מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

אמרתו של הפילוסוף, בלז פסקל, כי "כל אומללותו של האדם נובעת מאי יכולתו לשבת בשקט לבד בחדרו" אינה תופסת, מסתבר, בזמננו. בשקט, בחדרו, כל העולם פולש אל האדם לבלבלו ולעתים לאמללו דרך המחשב האישי. כך, בשקט לבדה בחדר, הכירה גיבורת הרומן הזה, גליה, שכמו רבים מאיתנו מכורה לתיבת המייל שלה וכמו מקצתנו, בעלי הבלוגים, מכורה גם לתגובות בבלוג שלה, את גידו, ארכיטקט כריזמטי. עם גידו, שהגיב בקביעות בבלוג שלה העוסק בחיים האורבניים התל אביביים, ניהלה גליה קשר וירטואלי במשך יותר משנה וכשנתגלה הקשר בידי בעלה, כרמי, התערערו נישואיה. בתחילה גליה הפסיקה את ההתכתבות עם גידו, ואחר כך הפסיקה את ההפסקה, אחר כך גם נפגשה עם גידו ואף מימשה את הקשר ביניהם, נפרדה מכרמי אך מיד גם מגידו, שגם הוא נשוי. בפתח הרומן, המסופר בגוף שלישי, אנו מלווים אותה ואת כרמי בנסיעה לאיטליה, נסיעה שמטרתה להתגרש אזרחית בעיירה אורבייטו שבאומבריה, שם התחתנו השניים בנישואים אזרחיים לפני עשור וחצי.
רומנים המתרחשים במרחב הביתי, ב"מרחב הדומסטי" הבה נתנאה בביטוי לועזי, כמו "סיפור אהבות", זוכים לעתים לתיוג של "ספרות נשים". התיוג הזה מנמיך לעתים קרובות. והוא לא מובן לי: מה חשוב יותר מיחסי גברים ונשים? מה חשוב יותר מאהבה ומין (ביחד ולחוד)? וכאשר הכתיבה טובה, הרי שאין נושא ראוי מזה. החלק של ה"שלום" ב"מלחמה ושלום", כלומר אהבותיהם ואכזבותיהם של פייר, נטשה ואנדריי ושאר הדמויות, לא פחות חשוב אלא יותר מהחלק של ה"מלחמה", והבהרת סדרי העדיפויות הנכונים האלה הייתה גם אחת מכוונותיו המוצהרות של טולסטוי.
האם הכתיבה כאן טובה? גליה וכרמי הן דמויות מלאות. הסופרת חולשת על חייהם ומציגה אותם באמצעות פרטים וניואנסים מרובים, הדרך היחידה להמחיש דמויות בספרות. אנחנו לומדים להכיר לעומק את גליה, הבלוגרית ומנחת סדנאות הכתיבה, שצמאה לתשומת לב ורוצה תמיד "עוד". את כרמי, איש ההייטק, ששמח בחלקו אבל שהסתפקותו ביש הופכת אותו למעט משעמם, בעיניה של גליה לפחות. את אהבתה של גליה לגידו המסעיר, שאינה מבטלת את אהבתה לכרמי הנאמן. אנו לומדים על יחסיהם של גליה וכרמי עם שלושת ילדיהם, על חיי המעמד הבינוני, הסמי-יאפי, התל אביביים שלהם, על יחסיהם הטובים-יחסית גם כעת, כשהכעסים ההדדיים כבושים למחצה. לעתים לא רחוקות מתגלה רגישות רבה של הסופרת בתיאור שתי דמויותיה הראשיות. הנה דוגמה לדיוק רגשי: גליה, שאביה מציע לסייע לה בכסף לקנות את מחצית הדירה המשותפת לה ולכרמי, אסירת תודה לאביה על שהציע לה עזרה אחרי שלמדה להסתדר בכוחות עצמה: "התמיכה הזאת שהוא מוכן להושיט לה, לא מחלישה אותה כלל, כפי שהייתה עושה אילו הוצעה בזמנים אחרים". והנה דוגמה למטפורה מבריקה על טיב יחסיה עם גידו. גידו "נדלק לעברה כמו זיקוק על חוט ברזל, מלהיב, קצר מועד, מותיר באוויר שבלים זוהרים, עד שהוא כבה והיא נכווית בקצות אצבעותיה". המסע לאיטליה כשהיעד הוא הגירושין באורבייטו, הופך מראשית הרומן שעון חול ומעניק לו מתח בסיסי – האם הגירשין אכן יצאו לפועל? – כמו שגם אותו מסע מעניק לרומן לוקיישן מצודד כבונוס.
