איזו אכזבה, איזה מפח נפש.
הרומן הנחיל לי אותם קודם כל בגלל הציפייה הגדולה שהוא עורר. והוא עורר אותה בגלל שלפני כעשר שנים תורגם לעברית רומן אחר של הסופר ההולנדי הנחשב, וילם פרדירק הרמנס (1921-1995), "לא לישון לעולם" (גם הוא בידי רן הכהן). "לא לישון לעולם", מ-1966, היה בעיניי יצירת מופת ייחודית (לינק לביקורת שלי עליו). והנה, "חדר החושך של דמוקלס", שראה אור במקור ב-1958, לפניו, נופל כל כך מרעהו.
ההבדל הראשון בין שני הרומנים הוא שבעוד הגדולה של "לא לישון לעולם" נבעה בחלקה מהיותו מה שכיניתי במאמרי עליו "בכיינות גאונית"; כלומר מהיותו יצירת מופת של תיאור טרדות מינוריות; ובכך היותו ייצוג הולם – אך יוצא דופן באיכויותיו – לעידן השפע שהמערב חי בו החל משנות הששים ועד ימינו, הרי ש"חדר החושך של דמוקלס" הוא רומן על מלחמת העולם השנייה, עידן שונה כל כך מהותית מזה שבא בעקבותיו, עידן שבעיותיו רחוקות כל כך מבעיותיה האופייניות של חברת השפע.
במובן מסוים, רומנים שעוסקים במלחמת העולם השנייה לא רלוונטיים למצוקותינו העכשוויות. במובן מסוים, קריאה (וכתיבה) שלהם היום היא אסקפיזם. אמנם השנים האחרונות (וכמובן השבועות האחרונים: מלחמת רוסיה-אוקראינה) משנים מעט את התמונה. ובכל זאת, הקריאה ברומן הזה המחישה לי בחריפות שלא שגיתי לחלוטין בתפיסה הוותיקה שלי על כך שרומנים על מלחמת העולם השנייה יכולים בקלות להפוך בזמננו לסוג של אסקפיזם "איכותי".
ברשותכם, אצטט כאן כמה פסקאות מביקורת (אוהדת) שכתבתי לא מזמן על הרומן "מקום" (2021) של ניצן וייסמן, העוסק גם הוא בהולנד של מלחמת העולם השנייה (מהזווית היהודית), ורלוונטיות לדיון כאן:
"כשהתחלתי לכתוב ביקורות ספרות, סמוך לתחילת המילניום, נראָה היה לי שהעיסוק של הספרות היפה בשואה מוצה (ובספרות הישראלית במיוחד). ליתר דיוק, הוא נראָה לי כאסקפיזם מסוג ייחודי: הסטת המבט ממועקות ומצוקות ההווה אל הקטסטרופות של העבר. לא חשבתי, חלילה, שהעיסוק בשואה מוצה. אלא רק שהעיסוק בה בספרות היפה העכשווית – מוצה.
בשנות התשעים ואפילו בתחילת שנות האלפיים הייתה תחושה שאכן הגענו, במובן מסוים, ל'קץ ההיסטוריה'. הליברליזם ניצח. הליברליזם האמריקאי ניצח, ליתר דיוק. והמועקות של העידן הן מועקות של עידן פוסט-לאומי, פוסט-דתי, פוסט-אידיאולוגי; המועקות שיוצרים החופש והתחרות ולא המועקות שיוצרים הרודנות והדיכוי; המועקות שיוצר השפע לא האסונות שגורם להם המחסור. השואה, ללא ספק מהאירועים המחרידים ביותר בתולדות האנושות, אם לא המחריד שבהם – נדמתה לי אז דבר מה רחוק מאד מאיתנו וממועקות חברת השפע שלנו. עלינו לזכור בהחלט את האירוע ואת השלכותיו ולקחיו, הן האוניברסליים והן הלאומיים. אבל הספרות היפה שעסקה בו נדמתה לי ככזו שגם אם לא הסתמכה באופן מפוקפק על האימפקט הרגשי העז של האירוע ההיסטורי האסוני, בכל אופן לא חידשה ביחס לספרות העבר ובעיקר לא תרמה להבנת ההווה, שנראתה לי משימה דוחקת בשביל הספרות.
