ארכיון קטגוריה: עובר ושב

המלצות לשבוע הספר

כמה המלצות לשבוע הספר. אלה ספרים שאהבתי בשנה האחרונה:

שטפן צווייג, "מגלן", בהוצאת "מודן"

וְסֵבוֹלוֹד גַרשין, "הפרח האדום", בהוצאת "תשע נשמות"

קזואו אישיגורו, "הענק הקבור", בהוצאת "הספריה החדשה"

אריך קסטנר, "אל האבדון", בהוצאת "ספריית פועלים"

סאלי רוני, "שיחות עם חברים", בהוצאת "מודן"

"מסות על סופרים", תומס מאן, בהוצאת "כרמל"

"גשם הכוכבים", של חוליו לְיָמָסָארֶס, בהוצאת "כרמל"

"בגידת האינטלקטואלים", של ז'יליֶן בֶּנְדָה, בהוצאת "כרמל"

"המלכות", של עמנואל קארר, בהוצאת "בבל"

"פריחה שנתאחרה", של א.פ. צ'כוב, בהוצאת "עם עובד"

בבלוג מצויות ביקורות מפורטות על כל אחד מהם – למעוניינים בכך.

חג שמח!

עם הפסקת האש

אני מעתיק לפה דבר מה שכתבתי בפייסבוק (אגב, באופן כללי, הפייסבוק הוא "חיי שעה" ואילו הבלוג הוא מעין "חיי עולם", ואני מעתיק לפה דברים שאני מייחל שיהיו זמינים לקוראיהם זמן רב יותר)

——-

זה נכון, מדובר היה בממשלת מעבר ללא לגיטימציה של ממשלה מכהנת.

זה נכון, נתניהו צריך ללכת הביתה, הוא בעיניי מכשול לישראל.

זה נכון, "ממשלת השינוי" הייתה קרובה והמאורעות האחרונים ערערו את סיכוייה עד שיש כאלה שסבורים לא רק שהמאורעות הללו נוחים לנתניהו פוליטית אלא שהוא סייע בהצתתם (אני לא סבור כך, וליתר דיוק אני זקוק ליותר הוכחות: הלו"ז המשפטי בשייח ג'ארח לא היה בשליטת נתניהו וגם הוא לא זה שקבע את חודש הרמאדן במועד שבו הוא מצוי וכמו כן ההחלטה על ביטול הבחירות הפלסטיניות הייתה של אבו-מאזן).

זה נכון, סוגיית שייח ג'ארח, על פניו, אינה הוגנת כלפי התושבים הפלסטינים (כי אם משיבים רכוש לבעליו החוקיים מלפני 48' העיקרון צריך לעבוד לשני הצדדים).

זה נכון, על הרוב היהודי בישראל לסייע יותר בהשתלבותם של אזרחי ישראל הערביים בהקצאות בנייה (בזה אני מבין פחות, אך מסתמך על פובליציסטים שאני סומך עליהם) ולבטח במיגור הפשיעה בקרבם.

זה נכון, כנראה שהשיטה של אפשור שלטון החמאס בעזה מחד גיסא ומאידך גיסא מירור חיי תושבי הרצועה על מנת שימאסו בו אינה עובדת. צריך להחליט, או או: או שמסייעים לשפר את החיים ברצועה על מנת שיהיה להם יותר מה להפסיד (כמובן, בהנחה שאפשר לעשות זאת תוך מניעת "זליגה" של אותו שיפור באיכות החיים להתעצמות צבאית!) או שמנסים למוטט את שלטון החמאס.

*

ועדיין, הייתי די המום בשבועיים האחרונים מחלקים נרחבים בפיד שלי.

קרוב לארבעת אלפים טילים יורה (ראשון) לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית ארגון טרור רצחני שאינו מוכן לשום פשרה ולשום הכרה בישות הפוליטית היהודית בארץ ישראל – וחלקים נרחבים בפיד לא מתייחסים לזה, אלא רק למעשיה הרעים של ישראל ולסבל העזתי.

פורעים ערבים מקרב אזרחי ישראל משתוללים ברחובות פוצעים קשה ולבסוף אף רוצחים יהודי ישראלי – וחלקים נרחבים בפיד מתייחסים בעיקר ללינץ' בבית ים.