מאידך גיסא, דמותו של גידו היא מעט קלישאית. דמות הגבר הבן-זונה, המצליח והיפה, ש"גליה מעט שמנה יותר, מעט נרגנת יותר, מעט פחות מוקפדת, קצת פחות מצחיקה, או מעט פחות זמינה לו או חלילה לא קשובה ומעריצה אותו", יודעת גליה, תרחיק אותו ממנה מיד. גם ההתמרדות של גידו נגד הסטראוטיפ הזה, בשיחה שהוא מנהל עם גליה ברומן, לא מחלצת את דמותו מחלקיות. גידו נותר פנטזיה של גליה. אבל זו בהחלט פנטזיה מושכת.
אבל הבעיה הגדולה של הרומן היא שהוא דוגמה בהחלט לא רעה לנושא שחוק מאד. התחושה היא שקראנו כבר רומנים כאלה, או צפינו כבר בסרטים כאלה, על אישה שחיי הנישואים עם בעלה האוהב והמסור משעממים אותה ובחייה מפציע גבר מסעיר, מוצלח, קשה וקשה להשגה. אין תחושת טריות ברומן, חדירה לקרקע בתולה. נכון, קשה לחדש בנושא, קשה, למשל, להגיע לפסגות המטפיסיות של "תמונות מחיי נישואין" של ברגמן, שעוסק בנושא קרוב.
בתור מבקר, לפני הניתוחים המפולפלים, אני שואל את עצמי שתי שאלות בסיסיות: האם נהניתי מהקריאה? האם הייתי קורא את הספר עד תומו גם לולי הייתי מבקר? אלה שאלות דומות אך שונות. לעתים התשובה על השאלה השנייה היא שלילית, כלומר הייתי מפסיק את הקריאה לולי הייתי מבקר כי הזמן שלנו כאן קצוב ואני מעוניין להתוודע לטוב והמחדש ביותר. אך, במקרים מסוימים, לאחר שמפאת מחויבות המקצוע קראתי את הספר עד תום, הרי שנהניתי מהקריאה. זה המקרה של "סיפור אהבות".

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשנת 1995 נשלח הסופר דיוויד פוסטר וואלאס בשליחות המגזין האמריקאי "הארפר'ס" לשיט בן שבעה לילות באניית פאר שיוצאת מדרום פלורידה לקריביים ובחזרה. הנסיעה הזו הובילה לכתיבת המסה הניאו-ז'ורנליסטית המשעשעת-רצינית הזו: ריאליזם מדוקדק וביקורת חברתית מלווים בשנינות ובחשיפה אישית (מתונה יחסית). אולם וואלאס גם מציג בה פואטיקה מקורית משלו, כפי שאציע בהמשך.
השיט באוניית הפאר עלה 3000 דולר, אך וואלאס חוזר ומדגיש כי משתתפי השיט הם "אמריקאים משכבת העלית". סביר יותר אולי, אחרי שקוראים את תיאורם במסה, לתארם כאמריקאים, דודיים למדי, בני המעמד הבינוני-גבוה. וואלאס, לדעתי, בחר לתארם באופן מעט מוגבה על מנת לחדד את טיעוניו נגד תרבות השפע האמריקאית אותה מייצגת בעיניו ההפלגה. כפי שהוא כותב: "צפייה בבני ארצך המהדסים בסנדלים יקרים אל תוך נמלים מוכי עוני אינה נמנית עם הרגעים הכיפיים של שיט התענוגות. אין מה לעשות, יש משהו בהמי בתייר האמריקאי". אבל עיקר הביקורת החברתית של וואלאס היא לא על אי השוויון בין בעלי לנעדרי אמצעים. הטיעון של וואלאס נגד שיט התענוגות נחלק למעשה לשני טיעונים שונים. הראשון: הפלגת התענוגות היא דבר עצוב מאד. התענוגות הינן הסחות דעת שקופות במיוחד מחרדת המוות. "אין זה מקרה", כותב וואלאס, "ששיטי תענוגות 7לק [שבעה לילות בקריביים] מושכים בעיקר אנשים מקשישים". לאנשים אלה הפלגת התענוגות מציעה "מוצא נוסף ביחס למוות […] הפעילויות, המסיבות, החגיגות, הרינה והצהלה הבלתי פוסקות של ה7לק, האדרנלין, הריגוש". הטיעון הזה הינו בעצם טיעון נגד מושג "הבידור" בכללותו, כטמטום עצמי מסיח דעת. אבל וואלאס טוען גם טענה אחרת, מורכבת יותר, הנוגעת לא להכחשת המוות אלא לדרדורם