מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"

הבון-טון הוא ללעוג לדה בוטון. כך לפחות מצטייר מקריאת כמה ביקורות בעיתונות האנגלו-אמריקאית. הסופר-מסאי-פילוסוף האנגלי ממוצא יהודי, שמפרסם כותרים כגון "איך פרוסט יכול לשנות את חייך?" ושהקים "בית ספר לחיים", במסגרתו הוא מפרסם ספרי הגות על נושאים שמעסיקים את רובנו – כסף, חרדת סטטוס וכעת סקס – נתפס כמעין פילוסוף-מדיה שטחי, שמרדד את ההגות העמוקה של כל הדורות למעין ספרי מתכונים או ספרי עזרה עצמית (והוא גם בא מבית עשיר, ועל כך קשה במיוחד לסלוח לו).
אבל "איך לחשוב אחרת על סקס" הוא ספר מעניין, מרענן, כן ואפילו אמיץ, אם כי לא נטול מגבלות. למעשה, דה בוטון, בפעילותו בכלל ובספרו זה בפרט, הוא דמות בולטת במגמה תרבותית חדשה ומבורכת (שלה שייכים ספרים כדוגמת "אפלטון במקום פרוזאק"): עיסוק מחודש באגף זנוח של הפילוסופיה, "אאודמוניה", קרי: דיון פילוסופי בדרך בה מומלץ לחיות על מנת לחיות באושר או בפחות סבל. ה"אאודמוניה" פרחה בפילוסופיה של העת העתיקה (הסטואיקנים, למשל), אך בפילוסופיה המודרנית עסקו בה רק מעטים (שופנהאואר, למשל). בייחוד בכל הקשור לסקס, המגמה התרבותית-פילוסופית הזו נהיית חשובה ודחופה שבעתיים בעשור או שניים האחרונים, בגין מקומם הגדל והולך של הסברים מתחומה של הפסיכולוגיה האבולוציונית ביחס למיניות. דה בוטון כותב במפורש נגד המגמות הללו, לא משום שהסברים משדה הפסיכולוגיה האבולוציונית הם שגויים, אלא משום שהם חלקיים, רדוקטיביים ונעדרי-שיפוט-ערכי, והפילוסופיה יכולה וצריכה להשלים אותם. "אין ספק שהתזה של הביולוגיה האבולוציונית איננה שגויה. אך עם זאת, היא פשוטה, מנותקת מחוויותינו המיניות הממשיות – ובסופו של דבר, היא גם קצת משעממת". דה בוטון מבקש, אם כך, להשיב את האנושיות לסקס. ודוק: לסקס – לא לאהבה. כך הוא גם מחזיר בדלת האחורית את החשיבות שיש ל"מדעי הרוח", ל – "Humanities", בהבנת הצד האנושי, ולא רק החייתי, של המיניות. לכן, לשם הדוגמה, נמצא כאן ניתוח מרתק של ציור מפורסם וסוג המיניות הספציפי שהוא מבטא.
דה בוטון עוסק בכנות ובבהירות בשלל נושאים: מיניות ואותנטיות, פטישיזם, ניאוף, ההתנגשות שבין אהבה לסקס ועוד. הדיון אינטליגנטי לרוב, ובניגוד לספרי "עזרה עצמית" דה בוטון לא סבור שיש פתרונות קלים או פתרונות בכלל לחלק מהבעיות שהוא מעלה. הוא פשוט מאיר אותן, וכך מאפשר לנו להיטיב להכיר את עצמנו. הוא מנסה להלך בין הכריבדיס, תפיסת המיניות החייתית של הפסיכולוגיה האבולוציונית, לבין הסקילה, השמרנות המינית הכורכת את המין באהבה בחיבוק דובים שממית לעתים את שני הדְבֵקים כאחד. אך לא תמיד הוא מצליח לשמור על איזון. זאת כי נדמה, שבשורות ובין השורות, ההמלצה של דה בוטון היא מעט שמרנית בסופו של דבר. אם אצל גדי טאוב, בספר מסות מעניין ובעייתי שפרסם לפני כשנתיים בשם "נגד בדידות", ההצעה המשתמעת היא לוותר על האהבה, עניין מסובך ולא מתגמל, לטובת היצריות, אצל דה בוטון ההצעה המשתמעת היא לוותר קצת על הסקס. אולם אפילו בעמדה המעט שמרנית הזו הספר מרענן ומקורי: הוא מטפל בתבונה בכפייתיות מסוימת שמאפיינת חלקים בתרבות שלנו, אובססיה שהפכה את האיד הפרוידאני לסופר-אגו החדש: חייבים ליהנות! אבוי למשתמט מהנאה! הרבו במין! דה בוטון מבקש להרגיע את הצו התרבותי הרודני הזה ולבטא עמדה שונה, הרואה במין תופעה שאינה נטולה צדדים שליליים ושרצוי לא לתלות בה תקוות גדולות מדי.
בכך, הספרון הזה מבטא מגמה משמעותית נוספת בתרבות העכשווית, שניתן לכנותה "הפוריטניות החדשה" (קשורים למגמה זו הפרסומים על אנשים שמצהירים על א-מיניותם או אף שיחות עם אנשים צעירים היום, אנשים צעירים שמפתיעים אותך, הקשיש, בשמרנותם היחסית נטולת ההומור, כמו גם עליית כוחן של הדתות). הפוריטניות החדשה באה לידי ביטוי כאן, לדוגמה, במחשבות שמעלה דה בוטון על צנזור פורנוגרפיה. הפוריטניות החדשה של דה בוטון אינה דתית באופייה ואף לא פמיניסטית, אלא רציונליסטית ותועלתנית: סקס טוב תובע כל כך הרבה מאמצים, הקרבות, הסתכנויות, אי יציבות במערכות יחסים – פורנוגרפיה, למשל, יכולה בפשטות למכר כך שהמכור יזנח את חובותיו כאדם, כבעל משפחה וכאזרח – למעשה, סקס טהור הוא מהפכני באופיו, אוטופי, ולכן מסוכן לשלוותם של החיים הבורגניים הנורמליים – כך שאולי עדיף לזרוק את מי האמבטיה עם השמנים הארומטיים בה בני הזוג מבקשים להשתעשע ולהשתכשך ולהתמקד בתינוק.
נקודה שדה בוטון לא נותן עליה מספיק את הדעת, בעוד פרויד טען אותה בפסימיזם הקודר שלו, הינה שתהליך התירבות עצמו של בני האדם, כלומר ההתרחקות המואצת והולכת שלנו ממוצאנו הקדום בעולם החי, פוגע, אולי בראש ובראשונה, במיניות שלנו. המיניות שלנו, ככל שהתרבות מתפשטת והולכת, הופכת ל"מתורבתת" יותר ויותר, למסורסת יותר ויותר, או אף ל"מבויתת" יותר ויותר (כיוון שפרויד משווה בין אילוף היצר המיני של בני האדם תחת עול התרבות לביותן של חיות, כמו סוסי פרא). לכן, כשדה בוטון מעלה דרך חדשה ומאלפת להתבונן על אימפוטנציה גברית – לטענתו המקורית, עלינו להיות גאים בה כי היא מבטאת מעלה מוסרית, את זהירותו וחששותיו של הגבר המודרני מלפגוע בבת זוגו – הרי שהוא מבטא גם, בלי להיות מודע לכך מספיק, שלב חדש ולאו דווקא משמח בלבד באילוף החיה האנושית.
