מבקר חופשי

המאמר כונס בספרי, "מבקר חופשי" (הקיבוץ המאוחד, 2019)

https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic

הגולם החילוני – על "יצר לב האדמה" של שהרה בלאו

"יצר לב האדמה" ("זמורה ביתן", 2007) הוא סיפורה בגוף ראשון של תלמה, רווקה דתייה בת שלושים, מורה בתיכון דתי לבנות. הרומן נפתח בסקירה עצמית ביקורתית מול המראה ומבטא רגשות קשים של תלמה כלפי עצמה. רגשות עוינות-עצמית חריגים באקלים הספרותי הנוכחי (התעוררות המיניות של תלמה, למשל, מומשלת כמה פעמים, בדימוי דוחה במכוון, לחילזון הזוחל בין הירכיים), אך רגשות של עוינות-עצמית שניתן להם בעבר ביטוי עקבי בשושלת המפוארת של הפרוזה העברית (ומעניין מדוע הדבר כך, כלומר מה בתרבותנו מעודד רגשות כאלה. ברנר: "ריח רע עולה מפי. לאישה לא נשקתי מימי"; שבתאי על גולדמן, שמצהיר כי הוא לא מאמין שאישה מסוגלת לאהוב אותו; חנוך לוין: "גבר לא אהוב ושמו גבר'ל"; ויש עוד דוגמאות).

הרומן מתחיל – מייד לאחר הסקירה העצמית – בלווייתה של סבתהּ של תלמה ולמעשה כמעט לא יוצא מתחומי משפחתה לכל אורכו. אנו מתוודעים ליחסיה הקשים, קרוב לוודאי חסרי תקדים גם הם בספרות הישראלית העכשווית, של תלמה עם הוריה (על האם למשל: "היא מחבקת אותי, אני מרגישה את הריח החמוץ, המוכר, שלנצח יזכיר לי חלב אם מקולקל". על האב: "האופן שבו הוא שותה מביך אותי, כמו גם הנוכחות שלו […] האיש הקטן, הנידף וההמום הזה. אין לו מושג מה עובר לי בראש, לאישון הזה"); לרגשי הנחיתות העמוקים של תלמה כלפי משפחת אחות האם ("זה קיים בכל משפחה. ישנם ענפים מיוחסים יותר וישנם ענפים מיוחסים פחות, יש ענפים המשלחים זמורות מלאות עלעלים ופירות, ומולם בדים מצומקים, שמוטים ומכורסמים בכנימות עד העצם"); ליחסי הקנאה והתחרות שיש לה עם בת דודתה, בת לאותה אחות-אם, נילי; לאהבתה ארוכת השנים לחנן, בן דודה מדרגה שנייה, שאותה נילי מתחרה איתה על לבו.

לתוך האווירה המשפחתית הסמיכה והקלאוסטרופובית הזאת, ואחזור לכך מיד, מושתל עצם זר לכאורה: גולם. סבתה של תלמה, מספר לנו הרומן, בראה גולם בזמן מרד גטו ורשה שבו השתתפה. את סוד יצירת הגולם העבירה הסבתא לנכדתה. תלמה, עוינת-עצמה ובודדה בתוך הסבך המשפחתי כפי שהיא, מחליטה אחרי מות הסבתא לברוא מחדש את הגולם. הגולם קם ונהיה ושמו ניתן לו בידה: שאול. תלמה מתאהבת בגולם החסון והשתקן שגואל אותה מבדידותה ואף מבתוליה. אך לעונג יש מחיר ומי שמשלם את המחיר הוא משפחתה של תלמה שחוליים מסתוריים מתחילים לפקוד אותה.

ההברקה הבסיסית, הכמעט-גאונית, של "יצר לב האדמה", היא, אם כך, נטילת המיתוס היהודי על הגולם, מיתוס שצמח על רקע חולשה יהודית נוראה שכמהה לדמות גיבור פודה ומציל, גיבור אנטי "יהודי" במובהק, בהיותו שתקן וחסון ולא אינטלקטואלי, ובכן נטילת המיתוס הלאומי הזה, הפרטתו ושתילתו בתוך ספרות "צ'יק-ליט" בת זמננו.