של אמריקאים בוגרים אל הינקות. השיט מבטיח "לפנק" את משתתפיו: "העלונים השונים של המגה-קווים ממש זרועים בפועל הזה". המילה "לפנק" (to pamper), מעיר וואלאס בברק, מקושרת בתרבות האמריקאית העכשווית לחיתולים (pampers). האדם המפונק שב להיות תינוק נטול דעת. וואלאס מנתח לשונית את חוברת הפרסומת לשיט התענוגות ומראה כיצד היא לא רק משדלת להנאה, אלא מצווה אותה בסמכותיות הורית. "מודעות הפרסומת מבטיחות לכם שתוכלו – סוף-סוף, לשם שינוי – להירגע באמת ולעשות חיים, כי לא תהיה לכם ברירה אלא לעשות חיים". וואלאס, קורא מעמיק של דוסטוייבסקי (כפי שניכר בכתביו האחרים), משתמש בביקורתו כאן בוואריאציה על הטיעון הגאוני ששם דוסטוייבסקי בפי "איש המחתרת" נגד חזונות אוטופיים: לדבוק באושר פירושו לוותר על חירותך, כי החירות פירושה גם לעשות מעשים קפריזיים, כמו ויתור על אושר. אלא שוואלאס משתמש בטיעון של דוסטוייבסקי לא נגד האוטופיה הסוציאליסטית אלא נגד האוטופיה שמציע הקפיטליזם האמריקאי.
אבל חשוב לי להדגיש שקורא של המסה, קל וחומר קורא שמודע להתאבדותו של וואלאס ב-2008, חש שמדובר בטקסט דכאוני. כשוואלאס כותב כי "בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא-נשוא […] הרגשתי ייאוש […] כמיהה מוזרה למוות שמשולבת בתחושה מרסקת של קטנותי ואפסותי המתגלמת בפחד מפני המוות", כשוואלאס כותב זאת יכול הקורא לשער שסלידתו משיט התענוגות אינה כרוכה רק בשיט עצמו, אלא היא נטייה-מוקדמת שוואלאס הביא מהבית. אין בכוונתי להמעיט בכך מערכה של הביקורת החברתית של המסה. אולי ההיפך. בכוונתי להדגיש עד כמה הדיכאון, הרגש הנורא הזה, הוא חיובי לעתים ומשחק לפרקים תפקיד חשוב במרד ההרואי של היחיד נגד מערכות עצומות. לולי היה וואלאס דכאוני, ניתן לשער, לא היה רגיש לפטרונות הסמכותנית ולהבטחות האושר הכוזבות שעומדות מאחורי שיט התענוגות ושלהן מקבילות רבות בתרבות זמננו.
אבל וואלאס הוא לא רק עיתונאי דק אבחנה וחדור להט ביקורתי. וואלאס הוא סופר. והטקסט הזה משתמש באמצעים ספרותיים משוכללים. ראשית, הטון: הטון היסטרי-בהול ונועד ליצור את הרושם שלדובר יש הרבה מה לומר אך הוא לא בטוח שיספיק. לוואלאס אכן יש הרבה מה לומר, אבל הטון הזה מחושב ונועד ליצור קשב דרוך אצל הקורא. שנית, וואלאס מרבה להתעסק בטיפוגרפיה של הטקסט: בגודל ועיצוב הגופנים, ומעל לכל בולט השימוש שלו בהערות שוליים. מה המשמעות של המשחק הזה? אני חושב שהעיצוב הטקסטואלי, כמו הטון שהוזכר, הם אמצעים ספרותיים שנועדו לאפיין את "המְספר" של המסה הזו. והם, הטון והעיצוב הטקסטואלי, מאפיינים אותו כילד פלא. הטון עושה זאת באמצעות הבהילות, שמדגישה את הרצון הילדותי להטיח את האמת, הרצון הילדותי לומר הכל בבת אחת אפילו על חשבון סדר מתון ו"בוגר" של הרצאת דברים. והטיפוגרפיה? היחס של וואלאס לגופנים הוא כמו יחס של ילד לצעצועים: הוא מגדיל אותם ומטה אותם ומשדך מילים לקיצורים מקוריים משלו. השפה הכתובה כמגרש משחקים. ואילו הערות השוליים המופיעות פה אינן כבדות ראש כמו בטקסט אקדמי "מבוגר", שהוא הרי מקור השראתן. להיפך. הן קומיות ובעיקר מופרזות במספרן. הערות השוליים נועדו להציג פרודיה שעורך בלא כוונה ילד פלא על כתיבה של מבוגרים.