הפיד שלי אינו מייצג את עם ישראל. הוא בקושי מייצג את המילייה שלי. אבל השתוממתי לראות מהו הבון-טון במילייה שלי.

*

הייתי המום ממה שאני רואה כיישוב דעת מוגזם שגובל באינסטינקט א-הישרדותי: יורים עליכם, בני אדם! תרתחו קצת! תחשבו איך למגר את היורים קצת! לפני ההתחשבות, וההבנה וכו'.

והייתי המום מהחד צדדיות.

אך אני המום, למעשה, לא רק מהחד צדדיות, אלא מכך שהחד צדדיות לא נוטה לכיוון ההפוך.

מתגובות שראיתי בפיד שלי היה דומה שהמגיבים הם אנשי הפלג הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית. האמריקאית. ולא חלק מלאום היושב פה. הם משקיפים אובייקטיבים, כביכול. ומרחוק.

(אני רוצה להבהיר בחדות את הטון של הדברים שאני כותב: לא מדובר בהאשמות אלא בהשתוממות; אני רוצה לבטא את עמדתי וצערי לא להצר את צעדיהם של אחרים).

הרגש הלאומי תמיד היה בעיניי רגש חיובי. מעגַן בעולם סוער, חֵיק בעולם מנוכר. כשאנו מושלכים לעולם אינסופי ולכמה רגעים בזמן אינסופי, דבר מה מבדידותנו ותלישותנו וקוטננו האינסופיים מופג כשאנו יודעים שאנחנו חלק מתרבות מסוימת המתמשכת לאחור בזמן, חלק מחברה מסוימת המתפרשת לה במרחב.

הומניזם אוניברסלי נראה יותר שלם, לבטח יותר קוּלי. אבל אהבה שווה לכל בני האדם היא דבר מה מופשט מאד, רחוק מאד, שיכול להצטנן בקלות מאד.

הלאומיות נראתה לי תמיד רגש מיטיב מבחינה נפשית. מקום בעולם. המשכיות בזמן.

לא, בהחלט לא לאומנות, לא שנאת זרים, לא התעליינות אתנית. אבל כן רגש שייכות.

וגם: הזדהות עם בני עמך שמקדימה בפסע, בהחלט לא יותר, את ההזדהות עם אלה שאינם בני עמך.

*

נכון, הרגש הלאומי בישראל מצוי במשבר. בין היתר בגלל הפיצולים הגדלים והולכים בין ה"שבטים" הישראלים, עליהם דיבר הנשיא ריבלין בנאומו המפורסם ב-2015 (ואני מתייחס כאן, בהקשר הזה, ל-3 השבטים היהודים-ישראלים: החרדים, הציונים-דתיים והחילונים).

אני מאמין גדול בקונספט של "הישראליות", אשר עקרונית יכול לאגד תחתיו זהות לאומית רחבה דיה להכיל את "השבטים" האלה.

אבל ייתכן אכן שזו תוחלת נכזבת.

כך או כך: הלאומיות היא בעיניי רגש שגדול שכרו מהפסדו. והצטערתי ואף השתוממתי לחוש בהיעדרו בתגובות רבות בפיד שלי.

ברנר וענייני דיומא

בהכנת דבר מה אחר לכתיבה, נתקלתי פעם נוספת בקטע הזה מ-1913 (!) של י.ח. ברנר והתפעלתי ממנו שוב כבפעם הראשונה.

ריאליזם מפוכח, צונן, כנגד חברו ר' בנימין (לימים ממקימי "ברית שלום") ומאמר פובליציסטי שכתב האחרון ובו טען שיש להציג את הציונות כברכה גם לערבים ולחתור עמם לשלום ולרעות.

ברנר יוצא נגד סנטימנטליות ושקרים-עצמיים: מלחמה בינינו לבין הערבים תהיה גם תהיה כי יש כאן אינטרסים סותרים. שנאה יש ושנאה תהיה בין שני העמים. וצריך לדעת גם איך להיות "מלא-שנאה" לעתים, מוסיף ברנר (!).

"אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות".