כך מתקבל, לפני הכל, רומן חריג ביותר, רומן ישראלי-יהודי מקורי, על רווקה צעירה, שנחלצת מערירותה המינית בעזרת גבר-חלומות שבראה מעשה ידיה. וממש כמו מיתוס הגולם, שצמח מתוך חולשה יהודית נוראה, ממחיש הרומן הזה בחריפות את מצוקת הרווקוּת, אשר מולידה פנטזיה על כוח גברי שקט ושתקן, על גולם שיגאל את הרווקה היהודייה מבדידותה. "שאול מתנשא לו גבוה מעלי, וקודקודי מגיע לנקודה המדויקת ההיא בבסיס צווארו. כמו שצריך. כמו שאני צריכה. כמו שנשים בכל התקופות, בכל הקלישאות ובכל הסגנונות היו צריכות". הפנטזיה על האביר על הסוס מקבלת עיצוב יהודי מקורי.

לו זה היה לב העניין, אפשר היה לפטור את "יצר לב האדמה" כלא יותר מרומן צ'יק-ליט מקורי, אמנם כזה המושתת, כאמור, על הברקה כמעט-גאונית: "ייהוד" הז'אנר המערבי הזה. אולי, באותה קריאה שטחית בלבד, אפשר היה גם לשבחו על היותו רומן "פמיניסטי", רומן על אישה דתייה שבוראת את אהובה מהעפר, וכך נוקמת בסיפור התנ"כי, לפיו את הגבר ברא אלוהים מהעפר ואילו את האישה מצלע הגבר.
אבל ההברקה הבסיסית הזו היא רק ההתחלה. זאת כי הגולם משמש בידיה של בלאו לפרישה דיאלקטית מלאת דקויות של הכמיהה הנפשית של הרווקה הצעירה. הדיאלקטיקה הראשונה הינה יחסי השליטה בין הגולם ליוצרתו. הגיבורה, שכמהה לגבר, יצרה גבר כזה לעצמה. היא השולטת בו והוא נענה לכל פקודה שלה, כולל הפקודה לאהוב אותה. תלמה השיגה לה גבר חלומות וניצחה בכך גם את בת דודתה. אני מציין עובדה אחרונה זאת כי לעתים קרובות נדמה שיחסיה של תלמה עם בת דודתה "המוצלחת", נילי, חשובים יותר מיחסיה עם חנן או הגברים בכלל. בחלק ניכר מהזמן הגברים בעולמה של תלמה הם פשוט המטבעות שבאמצעותם מונים הנשים את עושרן כך שיוכלו להשוותו לעושרן של הנשים האחרות (כך מהרהרת תלמה: "כי הרי אינך נעשית אישה אמתית אלא לאחר שעמדת בתחרות גופנית עם אישה אחרת […] או אז את הופכת לנקבה, והחור שבין הרגליים שלך מקבל לפתע משמעות"). עם בואו של הגולם שאול, הגבר המושלם לכאורה, הפנטזיה התגשמה במלואה.
ואולי בעצם לא? הפנטזיה המלאה היא שהאהוב יאהב את הגיבורה מרצונו. הפנטזיה המלאה היא גם להישלט על ידי הגבר ("ריבונו של עולם!" מהרהרת תלמה, "הנקבה הטיפשה הולכת ובוראת לעצמה גולם, וכל שהיא רוצה זה לשרת אותו"). אך לגולם הרי אין רצון משל עצמו. השליטה המלאה על בחיר לבה גוזלת ממנה את הדברים החשובים ביותר שבחיר לבה אמור להעניק לה: את הבחירה בה ואת השליטה בה. כך התגשמותה של הפנטזיה האולטימטיבית על האביר על הסוס הלבן בגרסתה היהודית, הגולם, הופכת עד מהרה לטרגדיה מבחינתה של תלמה. את הדיאלקטיקה החריפה הזו – השליטה המוחלטת באהוב, שליטה אליה משתוקקים, אך היא זו המביסה את היכולת להרגיש נאהבת באמת ואף נשלטת – בלאו מפתחת במלואה ברומן (למשל, תלמה הרוצה להיות בעצמה הבובה והגולם – עמ' 156-154. תלמה הרוצה שהגולם יהיה בעל רצון עמ' 167-166).

