מבקר חופשי

כאדם מעט חרדתי (ו"מעט" בלשון המעטה), חומרי הקריאה שלי בחודשיים האחרונים אינם מתכון לשלוות נפש (קריאות חוזרות ב"זכרון דברים", "1984" ו"עולם חדש מופלא", כלומר אחדות מהיצירות המבדרות והמנחמות ביותר בתולדות הספרות; בכלל, חסרות לי בחיי, באופן קיומי אפילו הייתי אומר, יצירות קומיות, ספרותיות ואחרות; מה עם "ארץ נהדרת"?!).קובץ המסות, "הקץ של קץ העולם", של ג'ונתן פראנזן מצטרף למזון הלא בריא נפשית שהזנתי בו את עצמי לאחרונה. עם הפסימיזם שלו באשר לסוגיית האקלים.

למרבה המזל, הספר הזה די ביזיוני בסך הכל, כך שהוא לא ממש מפחיד או, ליתר דיוק, העירנות למוגבלותו מקהה את הפסימיזם שמשוקע בו.

קודם כל, למי שצפרות בשבילו זה פחות אין הרבה מה לקרוא. וגם המסות שאינן עוסקות בציפורים – לא עפות. אני חושב גם שיש בעיית תרגום לא זניחה בטקסט הזה.

יש לפראנזן כאן טענה מסוימת – שאינה מפותחת כאן מספיק – על כך שבגלל ההתמקדות בסוגיית האקלים, בעוד היא כבר אבודה לטעמו, אנחנו מזניחים סוגיות אחרות. למשל, את הציפורים (שנפגעות בעיקר מפרקטיקות אחרות של בני האדם, שאינן קשורות לבעיית האקלים).

הטענה הזו, בעיקרון, נכוחה. עלינו להיאבק בסכנות האקלים ובו זמנית לא לזנוח מאבקים אחרים ורפורמות אחרות (התוצאות הנוראות של השיטפון בתל אביב בקיץ האחרון "נפתרו" על ידי העירייה בהאשמת שינויי האקלים; זו דוגמה כיצד היתלות בבעייה גלובלית יכולה לרפות את הידיים לתיקונים מקומיים נצרכים, פשוטים יחסית).

הבעיה שלי עם הטענה כשהיא מושמעת מפי פראנזן היא ש: א. יש אצלו נימה פוסט-הומניסטית שמודאגת ממצב "הטבע" לא הרבה פחות ממצב האנושות. ב. התחושה שעולה אצלי כקורא שהטענה הזו מפי פראנזן נובעת מאיזה "ערך בידול" שהוא מחפש לעצמו: אני לא רק מודאג מבעיית האקלים, אני *שונה*: אני סבור שהיא אבודה וצריך לחשוב על מצוקות אחרות (ללא נתונים מספקים בקובץ הזה לטענה החמורה הזו על כך שהמאבק בסוגיית האקלים "אבוד").

אבל, בעיקר, הקובץ פשוט דל בשביל מיעוט הלא-צפרים שבינינו. במסת הפתיחה, מדבר פראנזן על הצורך של המסה לשאול מהסיפור את הרצף הנרטיבי. אך רק במסה האחרונה, תיאור מסע לאנטרטיקה, נשמתי לרגע לרווחה: סוף סוף סיפור.

"תראו ציפור!", קרא פראנזן – והגניב לידינו מבלי משים קובץ מסות שלם.

לאחרונה קראתי (במקרה אחד) והתחלתי לקרוא (במקרה השני) שני רומנים שראו אור לאחרונה בתרגום לעברית ושבהם נתקלתי בסצנה של אונס של בן בידי אביו (במקרה אחד) ושל בת בידי אביה (בשני). כלומר, אונס וגילוי עריות.

(את שמות היצירות אכתוב רק בסוף, על מנת לא לעשות ספוילר למי שירצה לקרוא אותן ויוכל להימנע מההערה המכוכבת בסוף טקסט זה ובה השמות)

במקרה הראשון הסצנה מופיעה בראשית היצירה וגרמה לי, לעת עתה, לזנוח את המשך קריאתה. במקרה השני, הסצנה מופיעה באמצעה ושקלתי להפסיק בקריאה אבל מסיבות שונות (לא האחרונה שבהן היא שכבר קראתי מחצית מהספר, כלומר כבר הייתי "מושקע" בו) לא עשיתי זאת.

קראתי ביצירות להנאתי. כלומר, אולי אכתוב עליהן במסגרת תפקידי, אבל לעת עתה לא הוטלה עלי המשימה, כך שההחלטה להפסיק או כמעט להפסיק התקבלה על סמך אינסטינקט ועל סמך החירות שיש לנו בקריאה רגילה.

ואכן, מעטים הדברים ש"מכבים" אותי בקריאה כמו זוועות מוסריות שמבצעים גיבורים, בייחוד זוועות שנעשות לילדים. ככלל, אני לא מתעניין בספרות בפסיכופטים, בסדיסטים, ואף בפסיכוטים (להבדיל מנוירוטים, שבהם אני מתעניין מאד).

