מסה קצרה על אי יציבות הטעם האסתטי

אולי התופעה המביכה ביותר למי שמאמין, כמוני, באמות מידה אובייקטיביות בספרות, כלומר – אני רוצה לדייק – למי שמאמין, כמוני, שחלק מהשיפוטים האסתטיים בספרות – "הספר טוב/בינוני/לא טוב" – נשענים על הבדלים אובייקטיביים בין היצירות הנידונות (לא כל השיפוטים האלה, יש חלק בשיפוט הביקורתי שהוא אידאולוגי בטיבו, כלומר נובע מעמדות אתיות, שאותן לא ניתן להוכיח, ויש גם חלק סובייקטיבי פשוט, סובייקטיבי גרידא; העמדה העדכנית שלי בנושא נמצאת בהקדמה לספר המאמרים החדש שלי, "מבקר חופשי"), ובכן, אולי התופעה המביכה ביותר היא שינוי העמדה שלך כמבקר ביחס לספר בקריאה השנייה שלו (או השלישית או הרביעית וכו', אבל זה יותר נדיר; או שאתה לא מגיע למספר כזה של קריאות, או שהשינוי אז, אחרי שתי קריאות קודמות בהן היה השיפוט זהה, נדיר יותר).

ומדוע זה מביך? כי אם אתה מאמין שיש הבדלים היררכיים בין הקריאות של אנשים שונים, כלומר יש קריאות טובות יותר מקריאות אחרות, או אז מה תעשה כשיש לאותו סובייקט – אתה עצמך! – שתי קריאות שונות? כלומר, שהיחיד עצמו כמו נחלק לכמה בני אדם בעלי דעות שונות? לא רק שרבים הטעמים השונים בעולם – דבר מה מביך בפני עצמו – אלא שמסתבר שרבות הקריאות של אותו יחיד עצמו! וכאן אף קשה הרבה יותר לטעון כי אחת עדיפה מהאחרת. הרי זה, כביכול, אותו טעם עצמו שמגלה פנים לכאן ולכאן. איזה חוסר יציבות מתגלה כאן!

ואכן, קרה לי לא אחת, אלא פעמים לא מעטות (אם כי לא רבות מאד; אך גם את ההסתייגות צריך לסייג: לא פעמים רבות כי גם לא קראתי את אותו ספר פעמיים פעמים רבות כל כך), ששיניתי את דעתי ביחס לספר בקריאה השנייה שלו. ואי יציבות הטעם הזו היא חוויה מערערת למבקר, כלומר למבקר שמאמין באובייקטיביות המסוימת של מעשה הביקורת.

קראתי זה עתה, לשם הדוגמה, בפעם השנייה, את "הילדים שבזמן" של איאן מקיואן, ספר שחשבתי עליו בקריאה הראשונה טובות ואף גדולות. כעת, בקריאה השנייה, דעתי פחות נלהבת. אני עדיין חושב שזה ספר מעניין, אבל אני ער יותר לפגמים שאני מוצא בו.

זו גם חוויה מדרבנת למחשבה. היא מדרבנת גם למי שמוקסם מערעור מסוים של עמדותיו-שלו, או לפחות נמשך אליו. אבל גם ללא הנטייה המעט נוירוטית הזו, יש כאן אתגר אינטלקטואלי מתסיס-מחשבה. איך, באמת, ניתן להסביר את התופעה הזו של אי יציבות הטעם באותו אדם, בייחוד אם אתה מאמין שיש בהערכה אמנותית דבר מה אובייקטיבי? הרי זה, איך לומר, שוב, אותו אדם! עם אותו ידע וטעם!

——-

לפני שאנסה להציע כיוון לתשובה מסוימת ביחס לשאלה הזו כדאי לתחום ביתר בהירות את גבולות הבעיה.

ראשית, איני מתייחס כאן למקרה הנפוץ למדי שבו אחרי שנים אנחנו ניגשים לקרוא בספר שפעם הלהיב אותנו ואז אנחנו מתאכזבים. את זה לא קשה להסביר. טעמנו השתנה כי אנחנו השתנינו. ויש להניח שהשתנינו לטובה: שהשתכללנו בטעמנו, רכשנו ניסיון חיים וניסיון קריאה וסתם חכמה – וכעת טעמנו משוכלל יותר וצודק יותר.