דיאלקטיקה משנית יותר ברומן, אך מעוררת מאוד למחשבה, הינה היחס בין הגולם למילים. הגולם נברא במילים מספר "היצירה", אך הוא שתקן ואינו יודע לדבר.

ודיאלקטיקה נוספת שבלאו מפתחת כאן היא זו שבין התשוקה להתאהב במי שדומה לנו או שהיינו רוצים להיות כמותו, מה שפרויד כינה "אהבה נרקיסיסטית", לבין התאהבות במי שהנו משען לנו, מה שפרויד כינה "אהבה אנקליטית". הגולם הוא גם משען לתלמה אך הוא גם מעשה ידיה עצמה ומבטא את כמיהותיה שלה לכוח ואי תלות. כך מהרהרת תלמה: "שאול הוא עצמי ובשרי, שאול הוא תלמה. העצוב מכול הוא שבתור אדם שונא-עצמו, אני הולכת ומתנה אהבים עם האדם הקרוב ביותר להיות אני עצמי".

דיאלקטיקה אחרונה זו, בין "אהבה נרקיסיסטית" ל"אהבה אנקליטית", בין אהבה לשאול כאהבה-עצמית לבין אהבה כלפיו כמי שמעניק משען ומחסה, מתפתחת ברובד הסמוי של הרומן לאזורים אפלים אף יותר. זאת כי לגולם, מסתבר, ישנם עוד רבדים ועוד דיאלקטיקה מרכזית, שתובעים מהקורא עבודת פענוח. הרבה-הרבה כאן מצוי מתחת לפני השטח. זו אחת המעלות המרכזיות של "יצר לב האדמה": באופן חסכוני ואלגנטי ביותר ריכזה בלאו בתוך דמות-סמל אחת, דמותו של הגולם, עושר של משמעויות, חלקן כמוסות.
מהי הדיאלקטיקה האחרת, אם כן, הכמוסה?
הגולם הוא הזרות בהתגלמותה. לא רק שהוא לא בא מהמשפחה, כמו בן הדוד חנן, אלא שהוא אפילו לא שייך למשפחת האדם. היחסים של תלמה עם הגולם עומדים בניגוד חריף לאופי המשפחתי החונק של הרומן בכללותו, אותו הזכרתי לעיל. פנטזיית הגולם היא פנטזיית ההימלטות האולטימטיבית מהמשפחתיות. זו אחת המשמעויות העמוקות של הגולם כאן: הוא אינו יכול להיות חשוד כבן משפחה בהיותו בפשטות לא-אנושי. ובאופן קונקרטי יותר: חוסנו מציב אותו מנגד לרפיון המשפחתי. ובעיקר לרפיונו של האב.
וכאן אנחנו מגיעים לאחד המפתחות המרכזיים לרומן האפל והמופרע הזה (ו"מופרע" כמחמאה מוחלטת, למי שפספס את עמדתי). הקורא ב"יצר לב האדמה" חש במעומעם שיש בו הרבה יותר ממה שנכתב על פני השטח. והקורא שחש כך צודק. זה רומן מורכב ביותר ולא רק שהוא רומן משפחתי וחונק, כפי שניכר מיד על פני שטחו, אלא שיש בו אף יסוד אדיפלי חזק והוא שאחראי בחלקו לשנאת הגוף שהרומן נותן לה ביטוי עז כל כך.
לפני שנגיע לאב עצמו הבה נחשוב רגע על הבחירה הקודמת של תלמה, לפני הגולם: חנן. זו, בעצם, בחירה חשודה ביותר: בחירה בבן משפחה כמושא חלומות אהוב. בלאו מעלה עולם אפל שבו גם האהבה הרומנטית אינה פונה החוצה מהמשפחה אלא נותרת כלואה בתחומה ("חנן, נילי ותלמה, בני אותו הגיל, בני אותה משפחה, גופכם מתבגר באותו הקצב, בתוך מוחכם נשמעות אותן המנגינות, לבכם הולם בקצב אחיד, כמעט, כי לבך שלך פועם ח-נן, ח-נן, ח-נן"). הרומן מלא רמיזות אפלות שיש לפענחן ולהבינן.