לא מדובר כאן באיזו עמדה מוסרית נעלה. אני, בפשטות, מאבד עניין ביצירה. היצירה מאבדת מקסמה בעיניי, נראית לי תפלה.

פעם חשבתי שהדבר נובע מסיבות אסתטיות: חשד בצד המלודרמטי של יצירות כאלה, בסחטנות הרגשית שלהן.

אך היום אני סבור שהרתיעה שלי לא רק שאינה נובעת בעיקרה מסיבות אסתטיות טהורות (ועם זאת הן קיימות; וגם, במחשבה שנייה, מהמילה "מוסריות" אין צורך להתיירא, אם לעשות פרפרזה על גיבור של ברנר) היא אף הפוכה, במידה מסוימת, לטעמים המוסריים שיכולים להיות לה.

יש צד אנוכי בקריאה. אני מחפש גיבורים שדומים לי על מנת ללמוד על עצמי דרכם, או להיות אמפטי כלפי עצמי באמצעותם. ואני, מלא פגמים כרימון אמנם, אבל, כמו רובנו המכריע, לא מבצע זוועות מוסריות.

• הערה זו, כמובן, אינה ביקורת. בייחוד במקרה בו רק התחלתי את הקריאה. אבל לסקרנים אציין את שמות היצירות: "אמנות השמחה" של גוליארדה ספייאנצה ו"אין דבר" של אדוארד סנט אובין.

בחודש האחרון קראתי מחדש שתי יצירות מרכזיות בעולמי הספרותי, "שכול וכשלון" של ברנר ו"זכרון דברים" של שבתאי.

את שתיהן לא קראתי כבר תשע שנים (שבתאי) ויותר (ברנר). כיוון שכפי שכתבתי כאן לאחרונה, אני לעתים (לא קרובות, עם זאת) משתומם על שינויי הטעם הספרותי שלי לאורך השנים, ניגשתי לקריאה בחיל ורעדה: האם גם במה שמבחינתי הוא הלב של הלב, במה שהגדיר מבחינתי מה היא ספרות, יחול שינוי?

למרבה הרווחה התשובה היא שלילית. שתי היצירות עדיין מדהימות אותי מבחינות רבות (ושונות מעט). הן מייצגות של התרבות העברית המודרנית בשיאה.

רציתי רק להעיר בקצרה דבר מה על "זכרון דברים": שלא כבקריאה הקודמת – וכן כמו בקריאות בשנות העשרים לחיי – חזרה היצירה הזו ונדמתה לי כיצירה שלא תיאמן. בכל עשירייה של הספרים הגדולים של המאה העשרים היא נכנסת בקלות, לטעמי. יש, בפשטות, דבר מה לא אנושי ב"זכרון דברים", השטף הסיפורי כמו בא מגבוה, משמיים, ולא מסופר בשר ודם.

והנקודה הזו, שהתחדדה בקריאה הזו, מאוששת עוד יותר את תפיסתי ש"זכרון דברים" אמנם מרשים יותר מ"סוף דבר" אבל את "סוף דבר" אני אוהב יותר (מלבד זה שיש בו גם דברים שאין ב"זכרון דברים"). לא רק שהוא ממוקד באדם אחד, רך יותר, גם אופן היכתבו נתפס כאנושי יותר: הוא נכתב בידי אדם ולא – כמו שעולה התחושה ב"זכרון דברים" – בידי דמיורג.

קשורה לכך היא העובדה שהפסימיזם ב"זכרון דברים" – אם כל זה שהרומן גאוני וכולי, כאמור: ממש מטיל מורא בגאוניותו, את אותה נשגבות שפרוסט מדבר עליה שהוא מחפש ביצירות אמנות – נראה לי פחות מדויק בנחרצותו מזה הרך יותר של "סוף דבר".

נוצר בקע בקריאה הזו בין תפיסת החיים של הרומן לבין תפיסת חיים של הקורא ברומן, הפעם לא גבר צעיר אלא מישהו שמבוגר מן הסופר בשעה שכתב את היצירה. איך לומר זאת? החיים אינם כה רעים, וליתר דיוק: ניתן לראותם באור אחר גם לאור אותם נתונים שמעלה "זכרון דברים".

בגיל 21 תפיסת העולם של שבתאי (ברומן הזה, וגם כאן יש להפריד בין חלקים שונים, אבל אין כאן המקום להאריך) הממה והכריעה אותי (וליתר דיוק: מצאה הד באותו חלק בלבי שתאם אותה). כיום אני עמיד יותר מולה (וכאמור לא מול הגדולה הספרותית של הרומן, שפשוט הכריעה אותי בקריאה הזו שוב; שלא כמו בקריאה לפני כעשור).

אבל משהו הרי צריך להרוויח מההזדקנות, לא?

סוגיית הכתיבה האוטוביוגרפית בזמננו הפכה למרכזית. היא מואשמת בנרקיסיזם ומתגוננת באותנטיות וכן הלאה וכיו"ב.
הסוגייה הזו מעסיקה אותי מאד וכתבתי עליה בכמה הזדמנויות (השבת פרסמתי ביקורת ב"ידיעות אחרונות" על הכרך האחרון של קנאוסגורד, שקראתיו באנגלית כי הוא טרם תורגם; אפרסם את הביקורת בבלוג שלי בהמשך השבוע) ואכתוב עליה בהרחבה גם בעתיד (בעזרת השם, כמו שאומרים).