או, לחלופין, כפי שטען דיוויד יום במסתו המבריקה מ-1757 ("על אמת המידה של הטעם"), יש הבדלי טעם בין גילאים שונים והם – בניגוד להבדלי טעם אחרים, שבהם יש היררכיה אובייקטיבית, לפי יום! – לא ניתנים לכינוס היררכי. כלומר, יש ספרים שאוהבים בגיל צעיר – וזה בסדר; ויש ספרים שמותאמים לגיל מבוגר – וזה בסדר.

אני, בכל אופן, מתייחס למקרה, שבו אחרי תקופת זמן קצרה למדי (שבועות או חודשים או אף שנה), אתה ניגש ליצירה וקורא בה שוב ומשנה את דעתך. כאן קשה לטעון שהשתנית, שהוספת דעת וכו'. הזמן קצר מדי מכדי לתלות את שינוי הטעם בשינוי של האני.

הערה מקדימה שנייה: מעניין לציין שעד כמה שאני יכול להעיד מניסיוני, הרי שהתופעה הזו של שינוי הדעה היא ברוב מכריע של המקרים: 1. שינוי מעמדה חיובית לעמדה פחות חיובית ולא להיפך (אם כי עם "ילדות", של קארל-אובה קנאוסגורד, קרה לי ההיפך, ושיניתי את דעתי מדעה אוהדת מאופקת לדעה אוהדת נלהבת). 2. השינוי אינו מחיוב גמור לשלילה גמורה. כלומר, הטעם מגלה לעתים אי-יציבות, אי-יציבות מביכה, כאמור, ולכיוון השלילי, בדרך כלל, כמוזכר, אבל היא לא אי-יציבות קיצונית. במקרה הקיצוני ביותר שזכור לי (ושוב, איני מתייחס לקריאה שנייה אחרי שנים, אלא אחרי זמן קצר יחסית) שיניתי את דעתי מהתלהבות גדולה להסתייגות משמעותית, אך לא כזו שאינה מכירה בהישגיו של הספר (זה קרה לי עם "קו אורך דם" של קורמק מקארתי, שם שיניתי את הערכתי – אם לתת לזה ייצוג מספרי – מ-9 ל-6, כלומר לא מ-9 ל-3; במקרה של מקיואן, שהוזכר קודם, הירידה היא מ-9 ל – 8 או 7).

———

נדמה לי שהנטייה הטבעית שלנו היא לצדד בבכירותה של הקריאה השנייה. יש דעה רווחת, שדיוויד יום מזכיר אותה במסתו המוזכרת, שיש להסתכל כמה פעמים ביצירה לפני שיפוטה, ונפוצה האמירה (שאיני זוכר כרגע למי היא מיוחסת או מי הוא אכן בעליה) שהקריאה האמיתית ביצירה היא תמיד הקריאה השנייה.

ואכן, לכאורה, ברור שעדיפה הקריאה השנייה על פני הראשונה! כמו שברור שעדיפה הקריאה השלישית על פני השנייה וכו'. היא יסודית יותר, הרי, היא מעמיקה יותר, בקיאה יותר, מנוסה יותר, היא כבר פנויה לבחינת איכות הכתיבה כי היא אינה מוסחת דעת מהרצון לדעת מה קורה בהמשך, או מהברקים והפיצוצים שמבריק ומפוצץ הסופר בספרו.

ואכן, הקריאה השנייה היא בדרך כלל צוננת יותר. אתה לא מתפעל מזה שהסופר עוסק בנושאים שבסתר לבך חשבת שהם החשובים מכל, אתה לא מתפעל מהאופן החדשני או הנועז שבו הוא עושה את זה. אתה מעמיק לבחון, כעת כשאתה יודע במה עוסק הספר ואיך הוא עוסק בזה, אתה מדקדק בפרטים. אתה שואל כעת, בקריאה השנייה: האם, מלבד הבחירה בנושאים הנכונים והלא שגרתיים, הטיפול בהם מפותח ומספק? האם חלקי הספר מתאחים למקשה אחת? האם מה שנראה כנועזות בקריאה ראשונה אינו אלא אופנתיות או רצון ריק בהדהמה? האם יש דברים מיותרים בספר? האם הוא באמת מושך לקריאה, או שבהיכבשות הראשונית מחלקים מסוימים בו נתת לו הנחה גורפת על כלל החלקים?