אבל ב-2021 הדברים נראים מעט שונים. תוך שני עשורים חווינו טלטלה גדולה מאד בתפיסת המציאות שלנו. ודי מדהים לחשוב על המהירות היחסית שבה תמונת העולם שלנו השתנתה. האופטימיזם המשיחי של שנות התשעים התחלף בפסימיזם דיסטופי; העתיד המופז בחזון קודר. לא רק שהאלף החדש חשף גורמי חיכוך גיאופוליטיים חדשים חֵלף אלה של 'המלחמה הקרה' (בהתחלה כאלה שנגעו לאיסלאם הקיצוני ובהמשך כאלה שנגעו ליחסי ארה"ב וסין ועוד); לא רק שנתגלתה שבירוּתה של המערכת הכלכלית שלנו (המשבר הכלכלי של 2008, למשל); לא רק שנחשף קיטוב פוליטי משתק (בארה"ב, אצלנו, לדוגמה); ולא רק שישנה תחושת חולשה כללית של הדמוקרטיות הליברליות; אלא שבשנה וחצי האחרונות הופיעה הקורונה, והיא, מצדה, גם נתפסת על ידי אנשים רבים יותר ויותר כפרומו בלבד של משבר האקלים שניצב לפתחנו.
על רקע עגום זה, העיסוק ב'שואה' לא נראה שלא במקומו כל כך. כמובן, כולנו תקווה שהאופק הקודר כעת יתבהר בעתיד. ובהחלט בהחלט לא צריך להיסחף באנלוגיות היסטוריות. ועם זאת, איכשהו, איך לומר, הקדרות שאנחנו אפופים בה מסבירה פנים יותר לספרות שעוסקת בתקופה האפלה בהיסטוריה."
אבל הקריאה ברומן הזה של הרמנס (וכאמור, למרות שהמלחמה העכשווית מתווספת לשלל התופעות שתיארתי בפסקאות הנ"ל), החזירה אותי לעמדתי הראשונית. היא חידדה את התחושה שרומן כזה על מלחמת העולם השנייה, כשהוא נקרא ב-2022, נחווה כאנכרוניסטי. ראו, למשל, את הדיון שיש ברומן על מהות ההתנגדות לגרמנים: האם זו נובעת מפטריוטיות? מאידאולוגיה אחרת? מגבורה? כל זה רחוק כל כך מאיתנו ומהבעיות שמעסיקות אותנו.
*
אבל הבעיה ברומן הזה חמורה הרבה יותר מאשר היותו רומן שלא בעיתו. אני חושב שזה פשוט רומן בוסרי ושהרמנס לא ידע בדיוק מה בכוונתו לכתוב. האם זה רומן פעולה? או שמא רומן פסיכולוגי? ואולי רומן פילוסופי, אבל איזו פילוסופיה? רומן פילוסופי אנטי-מלחמתי? או רומן פילוסופי על התנגדות לרוע ולניהיליזם? כמובן, ניתן לשלב בין כל הרכיבים הללו, אבל אין תחושה שהסופר כאן חולש על חומריו, או מטמיע אותם היטב זה בזה.
זהו גם רומן בעל השפעות ספרותיות לא מעוכלות ושלא נערכת ביניהן סינתזה. צפות בו חתיכות קאמי וחתיכות אורוול וקפקא, בלי שתודעת הסופר טחנה אותן לתוך הבלילה שלו. הסופר לא מושל בהשפעותיו, לא מכייר אותן מחדש.
הרומן מספר על צעיר בשם הנרי אוסֵוָאוּט שקצין הולנדי בשם דוֹרבֶּק מגייס אותו לפעילויות מחתרתיות בשנות הכיבוש הגרמני. דורבק זה דומה במפתיע לאוסֵואוט והוא צץ ונעלם מחייו בגחמנות. חלק ניכר מהרומן מתאר את הפעילויות המחתרתיות שעשה אוסואוט במצוות דורבק (שכללו חיסולי משתפי פעולה), את לכידתו כמה פעמים על ידי הגרמנים ואת הימלטותו מהם. ואילו חלקו האחרון של הרומן (והמייסר לקריאה לאו דווקא בגלל נושאו הקודר אלא בגלל הימתחותו וחוסר הפשר שלו; וכמובן, מדובר להלן בספוילר) מתאר את החשד של ההולנדים, אחרי השחרור, שאוסואוט היה בעצם סוכן כפול בשירות הגרמנים ואת ניסיונו הנואש של אוסואוט להוכיח את חפותו.
אבל, שוב אשאל, על מה בעצם הספר?