בעמוד 7 מספר וואלאס כי: "טעמתי קוויאר והסכמתי עם הילד הקטן שישב לידי שזה: איכסה". בעמוד 74 וואלאס עצמו כבר משתמש בשפה הילדית: "בשתי הבריכות הקטנות יש מי ים והן די איכסיות". המסה בכללותה מעצבת את וואלאס כילד הפיקח שמכריז כי המלך הוא עירום.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הצחוק המשחרר, הבוקע ממעמקי הבטן ומרטיט את כל הגוף, לא הגיחוך בזווית הפה המלווה לעתים גם ב"חה" מכאני, ובכן הצחוק המשחרר הפראי הופיע לראשונה בעמוד 40. בהכנות לנסיעת-הטיול בגרמניה, ל"בומל", נזכרים שלושת הנוסעים העתידיים באותה פעם בה נסע אחד מהם, האריס, עם אשתו לנסיעת טיול על אופניים בהולנד. הזוג הצעיר נסע על אופניים דו-מושביים ומרת האריס הושלכה מהמושב האחורי בקטע מקטעי הדרך. הלומת הפתעה, היא צפתה בהאריס הגא ממשיך לדהור הרחק ממנה עד שלבסוף נעלם מהעין. האריס, שלא שם לב להיעלמות אשתו, "המשיך לרכוב בהנאה רבה. לפתע נראה היה לו שהתחזק באופן פלאי". הוא אף מפטיר לכיוון "מה שהיה בדעתו מרת האריס", כותב ג'רום, כי: "מזה חודשים רבים לא נדמו האופניים כה קלים". רק לאחר חמישה מיילים הבחין האריס בהתאיינות אשתו אבל כשסיפר אובד עצות לאיכרים הולנדיים שאשתו נעלמה הופתעו האיכרים מכך שהאריס נסער מכך. מכל קשת הרגשות האנושיים, דאגה לא נראתה לאותם איכרים הרגש הראשון שעולה בבעל כשאשתו נעלמת.
הומור הוא פעמים רבות שחרור של תוקפנות. ובקטע הזה, בו גבר מגלה כמה קל לרכוב ללא אשתו מאחור, מטפל ג'רום בעוינות הבלתי נמנעת שיש בין בעלים לנשים. ואגב, ייתכן שכתוצאתן של התרבות והביולוגיה שפינקו אותו כאחת, הגבר נוטה יותר לעוינות כזו, לתחושה שרוחו החופשיה בת האלמוות הושמה בסד הזוגיות הארצית (חנוך לוין עשה מזה מטעמים). נרגנות, כך נדמה, היא תכונה גברית יותר מאשר נשית. התרבות והביולוגיה כאחת תבעו מהנשים יותר סתגלתנות (והתרבות ואף הביולוגיה משתנות רק בדורות האחרונים).
בכל אופן, אחד ההבדלים העיקריים בין "שלושה גברים בבומל", שראה אור ב-1900, ל"שלושה בסירה אחת", המפורסם ממנו, שראה אור 11 שנים לפניו, הוא שבעוד בספר הראשון היו השלושה רווקים, הרי כאן שניים מהם, ג'רום עצמו והאריס המוזכר, נשואים. כך שחלק גדול מההומור, בעיקר בתחילת הספר, נוגע ביחסי גברים-ונשים ונובע מהם. למעשה, עצם החלטתם של השלושה לצאת לטיול אופניים בגרמניה היא רצון מודע-למחצה להתרחק קצת מעול הנישואין. "עלינו לנהוג בכנות ובהחלטיות", מצהיר ג'רום ומרמה גם את עצמו (ג'רום הדמות, לא הסופר שמודע להונאה העצמית כמובן), "אומר לאתלברתה [אשתו] שהגעתי למסקנה שגבר לעולם לא מעריך את האושר שנמצא אתו דרך קבע. אומר לה שעל מנת להוקיר את הדברים שבהם בורכתי כפי שידוע לי שיש להוקיר אותם, בכוונתי להתנתק ממנה ומהילדים למשך שלושה שבועות". לעוגמת נפשו מגלה ג'רום שאשתו שמחה, שמחה מדי, על כוונתו להניח לה.