הקריאה השנייה נראית הקריאה הסמכותית יותר. היא רואה הרבה יותר מאשר הקריאה הראשונה, כמו שבהליכה בנתיב לא מוכר אתה מוקסם מאי המוכרות עצמה עד כדי כך שאתה יכול לסלוח על דרך חתחתים ומהמורות. אך בהליכה השנייה אתה כבר הרבה פחות סלחני. את הדרך הרי אתה כבר מכיר, אז מדוע לא יכלו להכשיר אותה כמו שצריך להליכה! מה הן האבנים הבולטות הללו, אי אפשר היה להסיר אותן! ומה זה הגשר הרעוע הזה! ואיך אין פחים מסודרים! ועוד בסוף יש לנו את העלייה הזאתי!

אבל – כמו שהקורא הנבון לבטח ניחש – באמצעות המשל האחרון כבר ניתן לראות כי בקריאה השנייה אובד דבר מה בסיסי. הקריאה השנייה היא לא הוגנת כלפי היצירה מכיוון אחר, כי היא נוטלת מהספר חלק ניכר מקסמו: וזהו חידושו. אם ספר הוא מקורי מאד (אני מתכוון מקורי באופן תקשורתי!), פורץ דרך (אם להשתמש בקלישאה), נוגע בעומקים מסחררים, ממקד נכונה את הבעיות שיש לשאול אותן, מציג כנות לא מצויה וכיו"ב – הרי שבכל אלה אתה נתקל בקריאה הראשונה ונכבש. לאחר מכן, בקריאה השנייה, אתה לוקח לעתים כמובנים מאליהם את ההישגים האלה. טוב, הבנו, שמענו, אתה אומר לעצמך (אם כי "הבנת" ו"שמעת" את כל זה מהספר הזה בדיוק!), אבל למה אתה מאריך פה, ולמה זה לא מתחבר כאן וכו'.

במלים אחרות, הקריאה השנייה בספר (וזכרו שאני מדבר על קריאה שנייה בפרק זמן סמוך לראשונה) היא, מכיוון אחר, קריאה לא הוגנת! היא מעיינת טוב יותר בפרטים, זה נכון, אבל היא לא יכולה לשחזר את ההתפעלות מהפגישה הראשונה ביצירה. בהגדרה היא לא יכולה לשחזר את ההתפעלות הזו.

והרי בתחומים אחרים אנחנו מכירים דווקא את הדעה ש"אין כמו רושם ראשוני"! יש ברושם ראשוני דבר מה שנחשף, דבר מה עקרוני ועמוק, שאחר כך, עם ההיכרות הממושכת, ואפילו עם רכישת הידע המעמיק והיסודי הרבה יותר על האדם/הנושא, לא יכול להשתחזר! התמצית כמו נמסרה במפגש הראשוני וההיכרות המרובה יכולה אף להשכיח אותה.

אם כך, לקריאה השנייה יתרון וחסרון. וכך גם לקריאה הראשונה, זו, שמהתלהבות ממפגש ראשוני עם חומרים ביצירה ממסכת את פגמיה, או זו שבמאמץ הקליטה הראשוני של תכני היצירה החדשה אינה ערה לפגמים כאלה.

——-

לכאורה הגעתי למבוי סתום. פתחתי במבוכה שמולידה אי-היציבות בטעם (לבטח אצל מבקר שמאמין שחלק מהשיפוט הביקורתי הוא אובייקטיבי) וסיימתי באמירה מבלבלת עוד יותר והיא שלקריאה ראשונה יש עליונות עקרונית על פני הקריאה השנייה אך גם נחיתות עקרונית – וכך גם ההיפך, לקריאה השנייה יש עליונות עקרונית על פני הקריאה הראשונה וכך גם נחיתות עקרונית.

