שהספר הזה ממחיש מה סדנת כתיבה יכולה ומה אינה יכולה לעשות. זאת כי הרומן כתוב במקצוענות רבה מאד, במיומנות כמעט ללא רבב, אבל העיקר, העיקר חסר מן הספר. כלומר, הפרטים כאן מוגשים באפיון ובתזמון ואף בסגנוּן מצוינים, אבל הנושא המרכזי של הרומן, מה שיש לסופר לומר, מה שהיה אמור להיות המניע המרכזי שלו לכתיבה – הוא קלישאה אחת גדולה.
המספר של הרומן הוא קורי סיפטר. הוא מספר לנו ב-2006 את קורותיו כנער, בן למשפחת פועלים, בתחילת שנות השבעים. מדי פעם הוא מדלג קדימה בסיפורו ואף שב אל ההווה של הרומן, כשהוא בהווה זה עיתונאי בכיר בעיתון פרובינציאלי אך עצמאי. ב-1971 היה קורי בן 16 וחי עם הוריו בעיירה קטנה במערב מדינת ניו יורק. הוא נקרא לעבודה בבית האדם העשיר ביותר בעיירה, ליאם מטרי, אדם עשיר בקנה מידה ארצי. בביתו של אותו אדם, המתואר כאן באופן חם ואוהד, כעשיר פטרנליסטי שאוהב לעבוד בעצמו ומיטיב עם עובדיו, מתוודע קורי הנער לסנטור הדמוקרטי הנרי בונווילר, ידידו של ליאם מטרי. מטרי מסייע לסנטור להתמודד על נשיאות ארצות הברית, תחילה בבחירות המקדימות של הדמוקרטים ואחר כך, זו התוכנית, מול ניקסון. קיינין, הסופר, "משתיל" בעצם מועמד דמוקרטי נוסף במערכת הבחירות ההיא. בונווילר הוא "ידידו של האדם העובד", פוליטיקאי בעל אידיאלים דמוקרטיים של שוויון ותומך רדיקלי ביציאה מוייטנאם. אבל עד מהרה מתברר שיש לפוליטיקאי האידיאליסט הזה, האידיאליסט באמת, צדדים אפלים.
בכל מה שכרוך בעיצוב רוב הדמויות, בניית המתח, שליטה בפרטים הריאליסטיים, הרי שהרומן מצוין. מבחינה רעיונית, קיינין דן ברומן בנושאים רבים, חשובים וכבדי משקל, שנוגעים להווה שלנו לא פחות מאשר לעבר. הוא דן ביחסים המעמדיים באמריקה, בהשחתה שמשחית הכוח גם את הטובים והאציליים, בסיבות לתבוסת הרוח הדמוקרטית הרוזוולטית בארה"ב בשלושת העשורים האחרונים של המאה העשרים, במעבר של אמריקה מקפיטיליזם פטרנליסטי, קפיטליזם אגרארי ותעשייתי, לקפיטליזם פוסט-תעשייתי וצרכני, קפיטליזם תאגידי נטול פנים וכתובת ברורים. ניכר שקיינין כותב מההווה שלנו, בתחילת המאה ה-21, הווה שחזר לעסוק בסוגיית אי השוויון הקיצוני בחברות המערביות, ובאחד הקטעים המספרים על ההווה ברומן, מבטא אף באופן מפתיע אביו הקשיש של הגיבור השקפה מרקסיסטית. אבל בנושאים החשובים באמת הללו קיינין אינו מחדש כמעט. ואכן צריך כישרון ספרותי אמיתי, כזה שאינו נרכש בסדנת כתיבה, על מנת לחדש בנושאים הללו, כישרון כמו של סקוט פיצג'ראלד למשל, שבסיפורו הגאוני "יהלום גדול כמו מלון הריץ", מפגיש אף הוא, כמו קיינין, נער נטול אמצעים עם עושר אמריקאי אגדי, אלא שבסיפור הזה חושף פיצג'ראלד פן נסתר בקפיטליזם, התשוקה האנטי-סוציאלית העמוקה שמזינה את תאוות הבצע. בנוסף, התיאור של אביו של קורי, עובד הכפיים הגא ואוהב העבודה, "לא היה ולו יום אחד בשמונים שנותיו שלא התאפיין אלא בעבודה קשה, איפוק ואדיבות", הנו קלישאה אמריקאית, שחוזרת בעיקר בתיאוריהם של בנים, שנעו מעלה בסולם החברתי, את אבותיהם ממעמד הפועלים או המעמד הבינוני הנמוך. אפילו פיליפ רות, ב"נחלת אבות" המצוין שלו, לוקה בזה. קלישאי גם תיאורו של מטרי, המיליונר האידיאליסט. גם מבחינה סגנונית, בעצם, ישנה נימה קלישאית בספר: הנימה המפוכחת והמדודה של המבוגר המתאר את נערותו, הנימה הענווה והכנה והמעט מלנכולית של מי שמתחייב לספר את האמת המרה. קיינין מרצף את דברי הגיבור שלו בביטויים כגון "אני מודה ש'", "אני לא חושב שאני מגזים אם אומר ש", ביטויים שמעצבים את המספר ככן, עניו ומאופק, אבל שהשימוש בהם לעתים מכאני. באחד המקרים נחשפת המכניות באופן ברור: קורי עד לתאונת מטוס שהגישה אל מקום התרסקותו קשה. הוא מסייע לכבאים לפלס דרך אל מקום התאונה וכותב: "אני מודה שהיה משהו מעורר ביכולת לסייע". מדוע צריך "להודות" בכך? הרי זה מובן מאליו ולא מביש כלל? אלא שהנימה הענווה שבאמצעותה מעצב קיינין את הגיבור שלו יצאה כאן משליטה והשתרבבה למקום שלא היה בה צורך. אך מעל הכל, כאמור, הסיטואציה הבסיסית של הרומן, דהיינו: כיצד נחשפים "החיים" לעיניו של נער תמים, כיצד הוא מגלה כי הכוח הפוליטי משחית וכי בני האדם הנם כפולי פנים, קרי גם "הטובים" בעלי צד חשוך – הסיטואציה הבסיסית הזו היא קלישאה אחת גדולה.