דה בוטון אכן לא תמיד מעמיק מספיק. דוגמה נוספת: כאשר הוא ממליץ להיות ישירים וגלויים יותר בביטוי צרכינו, אם אנו חפצים במין – לומר זאת, ואם באהבה – לומר זאת גם: "שני הצרכים הללו קיימים בנו באופן בלתי תלוי, ושניהם שווים זה לזה מבחינת ערכם ותוקפם. אף אחד מהם לא צריך לחייב אותנו לשקר כדי ליהנות ממנו". כל זה נאור מאד. הבעיה עם בני אדם, לעתים, הינה שהם מורכבים יותר, וחלקם דווקא זקוקים לכך שישקרו אותם על מנת שיוכלו ליהנות ממה שבמודע הם לא מרשים לעצמם להודות שהם חפצים בו.
דה בוטון גם לא דן בספרון הזה בהבדלים החשובים הקיימים בין גברים לנשים בענייני מין. ואם הוא כן עוסק בהם בעקיפין הרי שנשמרים אצלו כמה סטראוטיפים ותיקים, כמו, למשל, הקלישאה על הגבר שרוצה סקס ובת זוגו לא נותנת לו (מעניין מתי ידברו כבר בתרבות הפופולרית על המקרים ההפוכים). אפשר להבין את התעלמותו מהנושא כחלק מהתנגדותו לפסיכולוגיה האבולוציונית, שהדגישה את ההבדלים הללו. אחרי כמה עשרות שנים שהתפיסה ש"התרבות" היא זו שמבנה את המיניות הגברית והנשית משלה בכיפה האינטלקטואלית – פתחה הפסיכולוגיה האבולוציונית במתקפת נגד והדגישה ש"הטבע" השונה של המינים אחראי לחלק ניכר מההבדלים הללו. ודווקא בנושא זה התזכורת שלה הייתה נחוצה ומרעננת, לטעמי.
אבל, ככלל, זהו ספר פקחי ומתסיס מחשבה על נושא מענג וכאוב. בסופו של הספר אף הותיר דה בוטון ברוב חן מקום לרשימות אישיות של הקורא, מתוך התפיסה ההומניסטית שסקס הוא גם דבר פרטי ואישי מאד, ולא ניתן לקבע בו כללים התקפים לכולם.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעשורים האחרונים כמה מהספרים הטובים ו/או המעניינים ביותר שראו אור בישראל עסקו, במפגיע או בעקיפין, בסוגיית הזהות המזרחית. "עקוד" של אלברט סוויסה, "אש בבית" של איריס לעאל, "מוקס נוקס" של שמעון אדף, "קול צעדנו" של רונית מטלון, "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה, "מות הנזיר" של אלון חילו, "זה הדברים" של סמי ברדוגו, "מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע, אם למנות רק חלק מהם. אבל בחמש או בשש השנים האחרונות, ובפרט בשלוש השנים האחרונות ממש, ניתן לאתר גל נגדי של ספרות אשכנזית, כלומר גל של ספרים שמתמקדים, במפורש או במובלע, ב"עדה" האשכנזית.
טוב, מה החידוש? יתמה הקורא. הספרות הישראלית הרי הייתה אשכנזית מאז ומעולם (שלא לדבר על הספרות העברית שלפני קום המדינה). כמה מזרחים יש ב"ימי ציקלג", ב"במו ידיו" או ב"זכרון דברים"? כמה מזרחים יש ביצירת חנוך לוין, הנסובה על מצב האדם, כלומר, כך טבעי היה לחשוב, במצב האשכנזי הזעיר בורגני? וכשהם כבר הופיעו, המזרחים, בספרות היפה הישראלית של הזרם המרכזי, הרי שהם הוצגו כזרים, מסתוריים ו/או נלעגים, כמו ב"התגנבות יחידים", או, להבדיל, אצל עמוס עוז ב"קופסה שחורה"? הרי איזה צימעס, אם להשתמש בביטוי לא בלתי קשור לסוגיה, עשו אצלנו מהזהות המזרחית ביצירת א.ב. יהושע! וזאת רק משום שהוא היה אדם שנשך כלב, כלומר יוצא דופן כל כך בזרם המרכזי של הספרות הישראלית.
אבל זו בדיוק הנקודה, וזה בדיוק החידוש בספרות האשכנזית החדשה של השנים האחרונות. אין מדובר בספרות אשכנזית שמסווה את עצמה, בצדק או שלא בצדק, כספרות כל-ישראלית, כיוון שהישראליות נתפסת בעיניה כאשכנזית, כלומר זה הדיפולט מבחינתה, כמו שאומרים. בזרם החדש שאני מדבר עליו האשכנזיות נתפסת במוצהר ובמודגש כסקטור בין סקטורים של החברה הישראלית, ולפעמים בפירוש כסקטור בשקיעה. ולעתים, ההכרה או תודעת האשמה בדבר מרכזיותם העודפת של האשכנזים בספרות הישראלית בעבר, יוצרת תו-אופי בולט בספרות האשכנזית הצעירה והיא אופייה הסאטירי. בעוד הספרים הבולטים והטובים שעוסקים בזהות המזרחית בשנים האחרונות הם רציניים במובהק ואף טראגיים, הרי שמאפיין בולט של הספרות האשכנזית הצעירה הוא הסניטה וההומור של הסופרים ביחס לגיבוריהם. כביכול, מתנצל הסופר על עיסוקו באשכנזים ומכפר על כך בהצגת גיבוריו באור נלעג במקצת, כי נהיה לא מנומס לא לחבוט קצת באשכנזים. או שהסופר מודע לכך שהוא עוסק בסקטור בשקיעה ולכן ממהר אף הוא לידות אבן לועגת אחר המלך המודח.
באלה ספרים מדובר? הנה כמה דוגמאות לגל האשכנזי החדש.
"בעלת הבית", הסאטירה המצוינת של נעה ידלין, שראתה אור השנה, עוסק באלישבע פוגל, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל בדימוס, וכעת "סמנכ"ל מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא", שנאשמת יום בהיר אחד במעילה בכספי המרכז. האם אלישבע, הסנובית שמזלזלת בכל מי שלא קרא את "זכרון דברים", "חננת-העל מידידי הפילהרמונית", אכן מעלה בכספים? תוהה המוליך של הרומן הזה, בנה, הד"ר אסא פוגל. וכשהוא קורא את מודעת התמיכה שפרסמו ידידיה רבי העוצמה של אמו, "אנשי רוח, אקדמיה, צבא, ממשל וביטחון מתומכי מחנה השלום ומפעיליו", בעיתון, הוא חושב כך: "מעולם קודם לכן לא שם לב עד כמה אשכנזים ההורים שלו". מודעת התמיכה באמו הגנבת (שנחשדת בכך, לכל הפחות) היא "כמו מודעת אבל של אשכנזי בכיר או רשימת הזוגות הראשונים של דגניה א'".