ברנר, אני מניח, לו חי היום, היה סבור שניתן אולי להגיע לפשרה עם הפלסטינים על חלוקת הארץ. ברנר גם התנגד נחרצות לספרות מיליטריסטית המפארת את המלחמה וסוגדת לכוח (זה נושא המאמר הקטן ששקדתי עליו ובדרך נתקלתי בקטע הזה). אבל ברנר, אני מסיק ומניח, היה סבור שצריך להגיע לפשרה לא מתוך פנטזיות רגשניות ועיוורון על תוקפנותם של אויבינו, ואך ורק לאחר שהפלסטינים יבינו שלא יוכלו לעוקרנו מכאן.

ונראה שחלק מהם זקוקים לתזכורת על כך.

הנה לב טיעונו נגד הפציפיזם של ר' בנימין (שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן):

"לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הנהו מזיק. פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתירא…), הרי מהצד התוֹכי. בסוג זה יכולל גם המאמר “היכל-השלום” של ר' בנימין (ב“התורן”, חוב' א'). כי ביחס אידיאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות.

מה, ר' בנימין, יש לדבר על “היכלי-שלום”, כמו איזו מרת פוֹן-זוּטנר [פציפיסטית ידועה, כלת פרס נובל לשלום 1905! – א.ג.], בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים, אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו איזו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים;

מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים? מה יש להכניס בכלל אידיאולוגיות ליחוסים שבין עם לחברו – והיא לא תצלח? היחס האידיאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם.

והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר יושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריוּתם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה.

שנאה בינינו כבר יש ומכרחה להיות – והיא תהיה.

הם חזקים מאתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, איפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה. הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שנאה ומלאי-שנאה – כן, מלאי-שנאה, כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז נהיינו לעם.

אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות."

בקישור, המאמר המלא מפרויקט "בן יהודה", שמכיל גם ביקורת ספרות נפלאה בעומקה ודקותה (בין היתר: ביקורת שלילית על סיפורים של עגנון. ברנר, כידוע, היה תומך ופטרון של העילוי הספרותי הצעיר אך לא חשך שבטו ממנו כשחשב שסיפוריו אינם טובים. ואכן, עגנון, למיטב הבנתי, לא כלל סיפורים אלה המבוקרים כאן לשלילה בכתבים שנערכו על ידו בחייו!).

בתקווה לימים שקטים וכן, גם לניצחון על אויבינו.

חג שמח!

כמה מחשבות על אקטואליה

אני מנסה לעשות לעצמי סדר במחשבותיי:

1. העובדה המרכזית הראשונה של הסבב הזה, העובדה שאין לטשטש את מרכזיותה, היא מעל אלף רקטות לעבר ריכוזי אוכלוסייה צפופים במטרה לרצוח כמה שיותר בני אדם.

אסור שהמטח הרצחני הפסיכי הזה ימוש מנגד עינינו. לא העוול בשייח ג'ארח (שהוא אכן עוול, על פניו, כיוון שאם מסתמכים על בעלות שקדמה ל-48 אז צריך להיות סימטריים ולהשיב גם לפלסטינים רכוש שיצא מידם ב-48) ולא הצרת צעדיהם של צעירים פלסטיניים מלשבת ברחבת שער שכם מצדיקים דבר כזה ולא שום דבר אחר מעבר למעשה זהה. ומעשה זהה מצדנו לא נעשה.

כמובן, אני תחת הרושם העז, הפחד, הבה נקרא לילד בשמו, של לחבק שני ילדים קטנים מאד בשלוש בלילה, מתוך מטרה לסוכך עליהם בגופי (ותוך כדי גם על גופי לסוכך בגופי) בחדר שאינו ממ"ד תחת סדרת אזעקות ולחשב תוך כדי את סיכויי הרולטה הרוסית שיש לנו.

לפיכך אני בהחלט בעד מכה קשה ואנושה לחמאס. גביית מחיר גדולה מאד על מעשה פרוע ומופרע כזה. ואני מוכן גם לעוד שבוע של אזעקות אם יורדו עוד רבי קומות רבים בעזה (תוך התראה לתושביהם) אם אכן זה אמצעי מכאיב. או כל אמצעי אחר שיש סבירות שיכאיב לאויב המופרע והרצחני שלנו.