למשל: "הוא אינו אחיך למרות הדמיון הפיזי הקל", מצהירה תלמה ביחס לחנן. כלומר, הבחירה בחנן כבר מקרבת אותנו לתחומן האפלולי של העריות. חנן, בן הדוד מדרגה שנייה, הוא כמעט אח. ותלמה אף מצהירה במפורש, בהמשך הקטע ממנו נלקח הציטוט לעיל: "חנן איננו אחי, אבל גם אם הוא היה אחי הייתי מאוהבת בו נורא". גם אם היה גילוי עריות באהבה לחנן, מצהירה תלמה, הייתה אוהבת אותו…
אבל חנן, כמו הגולם, גם הוא רק תחליף. תחליף לאב. אל לבוז של תלמה לאביה להטעות אותנו. היחסים ביניהם מורכבים ודו-משמעותיים ביותר. לא לחינם בלאו שתלה בתבונה ערמומית סצנה מנעוריה של תלמה, סצנה שאירעה סמוך לבת המצווה שלה. או אז ניגש האב לבתו ושאלהּ במבוכה: "תגידי, את כבר קיבלת את ה'זהו'?". הסצנה ממשיכה: "'קיבלת?' אבא לוחש, ממתיק סוד, מבטו מתגנב אל שיפולי הבטן שלך. את לא זזה. 'כי לפעמים יכולות להיות בעיות', הוא ממשיך. 'בעיות נשיות' […]'אם יהיו לך תגידי לאמא'". בהמשך מסתבר לנו שתלמה גם חינכה את אביה לסגור את דלת האמבטיה בזמן שהוא משתמש בה. ועוד רמזים רבים מצטרפים ליחסה המורכב של תלמה לאביה (היא, למשל, משתמשת בטעות במברשת השיניים שלו אחרי לוויית סבתה. עמ' 48-49).
ובקטע אחד, חידתי-מפורש, מספרת תלמה כך על אביה: "אני מביטה בו, עיניים אפורות אל מול עיניים תכולות, אבא ובת. אב ובתו. ארבעה גלגלי העיניים מכילים כמות עצומה של איבה ואשמה שנצברו עם השנים. ישנו עוד רגש אחד נוסף, המצוי מעבר ליכולת הביטוי" (עמ' 152-153).
הבחירה בגולם היא, אם כך, לא רק כמיהה להיפטר מהרווקות. היא אינה רק כמיהה להתחלה חדשה לחלוטין הרחק מהמשפחה (בהתאם להרהוריה של תלמה, עוד לפני הופעת הגולם, על כך שהיא לא שייכת לאיש: "מעולם לא השתייכתי לאיש, פחות מכל להורי"). הבחירה בגולם היא הבריחה מהאב; דמותו של הגולם צוברת עושר משמעויות כשמסתבר שהוא גם ניסיון ההתחמקות האולטימטיבי של תלמה מהמשפחתיות האדיפלית.
הגולם אינו בן אנוש ולכן הוא הקוטב הנגדי לקרבה של העריות (כך מהרהרת תלמה: "כל זה לא מונע ממני להרגיש קרובה אליו יותר משהרגשתי אי-פעם ליצור חי. אבל הוא אינו יצור חי, תלמה"). הגולם גם, כאמור, באופן ספציפי וקונקרטי יותר, הוא היפוכו המוחלט של דמות האב הרופסת, היפוכו המוחלט של "המפסידן", "החלש", "זה שהחיים השתיקו אותו", כפי שמתארת תלמה את אביה לאורך הרומן, כך שחשד שבירת הטאבו מוסר גם מבחינה זו; לא רק היותו של הגולם לא-איש, אלא גם הניגוד הקונקרטי יותר בא להרחיק את תלמה מהאב, מהאב שהנו לא רק שנוא אלא אהוב מדי.
ואכן, בעקבות הופעת הגולם יוצאת תלמה לראשונה מבית הוריה וגרה עמו בבית סבתה המנוחה. הגולם חילץ אותה ממלכוד המשפחתיות האפל.

