לעונג לי להמליץ על רומן ישראלי שראה אור לפני חודשים ספורים: "בעלת הבית" של נעה ידלין.
"בעלת הבית" הוא סיפורה של אלישבע פוגל, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל וסמנכ"לית "מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא", שנאשמת יום אחד במעילה בכספי המרכז בהיקף של מיליוני שקלים. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של בנה, אסא, בעל תואר ד"ר שאינו מוצא עבודה בתחומו, חקר ביקורתי של "העידן החדש", מי שחש שהנו כישלון לעומת אמו המצליחנית.
זה רומן מהנה באמת, לא כזה שקוראים בתחושת חובה יגעה, כי צריך להתעניין במה שקורה בפרוזה הישראלית, בכל זאת. זהו רומן שכתוב ביד יציבה, חי נושא את עצמו, אם להשתמש בביטוי חז"לי, ולא מוסע בכוח בידו המכווינה, החודרנית, של הסופר. זהו רומן שבקיא בהוויות העולם, ארצי כמו שעל רומן להיות, ארסי כמו שעל רומן סאטירי להיות. אך הסאטירה של ידלין, השנונה ומשוננת, אינה אטומה להסתננותם של רחשי לב רכים, ליריים. בסאטירה של ידלין משוקעת סקרנות אנושית של הסופרת, והסקרנות הזו, אגב, סקרנותם של כותבי הפרוזה הטובים, אינה רק כישרון אמנותי אלא גובלת בסגולה מוסרית: יכולת לפנות מקום לזולת, להתעניין בו.
זהו רומן שקשוב מאד לעברית העכשווית. ולא פחות חשוב: יודע להתנשא עליה התנשאות נצרכת (אסא, למשל, בז לביטוי "איש תוכן": "כל העברית הזאת, החדשה והגסה, והלוא אין דבר ריק יותר מתוכן מאשר התוכן שמייצרים אנשי התוכן, מלבד אולי אנשי התוכן עצמם"). ולא פחות חשוב גם כן: יודע לשים במוקד, כלומר על המוקד, את יצר ההתנשאות הזה עצמו, יודע לצחוק עליו, להרהר אחריו, וזאת מבלי לבטל את ערכו. כי אכן יש לו ערך, והתנשאות זו תכונה שאינה דווקא שלילית, כמו שאמר פעם נתן זך ב"פופוליטיקה" לדן מרגלית הנדהם, ששיקשק בראשו כמי שלא שמע טוב ואחר כך כמי שאינו מאמין לאווילותם ושיגעונם של אנשי הרוח. "בעלת הבית" הנו בהחלט ספר על התנשאות וביקורתיות, על היפה בהן ועל מחירן; התנשאותו של אסא על הבלי הניו אייג', על הבלי הטלוויזיה, התנשאותה של אלישבע על מי שלא קרא את "זיכרון דברים", על מי שמדבר בקול רם על כסף.
זהו גם רומן על תדמית מול מהות ועל היחסים ביניהן. האם אלישבע טהורת כפיים כפי שהיא נראית? האם "יקה פוצית עם מוסר עבודה פרוטסטנטי", "חננת-על מהידידים של הפילהרמונית", יכולה למעול בכספים? האם סדרת טלוויזיה על פסיכיאטר שבא לסייע לקהילה שאירע בה אסון – סדרה שמתעתד האח הצעיר של אסא, אמוץ, להופיע בה – היא תהליך טיפולי אמיתי או מופע ראווה בלבד? האם להיעזר בפרשה – "הירשגייט" מכנים אותה העיתונים – ב"יועץ תקשורת" אין פירושו בעצם להודות שמה שחשוב הינה בעיקר התדמית? האם מי שנאבק במתחזים ניו אייג'יים, כלומר אסא, ייאלץ לגלות שגם אמו מתחזה?
ולבסוף, אחרון אך לא בשוליים, זהו רומן על הצדקנות של השמאל המבוסס, על ההתמוגגות העצמית של השמאל הנאור. רומן על השמאל האשכנזי והאמיד שלא יכול להאמין שאחת מבנותיו (או אמהותיו) מעלה בכספים. "מעולם קודם לכן", מהרהר אסא כשהוא קורא את מודעת התמיכה באלישבע פוגל שפרסמו חבריה בעיתון, "לא שם לב עד כמה אשכנזים ההורים שלו […] אבל האמת הייתה שאסא נהנה לחסות בחיקה של החבורה הזאת שהייתה חזקה ככל שאפשר להיות". רומן על עולם העמותות הנאורות, רובן נאורות באמת, אגב, אבל אין זה אומר שהכל נעשה שם לשם שמים ו/או ביעילות. ואגב נוסף, יכולתו של השמאל לביקורת עצמית היא אחד מיתרונותיו והשמירה על יכולת זו – שהספר הזה מבטא אותה – רק תורמת לשימור יתרונו המוסרי.
מבקר חופשי 