הצחוק המשחרר הראשון הופיע כאמור בעמוד 40. אבל הוא לא הרבה לשוב לאורך הספר. לפחות הקורא הזה לא מצא את עצמו פעמים רבות נחנק מצחוק, כלומר מטה את ראשו לאחור, אוחז בבטנו ומתנודד, כמי שמחכה לבכי שאינו בא, באופן שהנו קומי בפני עצמו. מעטים כל כך הספרים שגורמים לנו לצחוק כך, ספרים כמו שהיה זכור לי שהנו "שלושה בסירה אחת". אבל "שלושה בבומל" לא מצחיק עד כדי כך, וקריאה נוספת לצורכי ביקורת זו בקודמו גילתה שבקריאה שנייה גם ג'רום המוקדם קורע פחות.
אבל זה ספר מומלץ לקריאה. ג'רום שנון רוב הזמן, רהוט כל הזמן ומדי פעם אכן קורע. אבל יש ערך מוסף אחר ומפתיע לספר ההומור והסאטירה הזה. התווספה לו תמה רצינית כמו סרטן, כמו שאומרים באנגלית, תמה שלא העסיקה יותר מדי, יש לשער, את קוראיו ב-1900. זאת כי ג'רום מקדיש את "שלושה בבומל" לא רק למסע גופא של שלישיית החברים הוותיקים ב"יער השחור". הוא מקדיש דפים רבים לתיאור וניתוח מאלפים של התרבות הגרמנית בעיניים אנגליות. ואלה דפים מצמררים לאור מה שהתרחש בהמשך המאה שג'רום כתב ממש בפתחה. "מאחר שיש לי נקודת מבט אנגלו-סקסית על העם הגרמני, יתכן שתהיה לי מדי פעם ביקורת כלפיהם בספר זה", מתנצל ג'רום. אבל תצפיותיו המדויקות, בדיעבד, אינן מצדיקות את ההתנצלות. הוא מתייחס לאהבת הסדר האובססיבית ("הגרמני נושם את אהבת הסדר עם כל שאיפת אוויר, תיפופיו של התינוק הגרמני יוצרים מקצב מוסיקלי"); לנוקשות הנובעת מאהבת הסדר הזו ("בגרמניה כל הפגמים האנושיים מתגמדים מול פשע הדריכה על הדשא. הגרמנים סוגדים לדשא"), ומעל הכל: לצייתנות הגרמנית. הפרק האחרון בספר מוקדש כולו לצייתנות הגרמנית והוא נבואי ממש: "אינדיבידואליזם אינו מעורר עניין במצביע הגרמני. הוא מוכן – דורש – לקבל שליטה ובקרה בכל תחום", כותב ג'רום וממשיך: "השוטר הוא דת עבורו". הצייתנות הגרמנית, שאגב ג'רום מייחס את מקורה לחינוך הנוקשה בבתי הספר הגרמניים, כה מרחיקה לכת עד כי "לא אופתע לשמוע שכאשר נידון אדם למוות בגרמניה ניתנת לו פיסת חבל ומצוּוה עליו לתלות את עצמו […] הפושע קורא בקפידה את הוראות המשטרה ומוציא אותן לפועל במטבח שלו". לאור זאת "ניתן לומר על הגרמנים שהם עם שילך לכל מקום ויעשה כל דבר שיצוו עליו".