אבל האם הגולם אכן חילץ את תלמה מקרבת העריות? כאן המורכבות הטראגית של "יצר לב האדמה" מגיעה לשיא. כי הגולם, בעוד שהנו סמל הזרות, הוא גם מעשה ידיה של תלמה עצמה! כך שאף נשאלת השאלה האם הגולם הוא אהוב או ילד. על הניסיון הראשון ליצירתו, ניסיון שבו השתתף גם חנן, ניסיון שנכשל, מהרהרת תלמה כך: "כך רציתי: אמא תלמה, אבא חנן ותינוק-בובה אחד שיעלה ויבקע מתוך האדמה…"

נזכיר גם את הציטוט מהרהוריה של תלמה שהבאנו לעיל: "שאול הוא אני עצמי ובשרי". כלומר הגולם הוא, במובן מסוים, קרוב המשפחה האולטימטיבי. והשכיבה עמו, במקום להרחיק את תלמה ככל שניתן מהמיניות האסורה בטאבו הגדול מכולם, דווקא מקרבת אותה אליו! החטא החמור מכולם מתרחש בדיוק בשעה שנדמה היה לתלמה שהיא נמלטת ממנו לקוטב המרוחק ביותר!
וזו הסיבה העמוקה לכך שהקורבן הגדול ביותר שמקריבה תלמה כדי לזכות באושרה היא מותה של האם! על פני השטח מציג "יצר לב האדמה" את המחלות שמתחילות להשתולל בקרבתה של תלמה אצל בני משפחתה, כעונשה של מי שרצונה באושר ובעונג הזוגי הביא אותה לפנות אל העל-טבעי. תלמה נענשת על כך שהיא רצתה כל כך. לרב שטאובר, ידידה הישיש של סבתה, שבא להזהירה מיצירת הגולם והשימוש בו, היא אומרת: "זה פשע כל כך גדול, לרצות?". על כך עונה הרב שטאובר: "לרצות עד כדי כך, כן. רצון חזק מדי מגרה את הרוע שבאוויר."
אך מתחת לרובד הזה מסתיר הרומן רובד נוסף: הגולם הוא מימוש סמלי של גילוי עריות, מימוש הרצון לסלק את האם – שאכן מסולקת לבסוף בעקבות מחלתה! במה שהוא ספק עונש לתלמה ספק הגשמת הפנטזיה הכמוסה מכולן.

