מבקר חופשי

לעונג לי להמליץ על רומן ישראלי שראה אור לפני חודשים ספורים: "בעלת הבית" של נעה ידלין.

"בעלת הבית" הוא סיפורה של אלישבע פוגל, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל וסמנכ"לית "מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא", שנאשמת יום אחד במעילה בכספי המרכז בהיקף של מיליוני שקלים. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של בנה, אסא, בעל תואר ד"ר שאינו מוצא עבודה בתחומו, חקר ביקורתי של "העידן החדש", מי שחש שהנו כישלון לעומת אמו המצליחנית.

זה רומן מהנה באמת, לא כזה שקוראים בתחושת חובה יגעה, כי צריך להתעניין במה שקורה בפרוזה הישראלית, בכל זאת. זהו רומן שכתוב ביד יציבה, חי נושא את עצמו, אם להשתמש בביטוי חז"לי, ולא מוסע בכוח בידו המכווינה, החודרנית, של הסופר. זהו רומן שבקיא בהוויות העולם, ארצי כמו שעל רומן להיות, ארסי כמו שעל רומן סאטירי להיות. אך הסאטירה של ידלין, השנונה ומשוננת, אינה אטומה להסתננותם של רחשי לב רכים, ליריים. בסאטירה של ידלין משוקעת סקרנות אנושית של הסופרת, והסקרנות הזו, אגב, סקרנותם של כותבי הפרוזה הטובים, אינה רק כישרון אמנותי אלא גובלת בסגולה מוסרית: יכולת לפנות מקום לזולת, להתעניין בו.

זהו רומן שקשוב מאד לעברית העכשווית. ולא פחות חשוב: יודע להתנשא עליה התנשאות נצרכת (אסא, למשל, בז לביטוי "איש תוכן": "כל העברית הזאת, החדשה והגסה, והלוא אין דבר ריק יותר מתוכן מאשר התוכן שמייצרים אנשי התוכן, מלבד אולי אנשי התוכן עצמם"). ולא פחות חשוב גם כן: יודע לשים במוקד, כלומר על המוקד, את יצר ההתנשאות הזה עצמו, יודע לצחוק עליו, להרהר אחריו, וזאת מבלי לבטל את ערכו. כי אכן יש לו ערך, והתנשאות זו תכונה שאינה דווקא שלילית, כמו שאמר פעם נתן זך ב"פופוליטיקה" לדן מרגלית הנדהם, ששיקשק בראשו כמי שלא שמע טוב ואחר כך כמי שאינו מאמין לאווילותם ושיגעונם של אנשי הרוח. "בעלת הבית" הנו בהחלט ספר על התנשאות וביקורתיות, על היפה בהן ועל מחירן; התנשאותו של אסא על הבלי הניו אייג', על הבלי הטלוויזיה, התנשאותה של אלישבע על מי שלא קרא את "זיכרון דברים", על מי שמדבר בקול רם על כסף.

זהו גם רומן על תדמית מול מהות ועל היחסים ביניהן. האם אלישבע טהורת כפיים כפי שהיא נראית? האם "יקה פוצית עם מוסר עבודה פרוטסטנטי", "חננת-על מהידידים של הפילהרמונית", יכולה למעול בכספים? האם סדרת טלוויזיה על פסיכיאטר שבא לסייע לקהילה שאירע בה אסון – סדרה שמתעתד האח הצעיר של אסא, אמוץ, להופיע בה – היא תהליך טיפולי אמיתי או מופע ראווה בלבד? האם להיעזר בפרשה – "הירשגייט" מכנים אותה העיתונים – ב"יועץ תקשורת" אין פירושו בעצם להודות שמה שחשוב הינה בעיקר התדמית? האם מי שנאבק במתחזים ניו אייג'יים, כלומר אסא, ייאלץ לגלות שגם אמו מתחזה?

ולבסוף, אחרון אך לא בשוליים, זהו רומן על הצדקנות של השמאל המבוסס, על ההתמוגגות העצמית של השמאל הנאור. רומן על השמאל האשכנזי והאמיד שלא יכול להאמין שאחת מבנותיו (או אמהותיו) מעלה בכספים. "מעולם קודם לכן", מהרהר אסא כשהוא קורא את מודעת התמיכה באלישבע פוגל שפרסמו חבריה בעיתון, "לא שם לב עד כמה אשכנזים ההורים שלו […] אבל האמת הייתה שאסא נהנה לחסות בחיקה של החבורה הזאת שהייתה חזקה ככל שאפשר להיות". רומן על עולם העמותות הנאורות, רובן נאורות באמת, אגב, אבל אין זה אומר שהכל נעשה שם לשם שמים ו/או ביעילות. ואגב נוסף, יכולתו של השמאל לביקורת עצמית היא אחד מיתרונותיו והשמירה על יכולת זו – שהספר הזה מבטא אותה – רק תורמת לשימור יתרונו המוסרי.

כאן

לאחרונה (2022) מצאתי את המסה במחשב שלי והעליתי אותה מחדש כאן:

רשימה ישנה על "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן

"ארבע אחרי הצהריים" – נועה זית

הוצאת מטר, 2008

חן שטרס [כותבת תזה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון על רומנים מראשית ימי הקיבוץ, ביניהם "ימים ולילות" לנתן ביסטריצקי]

"ארבע אחרי הצהריים", רומן שראה אור במהלך שנה זו, מגולל בגוף ראשון את סיפורה של נורית, מראשוני הדור השני בקיבוץ. נורית מספרת על ימי הילדות החנוקים בתוך הקולקטיב, על המעבר הטראומתי ל"עיר הגדולה" והיציאה אל "העולם" על האכזבות הנלוות אליה, ועל החזרה הצפויה לקיבוץ עם ההתבגרות והאמהות.