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

אלכסנדר המון הוא סופר ממוצא אוקראיני יליד סראייבו (1964), שהיגר לארצות הברית ב-1992, רגע לפני פרוץ המלחמה ביוגוסלביה. הוא כותב מ-1995 את ספריו באנגלית והפך להיות, לדעת רבים, אחד הסופרים האמריקאים הצעירים הבולטים (בספרות, יש לזכור, "צעיר" הוא מי שהנו בן פחות מששים). שני ספריו הקודמים, "איש משום מקום" ו"פרויקט לזרוס", עסקו במהגרים בוסניים כמותו החיים בשיקגו, כשהמון מפצל את דמות המהגר לשתיים, מהגר בן דמותו שלא חווה את זוועות המלחמה ומהגר "טרי" שחווה אותה. בניגוד לדעת הרבים המוזכרת, אני לא התפעלתי לא מ"פרוייקט לזרוס" ולא מ"איש משום מקום". יש בפרוזה של המון תחושה בולטת של תעייה, של מה שכינו הורינו "שיטת מצליח". הסופר, כך התחושה, אינו מגשים חזון מפורט וברור הניצב נכחו במוחו, אלא מוליך את הפרוזה מתוך הססנות נסיינית, בתקווה שהיא "תצליח". לעתים היא אכן "מצליחה" אך לעתים לא. עוד עומדת לרועץ לפרוזה הזו הסנטימנטליות שהיא כמעט סימן ההיכר של הפרוזה האמריקאית הגברית הצעירה. כמו במקרהו של אחד מאוהדיו של המון, הסופר היהודי-אמריקאי ג'ונתן ספרן-פויר, העיסוק בקטסטרופות (השואה או ה-11 בספטמבר או, אצל המון, האסון בבוסניה) הופך את הפרוזה הזו להיפר-רגשנית למפרע. הגדיל לעשות המון ב"פרויקט לזרוס" כשצירף לאסון הבוסני את הפוגרום בקישינב, אליה יוצא הגיבור הסופר העורך תחקיר לספרו שעוסק במהגרים יהודיים מתחילת המאה, מסע שהנו גם חיקוי מביך ל"הכל מואר" של ספרן-פויר המוזכר, שגם במרכז ספרו ישנו מסע לאזורי אסון יהודי במזרח אירופה.

"אהבה ומכשולים" הוא קובץ סיפורים של המון שראה אור במקור ב-2009 והוא הטוב מבין ספריו שקראתי. מפתה לומר כי הקובץ הזה חושף שהבעיה של המון המוקדם הייתה בבחירת הסוגה. סוגת הרומן הארוכה חייבה אותו לחומרי מילוי שאינם הכרחיים ואשר הולידו את תחושת הגישוש והתעייה המוזכרת. ייחוס הצלחת הקובץ לבחירה בסוגת הסיפור הקצר מקבל חיזוק מכך שהחומרים של הקובץ הינם אותם חומרים בדיוק שהעסיקו את המון ברומנים שלו. סיפורי הקובץ, המסופר בגוף ראשון, מתמקדים גם הם בבן דמותו של המון, מילדות בבוסניה ועד לחייו כסופר מהגר בארה"ב. התחושה היא שהסופר נמלך בדעתו והחליט לספר את הסיפור שלו שוב, אך כעת במתכונת של סיפורים קצרים. פיצול האוטוביוגרפיה, או האוטוביוגרפיה הבדויה, לסיפורים קטנים אך שלמים הוא אחד האמצעים העומדים בפני האוטוביוגרף בסוגיה שלפחות מאז ימי אריסטו מעיבה על הז'אנר: כיצד להפוך את החיים לסיפור בעוד שאירועי החיים אינם נובעים בהכרח זה מתוך זה, כפי שעל רכיבי עלילת סיפור לנבוע. חייו, או חייו הבדויים, של המון הופכים לפיכך כאן לשורת סיפורים קצרים בעלי עלילה הדוקה.

שני הסיפורים הפותחים את הקובץ הם סיפורי חניכה מינית, חניכה מינית שנכשלת. בראשון מביניהם מתוודע המספר הנער, בזמן שהותו עם משפחתו בזאיר שם כיהן אביו כדיפלומט יוגוסלבי זוטר, לאמריקאי פרוע שמשדל אותו לצריכת סמים ולהתנסות מינית. בסיפור השני, הטוב מקודמו והמצוין, נשלח המספר הנער בשליחות משפחתו לקניית מקפיא בעיר רחוקה. הנער שיוצא לראשונה לבדו מחוג משפחתו מייחל להרפתקאות מיניות: "החזקתי באמונה שאיננה נדירה בקרב זכרים מתבגרים, שמחוץ לחוגים המגבילים של המשפחה, חברים וחברות חסודות מהתיכון, שוכן עולם פרוע של סקס צרוף מאין כמוהו, שבו גם הקשר הגופני או קשר העין הפעוטים ביותר מוליכים להזדווגות חסרת גבולות". גברים רבים שהיו פעם "זכרים מתבגרים" יוכלו כמדומה להזדהות עם המשפטים הללו. הטשטוש בין הפנטזיה הפרועה למציאות, הניסיון לכפות על המציאות את החזון המיני, מוביל את הנער לאסון קומי.