כיצד ניתן להסביר שיצירה שהיא מהמקוריות, המורכבות והקיצוניות ביותר בפרוזה הישראלית של העשורים האחרונים נכתבה דווקא בידי יוצרת דתייה ודתייה-לאומית בפרט? כלומר, האם ישנו קשר בין התכנים המורכבים ואף האפלים של היצירה, חלקם תכנים סמויים שניסיתי להבהירם לעיל, לבין העובדה שהכותבת והגיבורה פרי עטה דתיות? האם יש משהו בדתיותה של הגיבורה, בדתיותה של הסופרת, שמסביר את האפלולית המיוחדת של "יצר לב האדמה", אפלוליות של משפחתיות חנוקה וניסיון של פריצה אלימה ממנה החוצה?
"יצר לב האדמה", כאמור, מתרחש, כמעט כולו, בתחומי המשפחה. בחלקים שבהם הוא יוצא מתחומה אנו נתקלים בשכנים וחברים. אך דבר אחד משותף לכולם: כולם דתיים! ב"יצר לב האדמה", שמתרחש בעיר ישראלית ששמה לא נמסר לנו, אין חילונים! כלומר, האווירה הקלאוסטרופובית המשפחתית המיוחדת שהרומן יוצר, והודגשה לעיל, הינה גם קלאוסטרופוביה מגזרית! כולם-כולם דתיים ברומן הזה.
מלבד אחד, כמובן: הגולם.
והגולם שמו שאול. זה השם שנותנת לו הגיבורה. זו בחירה מסקרנת: מדוע שאול? מדוע הגואל שעתיד לגאול את הגיבורה נקרא בשם המלך התנ"כי הכושל, שרק הכשיר את הדרך לנסיך האמתי, הנסיך שממנו יבוא גם המשיח, משיח בן דוד? משיח שגם לו יקדם בזמן, כידוע, מבשר כדוגמת שאול המלך (שבא משבט בנימין, בנה השני של רחל), הלא הוא משיח בן יוסף?
אני רוצה להעלות השערה: הניסיון של תלמה לברוא לעצמה גולם אינו רק ניסיון לצאת ממחנק המשפחתיות. המשפחתיות עצמה היא כאן (גם) מטפורה למגזר עצמו. תלמה רוצה מישהו שאינו שייך למגזר: מישהו חזק, שתקן, ששמו התנ"כי הוא של הגיבור הממרה והטרגי: שאול. תלמה רוצה מישהו חילוני! בקריאה כזו, תלמה, הקרועה בין הגולם לבין משפחתה, היא תלמה שנמשכת אל החברה החילונית אך גם מי שאינה יכולה לוותר על החברה הדתית.

אך בזה לא מסתיים העניין המגזרי שניתן לדלות ממעמקיו של הרומן הזה. תלמה רוצה גולם שיציית לה, אך, כאמור, גולם שיכריז מרצונו החופשי על אהבתו אליה. הקריאה שאני מציע יכולה להעניק ל"יצר לב האדמה", מלבד מורכבויותיו הרבות שהוזכרו לעיל, איכות של אלגוריה מעמיקה ביותר על המצב הדתי-לאומי בכללותו.
ככלל, יחסי רוב ומיעוט הם לא רק יחסים פוליטיים אלא גם פסיכולוגיים וארוטיים. המיעוט מעריץ בחשאי את הרוב על כוחו ו"רגילותו" וחושק בו, אך בו זמנית שומר בקנאות גאה על ייחודו וממאן להיבלע באחר הגדול.
אולם יחסי הציונות-הדתית והחילונות הציונית מורכבים אף יותר מיחסי מיעוט ורוב רגילים. זאת משום שהמיעוט הרגיל אינו זקוק לכך שהרוב יקבל את עמדתו, הוא יכול להסתפק בבדלנותו ובתחושה שלפחות את נפשו הציל. אלא שהמיעוט הדתי-לאומי הוא מיעוט חריג, הוא בעל השקפת עולם לאומית-כללית והוא מצפה בכיליון עיניים שהלאום בכללותו יתפכח ויכיר בצדקת דרכו ויאמץ אותה אל לבו. הציונות-הדתית, בייחוד בהשפעת תורת הרב קוק, נמצאת זה כמעט מאה שלמה בציפייה שהרוב החילוני ייעתר לה, יבין כי הצדק עמה ויוסיף לציוניותו החילונית את ההכרה הדתית, שלפיה מעשיו היו רק מעשי-גולם נצרכים, אך עליו להבין, סוף כל סוף, כי חזרת ישראל לארצו היא בעלת משמעות דתית, עליו לחדול, סוף כל סוף, מלהיות גולם ולהתחיל לדבר.
"יצר לב האדמה", בקריאה המגזרית שאני מציע, מבטא כך את המורכבות של המצב הציוני-דתי: הכמיהה לגולם (החילוני) מחד גיסא, אך הכמיהה שהגולם הזה יהפוך לסובייקט ויאמץ מבחירה את הגיבורה (הדתייה) מאידך גיסא.