בשנה שעברה פרסם גם ירמי פינקוס סאטירה מצוינת, "בזעיר אנפין" שמה, וגם היא ממוקדת באשכנזים עד עצם רגלם הקרושה. האשכנזים בסאטירה של פינקוס אינם משכילים ואנינים ונפוחים כמו אלה של ידלין, הם סוחרים, או, מוטב, "סויחרים", צפון תל אביביים בני המעמד הבינוני, עמי ארצות חביבים שנהנים (מאד!) מנפיחה טובה אחר הצ'ולנט: "הצינמנים וקרוביהם הזלצמנים העדיפו להתרכז בבני המעיים ופעילותם […] קיבה וולקאנית נחשבה בעיניהם כסימן לאון אצל הזכר וכביטוי לשמחת חיים אצל הנקבה […] יקל על הקוראים לשער, אם כן, כי סעודות שהוגש בהן חמין היו אפותיאוזה של ממש בחיי המשפחה". אבל הם אשכנזים גמורים. תל אביב של פינקוס היא מין שטייטל מזרח אירופאי קרתני והרומן שלו קשור, לפיכך, הדוקות לרומן הביכורים המוצלח שלו, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פאבריקנט" מ-2008, שעוסק בחיי תיאטרון יהודי במזרח אירופה רגע לפני השואה, רומן שגם הוא שייך, כמובן, לגל הספרים עליהם אני דן ברשימה זו.
"היברו פבלישינג קומפני", רומן הביכורים המקורי של מתן חרמוני, ראה אור ב-2011. גם הוא סאטירי בנימתו וגם הוא אשכנזי בתוכנו. אלא שחרמוני הרחיק עדותו להווייה האשכנזית של הספרות היידית באמריקה בימי גבורתה ברבע הראשון של המאה העשרים. גיבור ספרו הוא מרדכי שוסטר, סופר של ספרות יידיש סנסציונית וזולה מניו יורק. במקרה שלו במיוחד, הנימה הסאטירית אינה נובעת רק מהתנצלות משוערת (על ידִי) של הסופר על עצם עיסוקו באשכנזים, אלא היא הומאז' לחלק נכבד מהנימה האירונית של ספרות היידיש עצמה (שאם יורשה לי לומר דבר כפירה באקלים האינטלקטואלי הנוכחי, הנוטה חסד למיעוטים שאת תרבותם, כביכול או לא כביכול, מחקה הציונות: זו, הנימה האירונית הזו, הסיבה שאני לא נמשך במיוחד אל הספרות האידית. הספרות העברית הייתה רצינית יותר ונוטה יותר אל הטראגי-חמור-הסבר-וכבד-המשקל, אל דוסטוייבסקי המאוחר וטולסטוי יותר מאשר אל גוגול – ועל זה דווקא תפארתה!).
דוגמאות נוספות מהשנים האחרונות לספרות אשכנזית הן: "דרוש לחשן" של חגי ליניק, המתאר מסע בחירות למועצה מקומית של אב שכול בשנות השבעים, ספר ספוג בהווייה האשכנזית של תנועת העבודה הישראלית בשקיעתה, והכתוב גם הוא בטון סאטירי; "הנכס", רומן גרפי של רותו מודן שראה אור זה עתה ועוסק במסע לפולין של סבתא ונכדתה שיעדו המוצהר הוא השבת רכוש לגבולה של המשפחה אבל יעדו הכמוס הוא טוויית קשר מחודש עם העבר הפולני של המשפחה; "הביתה" (2009) ו"היינו העתיד" (2011) של אסף ענברי ויעל נאמן, העוסקים שניהם, ושוב בטון סאטירי או מבודח, בהווייה הקיבוצית האשכנזית, מתוך תודעת שקיעתה המוחלטת; וכן שני ספריה של שהרה בלאו, "יצר לב האדמה" (2007) ו"נערות למופת" (2012), שלא פחות משהם עוסקים בקלסטרופוביות אינטנסיבית בהווייה הציונית-דתית, הרי שהם עוסקים, ובמיוחד הראשון, במציאות של גטו אשכנזי מחניק.
הצינמנים והזלצמנים אוהבים אולי צ'ולנט. אבל הסופרים החדשים שעוסקים באשכנזיות כותבים עליה לא מתוך רגשי אדנות ומובנות-מאליה של מרכזיות נושאם (ולפיכך מרכזיותם המקווה של הסופרים עצמם), אלא, להיפך, מתוך תודעת לא-בדיוק-תמיד-שוליותם, אבל היותם עוד רכיב בטבּית הישראלי שלנו העומד ליל ויומם על האש.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרשימה שלפניכם היא רשימה של ספרים מעשרים השנים האחרונות שזכו בשילוב הנכסף של הערכה ביקורתית, הקרובה לקונצנזוס לפעמים, בהכרה של קהל קוראים גדול, בן מאות מיליונים באחת הפעמים. המינונים בשילוב הנחשק הזה שונים בין הספרים ברשימה. כך, למשל, אם לקחת את שתי נקודות הקיצון ברשימה: סדרת "הארי פוטר" חזקה יותר בצד ההתקבלות על ידי קהל הקוראים מאשר בהתקבלותה הביקורתית, ואילו "בלשי הפרא" של רוברטו בולניו חזק יותר בהתקבלותו הביקורתית או בהתקבלותו על ידי האליטה הספרותית (במובן הרחב של המילה), מאשר בהתקבלותו על ידי קהל הקוראים הרחב. הרשימה, אם כך, אינה מייצגת את עשרים הספרים הטובים לטעמי שפורסמו בצמד העשורים שחלף (אני, למשל, מבכר את "טבעות שבתאי" על "אוסטרליץ" של זבאלד; הייתי מכניס לרשימה של ספרים טובים לטעמי את "נוטות החסד", אך הרומן לא הותיר את רישומו בארצות הברית; את "הדרך" של מקארתי איני אוהב וכיו"ב) אלא את אלה, כאמור, שזכו להכרה ביקורתית ואף "קופתית", כמו שאומרים עמיתנו מבקרי הקולנוע. כדרכן של רשימות מעין אלה, שצריכות הרי להיסגר בסופו של דיון, גם רשימה זו הותירה בחוץ מועמדים רבים נוספים שאולי היו ראויים להיכנס אליה (ומה עם ספר של מורקמי? וספר של גרוסמן? ושל אורחאן פאמוק? ומה עם "שידוך הולם"? וסטיג לרסון לא חשוב בעיניך? ונשים נוספות לא מצאת, על מרגרט אטווד שמעת? ועוד רבים וטובים).

רצוי להתייחס לרשימות מהסוג הזה באירוניה: הן מותנות בדעותיו הסובייקטיביות של הכותב ואף בחוסר ידיעותיו וקוצר דעתו. הן נועדו לעורר עניין ודיון ותו לא. אתם מוזמנים להוסיף את המלצותיכם שלכם למטה.

הערת הבהרה: ברשימה בעיתון נכנס לבסוף ספר של מורקמי ומאידך לא נכנסו שני ספריו של פיליפ רות המופיעים פה.

"חרפה" – ג'.מ. קוטזי

"חרפה" מ-1999 זיכה את מחברו הדרום אפריקאי הלבן בפעם השנייה, הישג נדיר, בפרס ה"בוקר" הבריטי. הרומן סלל את הדרך בפני קוטזי לקבלת פרס הנובל ב-2003. גיבורו של הרומן הוא מרצה לספרות, לבן, בשנות החמישים לחייו בשם דיוויד לורי. לורי מפוטר מהאוניברסיטה בקייפטאון בעקבות קיום יחסים לא הולמים עם אחת הסטודנטיות שלו. הוא פורש אל הפרובינציה הדרום אפריקאית, ומתגורר שם זמנית עם בתו הלסבית, לוסי. לוסי נאנסת בידי קבוצת שחורים אך מסרבת לפעול לחשיפתם והענשתם. קוטזי, אם כך, עוסק גם בספרו זה ביחסי שחורים ולבנים בדרום אפריקה, נושא חם כמובן וותיק ביצירתו. אבל מה שהופך את "חרפה" לספר המעניין והבולט ביותר שלו, מה שבגינו זכה "חרפה" לתשומת לב מיוחדת, מצד הקהל והביקורת כאחד, הינם שני מהלכים מפתיעים. הראשון הוא יצירת הקבלה חריפה ומעשירה בין יחסי הכוח המשתנים שבין שחורים ללבנים בדרום אפריקה שאחר ביטול האפרטהייד לבין יחסי הכוח, המשתנים גם הם, שבין גברים לנשים בעידן שלנו. המהלך השני, הוא תיאור לא רגשני של חולשות אנוש, שמצויות בפיזור דומה אצל מדכאים-לשעבר ואצל מדוכאים-לשעבר. התוצאה הינה רומן פרובוקטיבי ומעמיק על תשוקה ופוליטיקה והקשר ביניהם.

"החלקיקים האלמנטרים" – מישל וולבק

הספר שראה אור ב-1998 ושסיכם את, שלא לומר חרץ דין על, שנות התשעים העליזות, וזאת בצורה תמציתית, נוקבת וחסרת-רחמים; רומן מגדיר-תקופה. "החלקיקים" נמכר במאות אלפי עותקים בצרפת, עורר שם שערוריות רבות, בין השאר בגלל התיאורים הפורנוגרפיים שבו. תהילתו והסקנדל שבו חלחלו עד מהרה גם מעבר לתעלת למאנש ולאוקיינוס האטלנטי, מסע שספינות פאר ספרותיות רבות אינן צולחות. תקופתנו, לפי וולבק, היא תקופת הגוף. התחרות הכלכלית הכללית, תפיסת העולם הליברלית-קפיטליסטית שניצחה בנוק אאוט בשנות התשעים עם קריסתה של ברה"מ, מחלחלת גם אל שדה המיניות. כולם מתחרים בכולם ומשייפים את גופם ככלי נשק בתחרות הכללית הזו. במרכז הרומן שני אחים, מישל וברונו. מישל מכור למין אבל לא נענה על ידי בנות המין היפה בגלל מראהו המגושם. ברונו האח הוא מדען א-מיני, שחוזה את אפשרות שיבוטם ושכפולם העתידי של בני האדם, שיבוט ושכפול שיבטלו אולי בעתיד את התחרות המכאיבה של בני המין האנושי.

"סיפור על אהבה וחושך" – עמוס עוז

הרומן מ-2002 שהשיב על כנו, ולפי שעה, את משרת "הסופר הלאומי" ועורר גם עניין רב בעולם. בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כשהתבהרה בהבזק יריות ופיצוצים התהום החשוכה של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, כתב עוז בכנות ובהרחבה על שורשי הסכסוך הזה מהפרספקטיבה האישית שלו. את הסיפור הלאומי כרך עוז באוטוביוגרפיה חשופה של ילדותו ונערותו, ובכך "סיפור על אהבה וחושך" הוא דוגמה מובהקת ומוצלחת למגמה ספרותית כלל-עולמית נוספת והיא הכתיבה האוטוביוגרפית. גם עיסוקו של עוז בספרים ובספרות בתוך הרומן מתחבר למגמות עולמיות של ספרים העוסקים בסופרים ובמשוררים (ע"ע "בלשי הפרא").

"בלשי הפרא" – רוברטו בולניו

הרומן מ-1998 זיכה את מחברו בפרס ספרותי חשוב בספרד והיה ציון דרך מרכזי בנסיקתו המדהימה במהירותה של הסופר הצ'יליאני, שחי בגלות ספרד מסוף שנות השבעים, להכרה בינלאומית. בולניו נפטר ב-2003 כשהוא בן חמישים בלבד, אבל תהילתו הולכת וגוברת מאז. ב"בלשי הפרא", כמו ביצירות אחרות שלו, כותב בולניו בהרחבה על חיי סופרים ומשוררים, נידחים בחלקם הגדול, ובמקרה של "בלשי הפרא" אוונגרד נידח ממש. ההתמקדות הפנאטית הזו בחיי יוצרים שוליים יוצרת אפקט קומי מכוון. הקליעה של בולניו לצייטגייסט, לפחות של שוחרי ספרות אנינים אך רבים ברחבי העולם, נובעת מהיכולת הזו שלו להציג את עולם הספרות כעולם ומלואו, דווקא בעידן שבו חשים אוהבי ספרות רבים שמעמד הספרות והספרים נחלש.

"אוסטרליץ" – וינפריד גיאורג זבאלד

סופר נוסף שתהילתו נסקה במהירות, ודובר עליו כזוכה עתידי כמעט ודאי בנובל, ושגם הוא נפטר בטרם עת. "אוסטרליץ", שפורסם ב-2001, זמן קצר לפני מותו של זבאלד בתאונת דרכים, נחשב על ידי רבים לפסגת יצירתו. ב"אוסטרליץ" דן זבאלד, באופן מעודן ביותר ועקיף ביותר האופייני לו, בשואת יהודי אירופה ועברה האפל של גרמניה. הרומן גדוש תיאורים מפורטים של מבנים ואירועים היסטוריים, כמו גם של עובדות מדעיות, תיאורים שאופייניים גם הם למכלול יצירתו ויש לשער שתרמו גם הם להתקבלותו המרשימה של זבאלד; להתקבלותו בעידן שלנו שתוהה על היחס בין הספרות למציאות ובין הספרות לחקר האובייקטיבי של המציאות, כלומר למדע.

"בריחה" – אליס מונרו

קובץ הנובלות המערערות, מרגשות ומאופקות של הסופרת הקנדית הוותיקה, שראה אור ב-2004, הבליט את נוכחותה הספרותית, הידועה כבר ממילא בחוגי הספרות, והביא את שמה לתודעתם של רבים. "בריחה" סלל את הדרך להענקת פרס ה"בוקר הבינלאומי" למונרו ב-2009. סיפורים על נשים צעירות בנות הפרובינציה ומרקע מעמדי צנוע, המפלסות את דרכן בעולם ולעתים קרובות מתמקדים ברגעי בחירה הרי גורל שחרצו את נתיב חייהן, רגעים עליהם מתבוננות הגיבורות בהשתאות כעבור עשרות שנים. ריאליזם פקוח ופוקח עיניים, שבאופן מוזר חושף את הפנטסטיוּת והמוזרוּת של הקיום. יש לשער שהתקבלותה של מונרו בארצות הברית, קשורה גם בהיענותה המושלמת לדימוי של קנדה כארץ מפוכחת ומאופקת ואירונית, ביחס לשכנתה הגדולה מדרום האקסצנטרית והמשוגעת.

"הארי פוטר" – ג'יי קיי רולינג

אולי התופעה המו"לית המדהימה ביותר של שני העשורים האחרונים. רולינג יצרה בעיני רוחה עולם שלם והביאה אותו לתודעתם של מאות מיליונים ברחבי העולם, מבוגרים וילדים כאחד. שבעת הספרים בסדרה ראו אור בין 1997 ל-2007 והפכו את מחברתם לסופרת העשירה בעולם. הכמיהה למציאות פנטסטית דווקא בעידן המחולן שלנו, התבטאה גם ברבי מכר היסטריים אחרים בתקופה הנדונה (ע"ע "צופן דה וינצ'י"), אבל אצל רולינג היא נענתה באפוס שלם, מפורט וגדוש, המתאר את עלילותיו של הילד הארי פוטר בבית הספר לקוסמים הוגוורטס ואת מאבקו בכוחות האופל בראשות וולדמורט. ב2012 פרסמה רולינג גם ספר מוצלח למבוגרים, כלומר למבוגרים בלבד, שבעברית שמו "כיסא פנוי".

"התיקונים" ו"חירות" – ג'ונתן פראנזן

תמונתו של ברק אובמה, שצולם ב-2010 ובידו כרך טרי של "חירות", סימנה את מקומו המרכזי של פראנזן בספרות האמריקאית והעולמית בזמננו. הסופר, שהתחיל כסופר אוונגרדי ונידח למדי, נסק לתהילתו כבר ב-2001 עם ספרו "התיקונים". תרומה חשובה להכרה בו תרם הסכסוך המתוקשר בינו לבין אופרה וינפרי, כאשר פראנזן הביע את אי שביעות רצונו מהכורח לשווק את ספרו באמצעות "מועדון הספר" המשפיע של הדיווה הטלוויזיונית. וינפרי נעלבה והסכסוך זכה לתהודה רבה. אבל היה זה יותר מסכסוך מקומי, רב תהודה ככל שיהיה. פראנזן ביקש להשיב את הסופר לכַן הנישא של פרשן המציאות האולטימטיבי, כנגד המתחרים רבי העוצמה של המדיה האלקטרונית שהפילו אותו מכיסאו בעשורים האחרונים. במקרה שלו, ושל שני הרומנים עבי הכרס שלו שמנסים לתאר ולפרש את המציאות האמריקאית העכשווית, הוא גם הצליח בכך.

"כפרה" – איאן מקיואן

הרומן הזה מ-2001, שאף הוסרט ב-2007 וזכה להצלחה ביקורתית וקופתית גדולה, הוא ככל הנראה הרומן המפורסם ביותר של מקיואן וכזה שהוכנס לרשימות רבות בעולם של "הספרים הטובים". מקיואן הפך, בין היתר בעקבותיו, ל"פנים" של הספרות האנגלית העכשווית. זה גם רומן בריטי מאד שעוסק בהתאם ביחסים בין מעמדות שונים. הוא מתמקד בתוצאותיה הקשות של האשמת שווא ובניסיון לכפר עליה כעבור עשרות שנים. גם מקומה של מלחמת העולם השנייה לא נפקד בספר, הנושא הגדול שמעסיק סופרים רבים בתקופתנו (ע"ע זבאלד וכן "נוטות החסד", שכמעט נכנס לרשימה הנוכחית).

"הדרך" – קורמאק מקארתי

הרומן של הסופר האמריקאי הוותיק ראה אור ב-2006, זכה בפוליצר ונבחר על ידי אופרה ווינפרי ל"מועדון הספר" המפורסם שלה. ב-2009 הוא נבחר על ידי המגזין "טיים" "לספר העשור". בעולם וגם בארץ זכה הספר, הלא קל מבחינה רגשית לקריאה הזה, לתשומת לב רבה (על אף שקיים כמדומה קונזצנזוס ביקורתי ש"קו אורך דם", ספר מוקדם של מקארתי הוא יצירת המופת האמתית שלו). זהו סיפורם של אב ובנו שנודדים בארה"ב אחרי שזו, וחלק ניכר מהעולם כולו, הוחרבו במלחמה נוראה. מקארתי כותב במסורת אמריקאית מאד, כתיבה גברית, מלאת פאתוס אבל פאתוס מאופק, ומתוך פנטזיה דתית ביסודה על קץ העולם בעקבות חטאי האדם. "הדרך" היא הגשמתה בפרוזה של מגמה תרבותית רחבה יותר שעיקר ביטויה היה דווקא בקולנוע של העשורים האחרונים, בסרטי האסונות האפוקליפטיים הרבים מתוצרת הוליווד. נדמה שבצד אירועי ה-11 בספטמבר הקונקרטיים, הפחד מביזורה של הנגישות לנשק לא קונבנציונלי בעידן שלנו, תורם לזא'נר האפוקליפטי והפוסט-אפוקליפטי שמקארתי כותב במסגרתו, יותר מאשר תרמה להיווצרותו בעבר "המלחמה הקרה", שהתנהלה בין שתי מדינות "מסודרות" (במקרה של הקולנוע, ההתפתחות הטכנולוגית של המדיום עצמו אחראית במידה רבה לחיבה הזו לסרטי קטסטרופות).

"שיניים לבנות" – זיידי סמית

סמית היא נצר צעיר לקבוצה של כותבים שהיגרו לבריטניה ממושבותיה בעבר, או נולדו כבנים למהגרים כאלה, והגיעו לפסגת הספרות האנגלית ביניהם: (סלמאן רושדי, ויקראם סת, ואולי הטוב שבהם: זוכה הנובל ו.ס. נאיפול). הרומן הזה פורסם ב-2000 וזכה בפרסים רבים ונכנס גם לרשימות רבות של "הספרים הטובים" ברחבי העולם. חיי שתי משפחות מהגרים בלונדון, מג'מייקה ובנגלדש, מתוארות בו בהרחבה ובהרחבה אף מתואר המתח בין המזרח למערב ובין דת לחילון, מתח שעלה למודעות כלל עולמית דוחקת שנה בלבד אחרי פרסומו של "שיניים לבנות".

"התיאטרון של מיקי שבת" ו"פסטורלה אמריקאית" – פיליפ רות

אחרי פריצתו לתודעה ב-1959 בקובץ הביכורים "שלום לך, קולומבוס" ועשור לאחר מכן בספר הסקנדליוזי "מה מעיק על פורטנוי?", נחשב פיליפ רות בשנות השבעים והשמונים לסופר שכל עתידו אחריו. ואז באו שני הרומנים הללו, שפורסמו בצמידות וזכו להכרה ביקורתית גורפת. הראשון, שפורסם ב-1995, זיכה את מחברו בפעם השנייה ב"פרס הספר הלאומי" (הפעם הראשונה הייתה על קובץ הביכורים המוזכר). השני, שראה אור מייד אחריו, ב-1997, זיכה את מחברו ב"פוליצר" ונכנס לרשימות רבות של "הספרים הטובים". שני הרומנים מציגים דמויות של יהודי אמריקה שאף סופר, יהודי או לא יהודי, לא העז להציג כדוגמתם. מיקי שבת, כדברי אחד המבקרים שהיללו את הספר, הוא אחת הדמויות הדוחות ביותר שנכתבו בספרות מעולם, זקן שטוף זימה וחסר גבולות ומוסר. ואילו ב"פסטורלה אמריקאית" הופכת בתו של נער פוסטר של יהודי ארה"ב לטרוריסטית אנטי-אמריקאית.

"על העיוורון" – ז'וז'ה סארמאגו

הרומן הזה ראה אור ב-1995 וזכה להצלחה רבה בעולם ובפרט בארץ. הוא נחשב לרומן הסוחף והמפורסם ביותר של מחברו. שלוש שנים אחר צאתו לאור זכה גם סארמאגו בנובל. הסיפור על העיוורון, המתפשט אט אט בקרב בני האדם, מלבד אישה אחת שנותרת רואה, ועל הניוון המוסרי שנלווה לעיוורון זה נתפס כאלגוריה למצב האנושי. סייעה לפרשנות הכלל-אנושית הזו וויתורו של סארמאגו על שמות פרטיים ושמות משפחה וכן שמות מקומות. סארמאגו, הרבה בזכות "על העיוורון", נתפס, בעולם ואצלנו, כנציג מאוחר, דינוזאור ששרד באורח פלא מהעידן הקדום של המודרניזם האירופאי התובעני והמרשים בן המחצית הראשונה של המאה העשרים.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יזהר הר-לב הוא ככל הנראה הסופר הישראלי הצעיר המעודכן ביותר. ב"צעיר", בשדה הספרות (בסיפורת), הכוונה היא למי שהוא בן פחות מחמישים. ב"מעודכן" הכוונה למי שמתייחס להשפעתן של הטכנולוגיות החדשות על חיינו. רומן הביכורים המרתק שלו, "פובידיליה", עסק בצעיר שמחליט להתנתק מהעולם ולחיות כמעט אך ורק בעולם הווירטואלי. ואילו "מיקסי גריל", הרומן השני שלו, עסק בביקורתיות באיש פרסום שהפילוסופיה של הפרסום, אם אפשר לומר כך, מנחה את חייו, יוצרת השקפת עולם שרואה בתדמית ובגוף חזות הכול. הרומן הנוכחי מספר, בגוף ראשון, על איש ביטוח שפוטר מעבודתו בשם דניאל, כבן ארבעים, שמוטרד מהתמכרותו של בנו למשחק מחשב, משחק של מציאות וירטואלית, בשם "World of Warcraft". מסתבר שבנו המנומנם והמופנם, העונה גם לשם החיבה "נומי", הוא אלוף במשחק הזה. אשתו של דניאל, נוגה, אמנית שזנחה את אמנותה ועובדת ככוריאוגרפית של חלונות תצוגה וראווה, מתרחקת ממנו ודניאל חושד שיש לה רומן עם הבוס שלה. אבל דניאל מודאג מדברים רבים נוספים: מהתמוססות הקרחונים, למשל. מהתחושה שאופי הקיום האנושי הנוכחי שלנו זמני, ובעתיד נתמזג עם מכונות ומחשבים. "על פי המהנדס והממציא ריי קורצווייל, 2040 היא השנה שבה יתמזגו אנשים ומחשבים. מה שקורה עכשיו אלה ההכנות והאימונים: אנחנו מתחילים להתרגל לגופנו כאל מכונה ולאישיות שלנו כאל אמצעי שיווק. העתיד הזה, שמצטייר לי כרגע בבהירות מוחלטת, נראה לי מחריד". הוא מודאג גם מהעובדה שכבר עכשיו אנחנו מעין רובוטים שניתן לנבא את עתידם בסבירות גדלה והולכת, כמו שחושפות תוכנות אקטואריות מתוחכמות בתחום הביטוח. אחד ההבדלים בין הרומן הזה של הר-לב לשניים הקודמים נעוץ בכך שכאן לא מוצגת רק השפעתן של התפתחויות טכנולוגיות על נפש האדם, אלא מפותחת הברית הלא קדושה של המיזוג בין התפתחויות אלו ונפשו של החרדתי. ההתפתחויות המואצות הללו הן גם התפתחויות בשדה הנפש, מסתבר, שהחרדה בה, אמנם חרדה שעם הגרעין שלה בא החרד "מהבית", כמו שאומרים, מלבלבת והולכת בעידננו.
העקביות של הר-לב מעוררת הערכה. ישנה בכתיבה של הר-לב איזו רצינות בסיסית, רצון להבין כיצד אנו חיים היום, על אף שתחושת הדחיפות בשני הרומנים הקודמים שלו הייתה גדולה יותר להרגשתי. כמו כן, על אף שבספר הזה חשתי ביתר חריפות מאשר בקודמיו את היעדרו של סגנון ספרותי מחושב, כלומר יותר מדי משפטים בספר משמשים אך ורק לשם העברת תוכן, הרי שבאקלים של הספרות הישראלית הרצינית הצעירה, המשופעת במשוררים שכותבים פרוזה (לעתים פרוזה מוצלחת אמנם), הר-לב נענה לקריאת התיגר של וולבק כלפי הספרות הסנטימנטלית והפואטית-יתר-על-המידה הצרפתית של שנות התשעים ("קצת מציאות, בנאדם!", זעק וולבק) ומעניק לנו מציאות ביד רחבה. זו אינה בחירה טריוויאלית לסופר לדווח לקוראיו על המציאות. "המין האנושי אינו יכול לשאת יותר מדי מציאות", כדברי ט.ס. אליוט, ומעדיף לברוח לשקרים ולהסחות דעת בדרגות משתנות. הר-לב מתעקש ועל כך, כאמור, הוא ראוי להערכה. עוד ראויים לציון החלקים בספר שבהם מתאר הר-לב את המתרחש במציאות הווירטואלית של המשחק שמשחק נומי. דניאל, אביו, נכנס אל המשחק בדמות משלו על מנת להבין מה מניע את בנו לבלות את כל ימיו מול מסך המחשב. הסופר מתאר כך במשך חלקים שלמים ובאופן "ריאליסטי" מה מתרחש בעולם הבדוי של המשחק הממוחשב, והתוצאה היא מקורית ומעוררת מחשבה. אמנם הפטפטת הנפוצה בדבר טשטוש ההבדלים בין המקור לייצוג, בין המציאות לווירטואליה, היא אכן קשקוש אחד גדול, כי מה שמשנה ב"קיום", מה שהופך את ה"קיום" לקיים, אם אפשר לומר כך, הוא הסבל. ואם מישהו סובל, אבל מיליון הייצוגים שלו במרחב הווירטואלי אינם סובלים – והם אינם בהיותם ייצוגים – הרי שאין שום טשטוש ביני לבינם. שרְשה לה פיין, עם לערב אנגלית בצרפתית בתעתיק עברי. אבל הר-לב בסופו של דבר מבטא גם את ההכרה הזו ועלילותיו של נומי בעולם הווירטואלי פורצות מעולם זה אל החיים האמיתיים, שאכן כשמם כן הם, בהיותם חיים של סבל אמיתי. עוד מעניינים הניסיונות של הגיבורים להתנתק מהעולם המרושת מדי, המתָקשר מדי, שכלא אותם (ואת כולנו) בתוכו. באחד השלבים ברומן עוזבת נוגה את הבית וזורקת את הסלולרי שלה לפח זבל מזדמן. הניתוק אפשרי והוא בידינו והשלכותיו, אפילו במקרה הזה, אינן שליליות בהכרח.
בביקורת הספרות האמריקאית מכונים לעתים רומנים מסוגו של "קצב התמוססות הקרחונים" רומנים העוסקים ב- "the way we live now". לא תמיד המבקרים האמריקאים משבחים את הרומנים על הבחירה הזו, שמובילה לעתים לכתיבה "עיתונאית" מרפרפת על פני השטח. במקרה הזה התוצאה מוצלחת למדי.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

פחדנו מאורוול של "1984" ושכחנו את האקסלי של "עולם חדש, מופלא", טען חוקר התקשורת ניל פוסטמן בספרו "בידור עד מוות". חששנו מדיכוי מבחוץ, אך לא חששנו מספיק מפני עצמנו, מפני רצוננו להתבדר ולהיטמטם. "מי שהפחידו את אורוול היה מחרימי הספרים. מה שהפחיד את האקסלי היה היום שבו לא תהיה עוד כל סיבה להחרים ספר שכן לא יהיה עוד מי שירצה לקרוא בו", כתב פוסטמן.
על הציר שבין אורוול להאקסלי, בין רודנות כפויה לבין השתעבדות מרצון לעיקרון העונג, ניצבת היצירה הדיסטופית הזו מ-1953, של הסופר האמריקאי ריי ברדבורי. בעולם העתידני של "פרנהייט 451" מסממים בני אדם בתוכניות טלוויזיה ופרסומות מטופשות. בכך ברדבורי הוא חלק אינטגרלי מגל אינטלקטואלי ששטף את אמריקה בשנות החמישים, שחשש ממה שכונה אז באימה "חברת ההמונים" (חנה ארנדט ודייויד רייזמן, למשל; הסוציולוג, דניאל בל, מחה בספרו המפורסם מ-1960 "קץ האידאולוגיה" על המגמה ההיסטרית הזו, לטעמו). אבל בעולם של הרומן גם מפעילים אמצעי כפייה. בראש ובראשונה שריפת ספרים. שם הספר הינו מעלת הטמפרטורה שבה נייר עולה באש וגיבורו הוא גאי מונטאג, "כבאי", שמשרת ביחידה מיוחדת לביעור ספרים מהארץ, אך אמונתו בשליחותו מתערערת.
הייחוד של הרומן המעניין הזה אינו נעוץ בעלילתו או בלשונו או בכושר ההמצאה שלו באשר לעתיד הרחוק (כן, ברדבורי חוזה טלפונים סלולריים, פקסים, תכניות ריאליטי, מסכים מקיר לקיר בתלת-מימד ועוד). הייחוד הוא בהתמקדות של הרומן בספרים, שהיעדרם והדאגה להכחדתם הם ליבה של הדיסטופיה שהוא מתאר. חששתי בתחילת הקריאה שהטיפול של ברדבורי בסוגיה יהיה סנטימנטלי, ארכאי ושטחי, כלומר שהוא יבטא איזו תפיסה נאיבית ושמרנית ופטישיסטית באשר לתפקידם של הספרים בעולם. אבל ברדבורי מציע עושר של תפיסות באשר לחשיבותם של הספרים.
ובכן, מהי בעצם חשיבותם של הספרים? הנה כמה תשובות המלוקטות מחלקי הספר השונים. הקפטן ביטי, מפקדו של מונטאג, מבאר מה המוטיבציה לשריפתם. כאשר הופיעו אמצעי התקשורת ההמוניים, כדוגמת הסרטים, הרדיו ולבסוף הטלוויזיה, הבינו מנהיגי החברה כי שליטתם הבלעדית של אמצעים אלה היא הדרך להאחיד את החברה ולהשקיט את סתירותיה. תכונתם של אמצעי תקשורת אלה לפשט, לתקצר, ולהתאים למכנה המשותף הגדול ביותר, הייתה כך בעלת תכלית פוליטית. ההאחדה הזו הוצגה גם כמחווה דמוקרטית: "קלאסיקות […] שנחתכו כדי שניתן יהיה לתאר את הספר בשלושים שניות". מורכבותם של הספרים הפכה מכשול בהאחדתם של בני אדם. בפרפרזה, כמדומה, על דוסטוייבסקי ב"שדים" (שכתב שתולדות המין האנושי נחלקים לשניים: מהקוף ועד שהאדם הבין שמוצאו מהקוף ואז כל הדרך בחזרה), מסביר ביטי את הפילוסופיה של העולם החדש האמיץ: "מגן הילדים עד למכללה ושוב בחזרה לגן הילדים, זה הדגם האינטלקטואלי כבר חמש מאות שנה". במקום אחר נטען כי הספרים הם אוצרי הזיכרון של המין האנושי והיכרות איתם מסייעת למיננו לא לחזור על טעויותיו: "הספרים נועדו להזכיר לנו איזה חמורים טיפשים אנחנו". ואילו פאבר, הזקן שעוזר למונטאג להצטרף לאנשי המחתרת, גורס כי חשיבותם של הספרים נעוצה בשטח הפנים העשיר שלהם, כלומר בהימלטותם מקלישאות שהנן בעצם הכללות: "ככל שירבו הנקבוביות, ככל שירבו פרטי החיים האמיתיים בכול סנטימטר רבוע של דף נייר, כך הוא יותר 'ספרותי'. זו ההגדרה שלי, בכל אופן. לספר פרטים, פרטים רעננים. הסופרים הטובים נוגעים בחיים לעתים קרובות […] אז עכשיו אתה מבין מדוע הספרים מעוררים שנאה ופחד? הם חושפים את הנקבוביות בפני החיים". מה שמעניין במחשבה הזו אינו רק שהספרים נתפסים כהכרחיים מפני שנאמנותם לאמת החיים תדרבן את בני האדם לשינוי תנאי חייהם. מה שנרמז כאן הוא שעצם ההכרה בממד הלא נעים של החיים הופכת את הקיום לטראגי ולכן לנסבל, בעוד העמדת הפנים שהקיום מאושר וחסר דאגות, אותה מעודדת הטלוויזיה הבידורית, מעודדת דווקא דיכאון. הטלוויזיה בעולם של "פרנהייט 451" אינה מעודדת חשיבה עצמאית, אלא "אומרת לך מה לחשוב ומחדירה זאת פנימה". עוצמתו של הייצוג הטלוויזיוני היא-היא זו שמדכאת חשיבה.
אם כי, פאבר גם מעיר שייתכן ואמצעי המדיה השונים יכולים לספק עקרונית גם את מה שמספקים הספרים: "את אותה ירידה לפרטים ואותה מודעות היה אפשר להעביר דרך הרדיו והטלוויזיה, אך אין עושים זאת". יחלפו רק שנים אחדות לאחר צאת הספר הזה והתיאורטיקן מרשל מקלוהן, משיח הטלוויזיה, יטען כנגד הספרים כי הם מבודדים אותנו מבני אדם אחרים וממגע בלתי אמצעי עם המציאות, הם מחנכים אותנו לחשיבה מופשטת ומסודרת מדי ומסכלים את יכולתנו לקלוט את המציאות באופן רב-רובדי ובו-זמני. ויהיו תיאורטיקנים שיסכימו עם הניתוח של מקלוהן רק ייהפכו את כל המינוסים שלו לפלוסים. כלומר, יימצאו ב"מדיום" הספרותי כשלעצמו את "המסר" ההומניסטי. אבל ברדבורי לא נכנס לזה.
הספר הזה רלוונטי אולי שבעתיים כיום, בעידן שזונח את המסורת ההומניסטית ומשתעבד לטכנוקרטיה ול"מדע" מצד אחד ולבידור מטמטם מצד שני.