2. העובדה המרכזית השנייה שיש לרשום לפנינו לעתיד היא אוזלת היד המדהימה של המשטרה בטיפול בענייני פנים: תקיפות ערביות של יהודים (שהיו הראשונות) ותקיפות של ערבים בידי יהודים (כתגובה).

את העובדה הזו גם כן אסור לשכוח.

איני יודע אם זו בעייה של ניהול כושל, ייבוש תקציבי, היעדר הנהגה מבריקה (כמו ששרון ומופז חיסלו בכישרון את האינתיפאדה השנייה), ואולי חלק ממגמה ארוכת שנים של צמצום המגזר הציבורי בכמות ובאיכות בכלל. מה שבטוח שיש כאן פגיעה אנושה בממלכתיות הישראלית לטווח ארוך.

למעשה, ההפקרות המגזרית של החרדים בימי הקורונה והיעדר האכיפה בקרבם, אוזלת היד של הטיפול בפשיעה במגזר הערבי בכלל (עם המערב הפרוע הבדואי בנגב בפרט), מצטרפים לתמונת המצב האנרכית העגומה כעת, עם אוזלת היד העכשווית המהממת של המשטרה.

כל אזרח ישראלי, ולבטח כל ציוני ישראלי, צריך לתבוע את המשילות במובן הזה של בנייה מחדש של יכולת האכיפה המשטרתית: אין איש ואין סקטור שיכול לעשות ככל העולם על רוחו. מראש הממשלה ועד אחרון העבריינים בטייבה.

3. בנט אכזב אותי מאד בהודעתו שירד מהאפשרות של ממשלת השינוי. כיוצא דתל"שי של הציונות הדתית (כשם שצריך לדעת ממי להתגרש, כידוע, כך אני גא מאד ש"הגרושה" שלי היא הציונות הדתית ולא החברה החרדית, חברה מנוונת שנתונה במשבר עמוק ביותר; תמיד בזתי לנטייה השמאלית-תל אביבית לבכר את החרדים על פני הציונות הדתית, בלי לתת את הדעת באיזה ריקבון מוסרי וניוון חברתי שרויה החברה החרדית, ובמיינסטרים שלה, שאין מושלם בחברה הציונית דתית, למעט בשוליה) הייתי גא בכך שבזכות הפלג הממלכתי בציונות הדתית שהתעשת הולך ליפול שלטונו של נתניהו, השלטון המופקר באנטי ממלכתיותו הזה (בהתקפות הפרועות על מוסדות הממלכה: המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט; בדה לגיטימציה שהוא ערך לחלקים בעם ברטוריקה המשסה שלו; בביזוי הממלכתיות בכך שהנהיג תרבות שקר ונכלוליות בפוליטיקה תוך הקרבת צורכי הממלכה, כגון תקציב המדינה, לשיקוליו האישיים; בברית עם החרדים שמאפשרת להם אוטונומיה פרועה, נגד טובתם שלהם ונגד טובת הכלל, ופוגמת בממלכתיות גם מהכיוון הזה).

אך מסתבר ששמחתי הייתה מוקדמת.

התפרעות חלק קטן וקיצוני באוכלוסיית ערביי ישראל, שיש לטפל בה ביד קשה ולהתייחס אליה במלוא הרצינות, עדיין אינה עילה מספקת לוותר על סיכויי החלפת שלטונו המפורר את יסודות הממלכה של נתניהו.

בתקווה לימים שקטים.

הערה קצרה על קריאה ב"יריד ההבלים"

הרומן הוא סוגת האמנות האהובה עלי ביותר. בפער ניכר מהמתחרים (למעט מבחר של שירי רוק ופופ, רובם עבריים, ומה שבהיעדר מונח טוב יותר אקרא לו: מבחר של "שירים עבריים", שאינם "רוק" או "פופ", שמצויים אמנם במקום השני אצלי, אך לא בפער ניכר).