קומיים הינם גם הסיפורים שעוסקים בחיי הספרות. המון צוחק על עצמו באופן שובה לב וגם משרטט כמה הבדלים בין הסצנה הספרותית בבוסניה לזו בארה"ב, כמו גם בין הטמפרמנט של "שתי המולדות" שלו והטמפרמנט-המדומיין שמייחסת כל מולדת לרעותה. בסיפור אחד, נאמן לתמת "הכפיל" מהרומנים שלו, מתאר המספר את קנאתו ארוכת הימים במשורר בוסני בשם מוחמד ד'. שלא כמותו, נותר מוחמד בבוסניה בזמן המצור על סרייבו, אך זכה בגין שירי המצור לתהילה בארה"ב ואף נישא לאמריקאית. מוחמד ד' הוא משורר טוטאלי, או מציג לאמריקאיים הנאיביים דמות כזו. מארחו באוניברסיטה של מוחמד מתפעל באוזני המספר ממסירותו של מוחמד לשירה: "'משוררים אמריקנים היו פעם ככה', אמר ביל בעגמומיות, 'היום הם רק מלמדים ומתלוננים ומזיינים בסתר את הסטודנטיות שלהם'". אך לבסוף נמלטים המשורר והסופר הקנאי, שניהם כאחד, מאשתו האמריקאית האימתנית של המשורר, כמו מייסדים חזית בוסנית גברית, מובסת ושתויה, מול אמריקה הנשית, החזקה והמפוכחת. סיפור אחר על חיי הספרות הוא המפגש בין סופר אמריקאי מצליח, שגם בו מקנא המספר, למשפחתו הבוסנית של האחרון. הסופר בוש בפרובינציאליות של משפחתו לבין איש העולם הגדול, מפגש שמוליד כמה רגעים קומיים מוצלחים.

ככלל, זהו קובץ מוצלח שעוסק בהומור בחניכה שהותמרה באמצעיתה להגירה, כלומר לחניכה נוספת; קובץ שעוסק באמצעות שורת סיפורים מהודקים בפרובינציה ובמרכז, ובחוליה המגשרת ביניהם: מוביליזציה.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ספרו החדש של זוכה הנובל הפרואני שונה מאד מהרומן הקודם שלו שהפך לרב-מכר בארץ, "תעלוליה של ילדה רעה". בעוד קודמו עסק ביחסי גברים נשים, ונע על גבול הקלישאה אודות הפאם-פאטאל, הרי ש"חלומו של הקלטי" הוא רומן היסטורי-פוליטי חצי-תיעודי. עם זאת, זו אינה גיחה ראשונה של ורגס יוסה לסוגת הרומן ההיסטורי ו/או הפוליטי: "חגיגת התיש", למשל, עסק בדמותו ההיסטורית של רודן ברפובליקה הדומיניקאנית וספרים רבים של הסופר, שאף התמודד על נשיאות ארצו, עסקו בפוליטיקה המיוסרת של פרו.
רוג'ר קייסמנט, הדמות ההיסטורית שהינה גיבור הרומן המסופר בגוף שלישי, נולד באירלנד ב-1864 למשפחה אנגליקנית ותומכת בסיפוחה של אירלנד לאנגליה. מאמין תמים ונלהב באידיאולוגיה הקולוניאליסטית, זו שגרסה שאירופה מביאה תרבות, דת, מנהל וסדרי מסחר נאורים ורציונאליים למושבות, עקר רוג'ר בגיל 20 לקונגו, כנציגה של חברת מסחר בריטית ואחר כך כקונסול של משרד החוץ הבריטי. קונגו הענקית, שנמסרה על ידי המעצמות האירופאיות לכתר הבלגי ב-1886, הפכה למדינה מנוצלת כלכלית ומשועבדת פוליטית באכזריות מזוויעה. קייסמנט, שהתפכח עד מהרה מחלום הקולוניאליזם הנאור, כתב, בעקבות מסע מיוחד בקונגו, דו"ח למשרד החוץ הבריטי על זוועות הקולוניאליזם, דו"ח שזעזע את דעת הקהל העולמית. ב-1911, שוב בשליחות משרד החוץ הבריטי, יצא קייסמנט לפרו וכתב דו"ח מזעזע לא פחות על ניצול האינדיאנים בתעשיית הגומי הפרואנית, בידי חברה שנסחרה בבורסה של לונדון (אגב, החברה הזו היא עדות לנזקי עידן ה"הפרטה" הקודם, זה של המאה ה-19; ממשלת פרו הפקירה נתחים מארצה לשליטת חברת הגומי וזו, ששיקוליה כלכליים בלבד, השליטה באזורים נרחבים משטר עריצות נורא). הדו"ח הזה הדהד אף הוא בכל העולם התרבותי, החברה ירדה מנכסיה וקייסמנט המופנם והמסוגף הפך לידוען בעל כורחו. במרוצת השנים הפך קייסמנט ללאומן אירי ואף השתתף בניסיון לקשירת קשר בין המיעוט הלוחמני באירלנד לבין גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נתפס על ידי הכתר הבריטי ונדון למוות. אנו פוגשים אותו בראשית הרומן בכלא, ממתין להוצאתו להורג (שאולי תומתק ברגע האחרון) ומבנה הרומן מקדיש לסירוגין פרק קצר לקורותיו בכלא ובעקבותיו פרק ארוך לביוגרפיה שלו (המסע בקונגו, המסע בפרו וכן הלאה).