בקצב צב (צב אטי, כן?), עם גוגל טרנסלייט צמוד, אני קורא בגרמנית את המסה המפורסמת של תומס מאן, "גתה וטולסטוי", מכרך מסות שקניתי בנובמבר האחרון בליבק, במוזיאון שהוקם בבית בו גדל תומס ומתואר ב"בית בודנברוק". בנובמבר האחרון, כלומר לפני החורף, האביב והקיץ הקשים שעברנו ואנחנו עוברים. 

אני שיכור מצ'כוב בשבועות האחרונים. הכל התחיל מביקורת שכתבתי על "פריחה שנתאחרה", קובץ הסיפורים בתרגומה של נילי מירסקי שראה אור מחדש ב"עם עובד" (הביקורת תראה אור "מחר ב'ידיעות אחרונות'"; בטח יורם ארבל יפרסם זאת). משם עברתי לקריאה ולקריאה חוזרת בקבצים אחרים. צ'כוב (1860-1904), בחייו הקצרים, כתב מאות רבות של סיפורים, נדמה לי שיותר ממופסן. איזה סופר! אלה חום ועמקות והומור דק! איזו גראנד פינאלה לספרות הרוסית הגדולה של המאה ה-19!

אך בניגוד אליה, חשבתי, צ'כוב מרבה לעסוק במעמד הבינוני (למשל בבורגנים שעלו לגדולה בזכות מקצועם: רופאים, מדענים, סוחרים, אינטלקטואלים) וזו אחת הסיבות לשונותו ביחס לספרות הגדולה שקדמה לה – ממנה הוא מושפע מאד, עם זאת – שונות שעמדו עליה רבים; אחת הסיבות לשונותו ממה שקדם לו ולקרבתו הפוטנציאלית אלינו.

זו גם גראנד פינאלה לריאליזם של המאה ה-19, חשבתי, ובחוסר צדק ואף חוסר תחכום התחלתי נוזף בלבי במודרניסטים שכתבו בדור הבא מייד אחריו: למה אתם לא יכולים לכתוב כמו צ'כוב, הא?! פשוט ועמוק כמו אנטון פאבלוביץ'! כן, אני מדבר אליכם, ג'יימס, וירג'יניה וויליאם! ואפילו אליך, מרסל, שמסתתר מאחור!

אבל רציתי לומר משהו אגבי בהקשר של צ'כוב: בנובלה הגדולה "דו-קרב" (קראתי אותה בתרגומה של דינה מרקון בקובץ "דו-קרב וסיפורים אחרים") מופיעה דמות של זואולוג בשם פון קורן. פון קורן ביקורתי מאד כלפי גיבורהּ האחר של הנובלה, לייבסקי, שחי עם אישה נשואה והוא הטיפוס של האינטלקטואל הנוירוטי הצ'כובי הטיפוסי, "האדם המיותר". לייבסקי הוא אדם פגום מבחינה מוסרית ומדולדל, טוען פון קורן, ולכן יש להשמידו. "'להשמידו?!', איך אתה מדבר!" קוראת דמותו של רופא טוב לב שהוא חבר של לייבסקי ופון קורן כאחד. "כן, להשמידו!", אומר פון קורן ומרחיב את טענתו בגיבוי מדעי "דרוויניסטי". אדם חלוש ופגום מוסרית כמו לייבסקי עתיד לדלדל את האנושות, לפגום בתוצריה הטובים של הברירה הטבעית, שממיינת את הראויים והחזקים. אצל פון קורן, שאינו מאמין באלוהים, הדרוויניזם, בכל זאת, מתפרש גם ככזה שנוגע למעלותיו המוסריות של הפרט, לא רק לחוסנו. על כך אומר הרופא המוזכר: "הגרמנים קלקלו אותך!".

אין לי את הידע המספיק, אבל אם אני מבין נכון גם בשמו של פון קורן נרמז הקשר גרמני. בכל אופן, מאלפת בעיניי הראייה לכך שכבר ב-1891 עמדות רצחניות וקיצוניות כאלה, המשלבות דרוויניזם חברתי במוסריות זעיר בורגנית, נקשרו בגרמנים. איני יודע אם "הדרוויניזם החברתי" מהסוג הזה היה נפוץ במיוחד בגרמניה או שמא הקיצוניות המסקנית עצמה נתפסה כגרמנית. אבל יש דבר מה מצמרר בעובדה הזו. מצמרר יותר מהדיון האגבי בצייתנות הגרמנית שאפשר למצוא, למשל, ביצירה מ-1900 של ג'רום ק. ג'רום האנגלי (המצמרר כשלעצמו). אצל צ'כוב מדובר ללא כחל ושרק ברצחנות בעלת גוונים מוסרניים מגובה בתיאוריה מדעית כביכול שנתפסת כגרמנית.