רבים שקראו בעבר לא קוראים כמו פעם. כך, לפחות, אומרים (וכנראה שזה נכון). יש לכך מספר סיבות (לא האחרונה שבהן היא שההיצף של הספרים שרואים אור בעשורים האחרונים, שרובם ספרים שאינם מאד טובים, יוצר אצל הקוראים רושם, ולעתים הרושם הוא תת-ספי, שהחוויה הספרותית היא חוויה בינונית. זכור לי לפני שנים שמאסתי לפתע בקריאה. ואו אז חישבתי לאחור את עשרת הספרים האחרונים שקראתי והבנתי שקראתי ספרים בינוניים, שהוציאו לי את החשק).

רבים שקראו בעבר לא קוראים כמו פעם. זה עניינם ולעתים קרובות הפסדם. אני – כדי להזכיר לעצמי מדוע אני אוהב לקרוא רומנים – חוזר תדיר אל המאה ה-19. המאה ה-19 הלא היא המאה של הרומן.

אני קורא עכשיו (לראשונה) את "יריד ההבלים" של ויליאם מייקפיס תאקרי. כבר עשרים שנה אני מתכנן לקרוא אותו – וטרם הסתייע (אנא אל תהיו שיפוטיים; במקור באתי מהספרות הרוסית ואני גולש מערבה אט אט). הרומן הגדול הזה מ-1848 – מה נאמר? תענוג צרוף. חכם, מהנה, צולפני, בקיא בהוויות העולם, רגיש (עם השפעה על טולסטוי לכל הפחות בדמות של פייר מ"מלחמה ושלום"; טולסטוי גדול יותר, כן?).

מעל הכל, חוויית הקריאה ברומן כזה היא חוויית ההינשאות. אתה בידיים טובות, נישא על כפיים במשך 700 עמודים. כלומר, במשך חודש או חודשיים (אני מתפנה לקריאה בתאקרי כחצי שעה לפני השינה בדרך כלל), אני יודע שצפויה לי חוויה אדירה מדי יום בהדרכה של מורה דרך מהשורה הראשונה: בקיא בחומר, יודע כיצד למנן את עצירות המנוחה, מי שיציג לי פלאי פלאות משולבות בהערות הומוריסטיות קולעות.

זו גם חוויה עברית נהדרת, בתרגום של אסתר כספי ל"מוסד ביאליק" משנות השמונים. בכלל (בגלל התרגום וההערות של כספי, אבל גם הנראות של הספר), "יריד ההבלים" הוא מעשה מו"לי עברי מפואר.

בקיצור, זה רומן!

יריד ההבלים

הערה קצרה על ביקורת ספרות של אורוול

אחד ממאמרי ביקורת הספרות המרשימים ביותר שקראתי מעודי, מבריק ומתפוצץ מתובנות, הוא "בבטן הלווייתן" של אורוול שראה אור במקור כחלק מקובץ מסות בשם זה ב-1940.

לעברית תורגם בקובץ המשובח "מתחת לאף שלך" בידי יועד וינטר-שגב ובעריכה מדעית מופתית של גיורא גודמן ("דביר").

המסה הזו מחזירה לי מחדש בכל פעם שאני קורא בה (אני נוהג ללמד אותה) את האמון במקצוע הזה, שנקרא ביקורת ספרות. וגם מזכירה לי שביקורת ספרות היא ענף של הספרות, היא, בין היתר, ז'אנר ספרותי. ובכלל, אורוול כמבקר (וכמסאי בצד זה) נדמה לי מעניין יותר מאשר כסופר (אינני היחיד או הראשון שסבור כך).

הנה טעימה מאחת הטענות העקרוניות המאלפות הרבות שמכיל מאמר הביקורת הזה בן 40 העמודים.

אין תיאור זמין לתמונה.

בקצרה על מערכון של "ארץ נהדרת" ועל העונה השלישית של "שטיסל"

המערכון של "ארץ נהדרת", עם שאולי ואירנה, מליל הבחירות (שבו שאולי ממליץ לישראל לפתוח במלחמת אזרחים), הוא באמת מאד מצחיק, אבל הוא לא מערכון "גדול" ו"מופתי".

הוא לא כזה, קודם כל, כי הוא סובל ממודעות עצמית ושנית כי הוא סוג של קלישאה מערכונית ושלישית כי הרעיון שהוא מבטא אינו חדש.