עד תום השליש הראשון של הרומן הוא נראה לי רומן חלש. התמה האנטי-קולוניאליסטית מעוררת אהדה כמובן, אבל אולי היא מעוררת אהדה רבה מדי. כלומר, זו תמה צודקת כל כך, "חינוכית" כל כך, שהרומן נחווה כרומן לבני הנעורים על דמות מופת היסטורית. לא בטוח שדמות כזו יכולה להוליד יצירה ספרותית גדולה, שחודרת ללב המאפליה, לאזורים עמומים יותר ומיוסרים יותר מבחינה מוסרית. והרי על קונגו בדיוק נכתבה יצירה חשובה כזו (אם כי, אולי, מוערכת יתר על המידה), "לב המאפליה" של קונראד. קונראד אף מוזכר כאן כי היה זה קייסמנט, לפי תחקירו של ורגס יוסה, שהשפיע על קונראד להכיר בזוועה הקולוניאליסטית. אבל הכוח של "לב המאפליה" הוא בטענה המטרידה והכללית על טבעו הנורא של האדם, שהסיקהּ הסופר מהקולוניאליזם הבלגי האכזרי. למעשה, קונראד לא כל כך תקין פוליטית לטעמנו העכשווי, בכך שהוא ראה באפריקה מרחב לא מתורבת שסייע לחשיפת הפרא שבאדם האירופאי "המתורבת". בעוד קייסמנט מתאים יותר לטעמם הפוליטי של רבים בתוכנו, בכך שהוא ראה באדם האירופאי על חמדנותו הקפיטליסטית את מקור הרוע. גם מבחינת הסגנון נראה היה הרומן הזה כרומן בינוני, בכך שהוא כמעט נעדר סגנון, הוא כמעט דיווח תיעודי על האיש קייסמנט ופועלו.
אולם עם ההתקדמות בקריאה השתנתה דעתי. גם אם הרומן רחוק מלהיות מופתי הוא מעניין. והוא מעניין לא בגלל הסיבה שורגס יוסה, בין השורות ובראיונות, טוען שהוא מעניין. ורגס יוסה מתייחס להומוסקסואליות של קייסמנט ותולה בה את העוקץ של הרומן: דמות מופת מוסרית הינה לעתים דמות מורכבת. אבל ההומוסקסואליות של קייסמנט, שהובילה למבוכה בקרב מעריציו ולהשכחתו היחסית במורשת הפטריוטית האירית, הינה דמות "אמביוולנטית" רק בערכי תקופתה ואינה יוצרת עבורנו, קוראים מודרניים, מורכבות וקונפליקט ביחסנו לדמות (אם כי ייתכן ואנסטסיה מיכאלי תחלוק על כך). קייסמנט הוא דמות מורכבת מבחינה אחרת, אליה ורגס יוסה פחות מתייחס: אדם שוחר טוב שהפך ללאומן קנאי שדגל באלימות; אדם שהיכולת לעשות טוב נבעה מערכים נאורים שהתגלו בתוך חוגים רחבים באימפריה הבריטית, אותה אימפריה שהוא פנה נגדה בזמן מלחמה. סיבה נוספת לכך שהרומן טוב נובעת מההשוואה המעניינת שנוצרת בו בין הקולוניאליזם לבין השעבוד הפנים-אירופאי, כלומר בין קונגו לאירלנד. אבל הסיבה העיקרית להנאת הקריאה הינה שזה בפשטות סיפור טוב הממוקם באזורים ציוריים על אישיות מרתקת ושכוחה. הקלישאה הביקורתית: "הכתיבה רק נדמית פשוטה וזורמת אבל הושקעה בה מחשבה רבה על מנת להופכה לכזו" אינה תקפה כאן. הישגו העיקרי של הסופר כאן הינו על דרך השלילה, ורגס יוסה לא מפריע.