קחו למשל את תימת הכפיל שמצויה פה (אגב, בצירוף מקרים קראתי את הספר בדיוק בזמן שבו רואה אור ספרו של חברי, עירן דורפמן, "סערת כפילים", שעוסק, בין היתר, בתימת הכפיל בספרות). מה בעצם משמעותה כאן? אוסואוט דומה חיצונית לדורבק אך מקנא בדורבק זה ומבקש להידמות לו גם באופיו המשוחרר: "אדם המופיע ונעלם כאוות נפשו, אדם שהעולם משתחווה לו" (עמ' 89). ובמקום אחר: "כשראיתי אותו בפעם הראשונה חשבתי: הייתי צריך להיות כמו האיש הזה, את מבינה? קצת קשה להביע את זה במילים, אבל אני מתכוון בערך כמו מוצר בבית חרושת: מפעם לפעם אחד המוצרים לא יוצא מוצלח, מייצרים במקומו מוצר טוב ואת הנפל זורקים…" (עמ' 202).
הדיון בתימת הכפיל כאן בסיסי מאד, הוא מתמצה בפריסת רגשי נחיתות אלמנטריים של הגיבור ביחס לכפילו. אבל עיקר הבעיה בעיניי היא שתימת הכפילות לא ממש קשורה לשאר הרומן, לנושא ההתנגדות לנאצים. יש אמנם ברומן תסביך גבריות של אוסואוט. הוא מעריץ את דורבק כי הוא נראה לו בהשוואה אליו, אוסואוט, כגבר אמיתי. וייתכן שהירתמותו של אוסואוט לפעילות המחתרתית הינה גם ניסיון להשיג את הגבריות הנכספת שהוא מזהה בדורבק ("החברים שלי רואים במבט אחד שאני לא גבר כמוהו" – עמ' 191). אבל הטיפול של הרמנס בנושא תחושת הגבריות הפגומה לא מעובד. הוא מושלך לעבר הקורא בהטחות קצרות, בוטות, ולא ארוגות היטב במכלול הטקסט. ובכל מקרה, תימת הכפיל הנרחבת שמופיעה כאן מוחשת כגדישת סאה ביחס לנושאים הכבדים האחרים של הרומן (ההתנגדות לגרמנים), כחטוטרת בולטת ולא הולמת.
נושא ההתנגדות לגרמנים עצמו מטופל כאן בצורה לא מעניינת ולא מעמיקה. כמו סופרים משמעותיים אחרים שנגעו בסוגיה, גם הרמנס מודע היטב לדחפים ניהיליסטיים שמתנגדים להירתמות מוסרית בשעת מלחמה (ראו, למשל, נאום של צעיר אינטלקטואל שהתנדב לאס.אס ופורס את משנתו הניהיליסטית בעמ' 336-337. אגב, גם הנאום הזה מוחש כבוסרי הן בתכניו, הן בהופעתו היכן שהוא מופיע ברומן והן בפתאומיותו המוטחת בקוראים). אבל מה שיש להרמנס לתרום כאן הוא בסיסי מאד, הניסיון שלו להסביר ולהצדיק פעולה הכרוכה בסיכון עצמי, פעולה אנטי-ניהילסטית, לא מעמיק, לא מרשים ולא משכנע במיוחד.
"אני [ אומר אוסואוט] נגד הגרמנים רק מפני שהם אויבים שלנו, מתוך סירוב להיכנע לאויב. המלחמה שלי נועדה רק להגן על עצמי. מעבר לזה כל המלחמות הזויות, לא שווה לשקול בכלל שום אידיאולוגיה. חירות! הם צועקים, כאילו חירות היא משהו שהיה קיים פעם. […] הדבר היחיד שאני לא רוצה הוא שינצלו אותי, אני לא רוצה שמישהו שלא ביקשתי את עצתו יגיד לי מה לעשות. מהגרמנים לא ביקשתי שום דבר. לכן אני רוצה שיחוסלו. פשוט ככה". (עמ' 91).
אין מה להשוות, למשל, ל"הדֶבֶר" של קאמי שעסק בנושא דומה ("הדבר", שראה אור ב-1947, הוא גם משל מתוחכם על ההתנגדות לנאצים; ואפרופו, לקראת סוף הרומן, בשיחה של אוסואוט עם כומר, ניכרת באופן גס ממש השפעה של "הזר" של קאמי).
*
ומה בעצם פשר הסיום המייגע של הרומן (כשההולנדים חושבים שאוסואוט היה בוגד וסוכן כפול)? מה רוצה הרמנס לומר בו? שבסופו של דבר לא היה כדאי להתקומם נגד הנאצים ונגד הניהיליזם? שבסופו של דבר האבסורד משיג ומועך אותך?
לקראת סוף הרומן מועלית גם אפשרות סנסציונית: שהיה כאן איזה פיצול סטייל "מועדון קרב" ובעצם אוסואוט בדה מלבו את דורבק.
אך הרמנס לא מכריע בסוגיה.
כי הוא לא יודע.
כמו שהוא הוא לא יודע מה הוא רצה לומר ברומן הזה בכללותו.
מבקר חופשי 