אבל נדמה לי שדבר מה אחד "הרווחנו" מהמהלך במסה הזו. אי-יציבות הטעם קיבלה הסבר אובייקטיבי. אין כאן רק גחמנות, אין כאן רק סובייקטיביות נטולת פשר, יש כאן הסבר הגיוני מסוים.

הקריאה השנייה, בדרך כלל, נוטה לשלילה (במקרה שלי, לפחות; אבל הרי יצאתי לכתיבת הטקסט הזה מתוך המבוכה האישית שלי). והדבר נובע מכך שהקריאה השנייה, מצד אחד, אכן בוחנת בצורה יסודית וצלולה וצוננת יותר את היצירה הנדונה, ומצד שני היא נוטה פחות להיות מוקסמת בגלל שהיא כבר מכירה את אותם גורמי היקסמות (מוצדקים!) ואינה מצליחה לשחזר את ההתפעמות הראשונית (המוצדקת!) ואת "הרושם הראשוני" המפתיע וכובש.

כלומר, עקרונית, לו ניתן היה לשקלל באופן מדויק את מידת הפגיעה בחוויית הקריאה שאותה מקלקלת הקריאה השנייה, היה ניתן להמליץ על קריאה שנייה בכל ספר – הקריאה השנייה המתקנת את הערפול המסוים שקיים בקריאה הראשונה – ולה "להוסיף" את אותה פגיעה שהוחסרה ממנה. וכך להגיע לחוות דעת אובייקטיבית יותר!

לשקלל באופן מדוייק – אי אפשר. אבל קרוב לזה, ייתכן שאפשר.

 

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • carmelal1  ביום פברואר 25, 2019 בשעה 12:34 PM

    יופי של רשימה! נדמה לי שאין מבקר ספרות בארץ שמגלה את צפונות ליבו ומחשבתו בענייני הביקורת הספרותית כפי שאתה עושה ברשימה הזאת!! גם הסיבוב המחשבתי-לוגי, אולי גם רגשי, שאתה עושה, שנגמר כמו שהתחיל, נראה לי כל כך אמיתי ומעניין, ויפה! יש ספרים מעטים שקראתי המון פעמים ואני חוזרת אליהם מדי פעם, ולא מדובר בספרים של ימי הילדות והנעורים. אחד מהם הוא דוקטור ז'יוואגו של פסטרנק. בסדר, יודעי רוסית ועברית אמרו שהתרגום של צבי ארד מיושן. לא יכולה לקרוא את פסוטרנק ברוסית, העוון עלי. אני רואה בדמיוני את המראות של הספר הזה, המתעלמים לגמרי מהסרט הידוע, וכשאני קוראת בו שוב ומתעכבת בין השאר גם על תיזות של הנצרות המובעות שם על ידי אחת הדמויות, העַתָּקית של מסילת הברזל אם אני זוכרת עכשיו היטב, אני יודעת שמצאתי עוד משהו בספר הזה שבוודאי לא שמתי לב אליו בקריאתי הראשונה, ואולי גם לא בשנייה או בשלישית. אני קוראת בו מדי כמה שנים, כך קורה לי בחיים, וכבר רכשתי אותו שלוש פעמים כי הוא התפרק לו מתישהו… יש סיפור קצר של טולסטוי שאני אוהבת לשוב אליו, ויש רומן אדיר של פוקנר "בשוכבי גוועת" שאני חוזרת אליו, ויש עוד לא רבים. (כמו שאני זוכרת אתה לא מאוהבי פוקנר). ויש ספר של וירג'יניה וולף "אל המגדלור" שאני נזהרת מלקרוא בו שוב, כי הוא כל כך טלטל אותי אי אז בקריאה הראשונה…
    אחלה רשימה, אריק גלסנר, אחלה רשימה באמת!!!