"ארבע אחרי הצהריים" בנוי כסיפור כרונולוגי, אך למעשה, מתגלה לנו אט אט, אלה ווריאציות על סיפור אחד, ללא התחלה, אמצע וסוף מובחנים, ולא סיפור של התפתחות טלאולוגית או של שינויים דרמטיים. וכך נברא העולם כל פעם מחדש, כמו בתפיסה המיתית: "בהתחלה העולם היה חדש. היו בו רק ערבי הנחל, מזכירות הקיבוץ […] חורף, קיץ, פסח" (עמ' 9) ובהמשך "עברתי לחיפה, עיר שלא ידעתי עליה כלום ולא הכרתי בה אף אחד, כך שהעולם היה חדש לגמרי ואני הייתי חדשה" (עמ' 82). מיטת הילדות, המרחב הפרטי בה"א הידיעה בקיבוץ ומוטיב מרכזי ברומן,  זו ש"היתה לה מסגרת מברזל ויכולתי להיות באמצע או בצד או למעלה ואף אחד לא אמר לי זוזי קצת" מוּמרת במיטה עירונית, בעלת "מידות מיוחדות" "לא צרה ולא רחבה מדי", "הדבר היחיד שהיה יציב וקבוע בחיי במשך תקופה ארוכה" (עמ' 83). והמיטה הזאת, גם היא,  כמספרת, תסיים את ימיה בקיבוץ ותהפוך למיטתה של רותם, הבת, שתבחר בה, ב"מיטה היותר רחבה" (עמ' 167), על-פני מיטה אחרת.

נורית יוצאת מהקיבוץ אבל לא מוצאת את אותו אני מאוּוה, "אני נטו, 'הדבר כשלעצמו', כמו אצל קאנט" (עמ' 84). היא יוצאת מהקיבוץ ומבקשת אולי להיוולד מחדש אבל נשארת אותה נורית, זרה מעט, לעצמי, לזולת ולמקום. היא נותרת חסרת בחירה של ממש, נעה קלות עם כיוון הרוח, "מתנקזת", כניסוחה (עמ' 101), ודווקא נכנסת שוב ושוב לאותו נהר הרקליטי אליו היא מתוודעת בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה, אותו נהר "שאי-אפשר להיכנס אליו פעמיים" (85).

סיפורי האהבה השזורים בעלילה מבטאים גם הם את אותה תחושה של דריכה במקום, של הסיפור האחד בעל הגרסאות המרובות, והם תמיד דומים זה לזה, גם אם הם שונים למראית עין. הבחורים של נורית תמיד עוזבים או מאכזבים, והיא עצמה נמצאת קצת בתוך האהבה וקצת מחוצה לה. גם הבת, הדבר היקר, הפרטי ביותר, היא פרי של יחסים סתמיים, מקריים. כמו העבודות המזדמנות – בסמינר למבוגרים, במחסן הבגדים, במשרד הפרסום – כך האהובים המזדמנים – מקריים, מינוריים, חסרי צידוק של ממש.

ובאופן זה, נכתב הסיפור בטון הולם מאד, לא חד משמעי, שמותאם היטב לתוכן אותו הוא מביע. טון של מי שאינו מחובר לגמרי לסביבתו אך גם לא אל עצמו, אל הפְּנים שלו – טון שהוא ילדי אך מפוכח, תמים אך אירוני, נבון אך בלתי תכליתי. טון של מי שהכל חדש לו, כלראשונה, אבל בעצם חוזר ומוכר, חדש כמו שהיה חדש לפנים. טון של מי שהכל חדש לו אך לא יכול להיות מופתע באמת. וכך, גם הכתיבה עצמה (ויש לזכור שזהו גם ספרה הראשון של המחברת, נועה זית) – חדשה בשביל נורית אבל לא מפתיעה ולא מכוונת, לא יוצאת מתוך איזו תשוקה רומנטית גדולה או צורך עז בביטוי, "מאז שפיטרו אותי אני יכולה לשבת ולכתוב סיפורים" (עמ' 192).

ובגלל זה, בגלל שהחיים מוצגים כאן כווריאציות על אותו סיפור, אפשר לסלוח לספר הזה על שכפולם של אותם סיפורים "קיבוצניקיים" מכוננים, שניתן למצוא בספרים אחרים ובעדויות אין ספור, כי אלה באמת האירועים שחווים כולם ואלה באמת הסיפורים שכולם רוצים לספר – השמלה היפה מסבא וסבתא העירוניים שצריך להתחלק בה עם שאר ילדי הקבוצה; החברוֹת הרכלניות והקטנוניות במחסן הבגדים; המתנדבים שמביאים לקיבוץ את המין, החשיש והביטלס; המפגש של בת הקיבוץ האבודה עם העיר ועם הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה; המעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית והשבר הגדול של האידיאולוגיה הקיבוצית, וכדומה.

"ארבע אחרי הצהריים" הוא רומן לא נטול כשרון, נעים, גם אם אפאתי מעט, כמו גיבורתו, שהקול המינורי שלה מבטא בצלילות את הדברים עליהם היא מספרת, דברים הנתונים במישור אחד, ללא הרים ופסגות, למעט אולי כמה גבעות ישראליות נמוכות. הוא מתאר יפה את ההפרטה החובקת-כל, והוא עושה זאת באותו טון לא מופתע (וגם לא מפתיע), כאילו הדברים היו צפויים מראש, ומה שהיה קודם לא היה דווקא טוב יותר, ומה שיהיה בעתיד לא יהיה דווקא טוב פחות. לנהר הזה ניתן להיכנס שוב ושוב, כנראה, אולי לא לאותה נקודה ממש, אבל לנקודה סמוכה מאד.