המערכון כולו נודף מודעות עצמית כעין זו: "הבה נכתוב מערכון בוטה, בסגנון 'בגדי המלך החדשים', שחושף את האמת העירומה, האלימה, שמתחת לכל זה, שאומר דברים כהווייתם במקום שפת החלקות הדיפלומטית". מודעות-עצמית בחלק מהאמנויות היא המקבילה של טעם לוואי בחלק מהמאכלים. זהו גם move קלישאי של סאטיריקנים, אמירה מוקצנת מפי דמות גבולית שמרשה לעצמה לומר דברים שלא ייאמרו. ולא פחות חשוב: המערכון לא חשף איזו אמירה מקורית על הישראליות. העובדה שאנו בארץ שבטים-שבטים היא אמירה ידועה שזכתה לביטוי קנוני בנאום נשיא המדינה ריבלין לפני שנים אחדות.

ואם כבר אז כבר: העונה השלישית של "שטיסל" מכילה כמה רגעים ופרקים יפים (בחמישה שראיתי), אבל היא ירידה ברורה ביחס לשתי העונות המצוינות הראשונות. היסוד הטלנובלי חזק מאד בה (ריבוי האסונות וכו') ואין תמיד הקפדה על אמינות בהתפתחויות עלילתיות. במאמר מפורסם-בשעתו על מהותה של "תרבות ההמונים" (Masscult and Midcult, 1960), טען המבקר האמריקאי דווייט מקדונלד כי מנגנון מרכזי של "תרבות ההמונים" היא תופעת סחיטת הלימון עד תום (הביטוי שלי, אבל לכך הוא מתכוון). כלומר, אם משהו הצליח, ממשיכים איתו עוד ועוד ועוד רק משום כך. כך, למשל, מביא מקדונלד דוגמה, אמן מופשט מצליח שהגלריה שלו לא אפשרה לו לעבור לצייר פיגורטיבי כי הוא היה מזוהה עם המופשט ובו זכה להצלחה. זה מנגנון אופייני ל"תרבות ההמונים" והוא שהופך את חלק מהיצירות שנמצאות בה ללא אותנטיות. זו התחושה הכללית בעונה השלישית של "שטיסל" על סמך חמשת הפרקים הראשונים. היה כאן חזון אמנותי מקורי, יפה מאד, שכעת סוחטים אותו עד תום בגלל ההצלחה שהוא זכה לה.

אם הדברים ישתפרו בהמשך – אדווח.

קצר על עיקר-הערכה בספרות

סוגיית ההערכה בספרות (ובכלל ההערכה באמנות), כלומר זו שקשורה באמירה האם יצירה היא "טובה" או "רעה", היא סוגיה סבוכה מאד ולטעמי לא פשוטה לאף כיוון (הן זה הרלטביסטי, שחושב שאין בכלל כזה דבר "טוב" ו"רע" באמנות, והן זה המאמין ב"טוב" ו"רע" אובייקטיביים באמנות).

אבל לעתים מזדהר לך איזה עיקר-הערכה בצלילות: יצירה שאין בה כבוד בסיסי לסבל אנושי (איני מדבר ודורש ממנה מודעות למלוא הטרגיות של המצב האנושי, אלא כבוד בסיסי לסבל אנושי ובהקשרים אמנותיים מסוימים גם לסבל לא אנושי), אם מתוך קלות דעת, טמטום או אף מיזנטרופיות "עקרונית" – אינה יכולה להיות בעיניך יצירה גדולה. ואולי אף לא יצירה טובה גרידא.

נכון, זהו עיקר הערכה אתי יותר מאשר אסתטי. ואולי מדובר בשילוב ביניהם: נפשי בוחלת באופן אינסטינקטיבי ביצירה כזו, שריקנותה נדמית לי מהדהדת כמו למרחקים.

הערה קצרה בעקבות "אוטוביוגרפיה של קורא" של שלמה גרודזנסקי

אני קורא עוד פעם את "אוטוביוגרפיה של קורא", אוסף הביקורות והמסות האנין והמעניין (יש בו מסה שמסבירה מדוע שם התואר "מעניין" לגיטימי ואף רצוי בהערכת ספרות!), של המבקר שלמה גרודזנסקי (1904-1972), אוסף שראה אור ב"הקיבוץ המאוחד" בתשל"ה.

חלק מהייחוד של גרודזנסקי נובע מכך שהביוגרפיה שלו התחילה בעיירה בליטא, נמשכה משם למשך עשרות שנות חיים בארה"ב ורק אחר כך נחתמה בעלייה לארץ וחיים בה. כך גישרה הרגישות הספרותית שלו בין המזרח אירופאיות של בני דורו והדורות שקדמו לו לבין היכרות מעמיקה עם הספרות האנגלית, כולל, ובייחוד, המודרניזם באנגלית (זה פשר הקירבה שלו לזך, למשל). גרודזנסקי היה כך מעין "גשר" בין הספרות העברית שקדמה לו, על האוריינטציה הרוסית (והאירופאית) הכבדה שלה, לבין הספרות העברית שאחריו, על האוריינטציה האנגלו-אמריקאית שלה.

אבל לא על כך רציתי לכתוב. גרודזנסקי הוא מעריץ גדול של ברנר. והנה הוא כותב באחת המסות מה טעם היה ברנר מסויג מספרות היידיש של זמנו. לא מדובר כאן באידאולוגיה "הבראיסטית" או "ציונית". ברנר היה מסויג מספרות היידיש בזמנו בגלל ההצלחה שלה! כלומר בגלל הפולחן והפולחן-העצמי של ההצלחה שנתפסה באצילות האנינה של ברנר כדבר מה וולגרי.

פעם כתבתי שעם הצלחה, כידוע, מתווכחים. ואחת מצורות הוויכוח שמה "ביקורת ספרות". אבל גם מחוץ לתחומי הספרות, כדאי לזכור שכוחות עולים אינם בהכרח כוחות צודקים, או צודקים תמיד; שיש דבר מה וולגרי בהצטרפות לטרנד או אידאולוגיה רק או בעיקר כי הם מצליחים; וכי הצלחה היא דבר מה זמני מאד.

הרי הספרות האידית "המשגשגת" איבדה את קוראיה היהודים האמריקאים תוך דור אחד, עוד לפני השואה, כשבני המהגרים עברו לקרוא באנגלית. הספרות העברית שנדמתה אז כזרם קטן בצד הנהר האדיר שגשגה הרבה אחרי רעותה המצליחה-לפנים.

ונקווה שעוד תשגשג.

על פיטורי העורכת שלי, מאיה בקר

מאיה בקר, העורכת שלי במדור הספרות ב"7 לילות", פוטרה לצערי מהעיתון בגל קיצוצים לאחר 16 שנות עריכה.

עצומה של עשרות אנשי ספרות שניסו לבטל את רוע הגזירה נענתה באופן מכובד על ידי עורך העיתון אך נדחתה.

מאיה היא עורכת בעלת תבונה, יצירתיות, רצינות ויכולת נדירה לאזן בין הבידורי לעקרוני בהתייחסות לספרים.

אבל התכונות המקצועיות שאני הכי מעריך בה הן היושרה, האחראיות והאיזון. ואלו תכונות אתיות בטיבן. ותכונות נדירות. לכתוב תחת עריכתה של מאיה פירושו לדעת שאין מקום בעיתון ל"ביקורות מוזמנות" ואין מקום להשתלחויות או לגמירות הלל פרועות ולא מותאמות או לא מידתיות. כשמאיה העורכת ידעתי שיש על מי לסמוך: לא ייעשו מעשים לא ראויים, לא ייכתבו טקסטים נמהרים, לא יהיה מקום לשיקולים שאינם מקצועיים.

באופן אישי: ההלוך ושוב של הטקסט ששלחתי לה מדי שבוע (בדרך כלל ביום חמישי) עד להגעה להסכמה על צורתו הסופית (בדרך כלל שלושה ימים אחר כך, ביום ראשון, חמישה ימים לפני הפרסום), היה הדגמה חיה, היה מופת, לעריכה קשובה, מדקדקת בפרטים, מקצוענית להלל.

מאיה היא אישה מוכשרת. היא תסתדר. אני רק מקווה שגם המדור יצליח להתאושש מהיעדרה של נוכחות אחראית, מאוזנת וישרה כזו שלה.