  • אריק גלסנר  ביום פברואר 25, 2019 בשעה 1:11 PM

    תודה רבה, כרמלה

  • Helit Yeshurun  ביום פברואר 25, 2019 בשעה 4:26 PM

    תודה לך על הרשימה הנוגעת בשאלה המרתקת של פגישה ראשונה ושניה עם ספר. אבל כנגד זאת, מה תאמר על יצירות שהקדימו את זמנן ולוקח לנו שנים להבין ולהיפתח אליהן? נזכרתי בהבחנה של פרוסט בין יצירות שבהן פיסות היופי הנגלות ראשונות הן המעייפות ראשונות, בדברים שאמר על הרביעיות של בטהובן, שהיו צריכות לגדל קהל מאזינים שיהיה בשל לשמוע אותן. יצירות שנכתבות ׳למען׳ הדורות הבאים.

  • אריק גלסנר  ביום פברואר 25, 2019 בשעה 4:29 PM

    הלית, את צודקת לגמרי. לא נגעתי ברשימה כלל במקרים שבהם אנחנו מגלים את יופייה של יצירה דווקא בקריאה השנייה! אולי כי יצאתי לכתיבה מהסוגיה ההפוכה שהעסיקה אותי (קריאה שנייה מאכזבת מעט). אבל אכן יש מקרים רבים שבהם עוד לא הגענו למדרגת הבנת היצירה ורק בקריאה השנייה אנחנו מבינים אותה ונהנים ממנה. ולפעמים זה לא רק באופן אישי, אלא, כמו שציינת, התבגרות של ההיסטוריה עצמה.

  • dvora30  ביום פברואר 25, 2019 בשעה 4:47 PM

    תודה אריק, רשומה מעניינת
    קריאה ראשונהבספר (לפעמים גם בצפייה בסרט) תשומת הלב העקרית היא התפתחות העלילה, כמובן שתשומת לב מוקדשת גם לשפה, לתיאורים,וכו', בקריאה שנייה כשהעלילה ידועה מוקדשת תשומת לב לאמצעים ספרותיים.
    תודה

  • יעל  ביום פברואר 25, 2019 בשעה 10:13 PM

    תודה על רשימה מרתקת. משהו שחמק עד כה מהדיון, גם בתגובות: בקריאה ראשונה, ורק בה, הקוראת עוברת תהליך של גילוי שחסר בקריאות נוספות. יש דברים שאתה לא אמור לדעת בפרק הראשון, יש בנייה של מתח שהיא חלק מהחוויה.

  • אליהו נס  ביום פברואר 27, 2019 בשעה 5:11 PM

    קריאה שנייה כוללת בתוכה גם את הבחירה להקדיש זמן לספר מוכר בעולם מוצף ספרים חדשים ומסקרנים. על כן המחויבות – בין אם תוצאות התרשמויותיה הן חיוביות אן שליליות – גם היא יש בה מן היופי.

  • אריק גלסנר  ביום פברואר 28, 2019 בשעה 9:06 AM

    תודה רבה על הערותיכם.

  • איה  ביום מרץ 1, 2019 בשעה 10:45 AM

    רשימה מאד מעניינת. בעיני גם לשאלה למי כותב המבקר יש מקום מכריע, כי אם הוא כותב בעיקר לאנשים שמרבית עניינם בספרות אז כל השיקולים שהבאת הם העיקר, אבל אם קהל היעד הוא גם סתם אנשים (כמוני, אגב), כלומר אלה שקוראים רק להנאתם וכמעט לא יקראו ספר פעמיים בהפרש של פחות מעשר שנים, אז הביקורת המבוססת על הקריאה השניה עלולה לשים את המבקר במקום אולי אקסלוסיבי אבל לא מאד רלוונטי, כמי שמתאר חווייה שהם כלל לא מתכוונים לקחת בה חלק. אתה הרי לא קורא ביקורת על המוזיאונים בהאג לפני שאתה נוסע לעשן ולעשות קצת שופינג באמסטרדם.

  • אסתר בן חור  ביום ספטמבר 17, 2019 בשעה 9:13 AM

    כמי שנהנית מה"איך" יותר מה"מה", בקריאות נשנות מתגלים פרטים, לעיתים פנינים,המחזקים את תחושת ההקסמות.

    אגב,אחד ממרצי בסיפרות אנגלית סבר שאפשר להכניס את כל הרומנים ל10 שבלונות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: