מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הספרדי הזה בן המאה ה-19, של מי שנחשב לגדול סופריה של ספרד במאה ה-19, ולגדול סופריה מאז סרוונטס, מציג מאבק בסיסי שאפיין את המאה ה-19 באירופה ואת סיפרותה בעקבותיו. זהו מאבקם של "הקידמה" והמודרניזציה והחילון והקפיטליזם בכוחות שמרניים ודתיים ופיאודליים; לעתים זוהי מלחמתה של מדינת הלאום המודרנית בפרובינציאליות, ניסיונה להכפיף את הפרובינציה הנחשלת לסמכותה (כמו כאן). מלחמת החילון ו"הקידמה" בדת ובמסורת, עומדת גם ביסוד חלק נכבד מספרות "ההשכלה" העברית שלנו במאה ה-19. ו"דוניה פרפקטה", שראה אור ב-1876, הוא אכן סוג של רומן "משכילי" כזה בתרבות אירופאית פריפריאלית-יחסית בקצה ההופכי של אירופה, לא זה הצפון-מזרחי כמו ספרות "ההשכלה" העברית שלנו, כי אם זה הדרום-מערבי.
בגוף שלישי, רוב הזמן, בהולכת סיפור קלילה ובנימה אירונית, בהתערבויות והערות ספורות אך משעשעות של המספר על עצם מעשה הסיפור ותוך שימוש באמצעי סיפור מתוחכמים יותר לעתים, מספר לנו בניטו פֵּרֶס גַלדוס את סיפורו של פֵֶּפֶּה ריי, מהנדס בן שלושים וארבע, שנשלח בידי אביו אל עיר פרובינציאלית (בדויה) בשם אוֹרבָּחוֹסה, על מנת להשתדך לבת דודתו הצעירה, הרגישה והיפה – רוסאריו. המפגש בין פפה המשכיל ואיש העולם הגדול לדודתו האדוקה, דוניה פרפקטה, ולשאר בני העיירה הקרתנית אינו עולה יפה. ספרו של גלדוס, שראה אור כאמור ב-1876, נטוע בהיסטוריה בת התקופה של ספרד, בה בצד יריבות בין כוחות ליברליים לכוחות שמרניים בערי הבירה, נאלץ השלטון המרכזי לאכוף את סמכותו בכוח, לעתים, על חבלי ארץ מרדניים שלא ניאותו לקבל הוראות ממדריד. סרבנותה הפרטית של הדודה ביחס לשידוך בתה עם פפה ריי שזורה כאן במרדנותה של העיירה הבְּערה כנגד השלטון המרכזי.
בכדי לומר משהו על הרומן הזה אין מנוס מלחשוף דבר מה שמסתבר לקורא באמצעו. כך שמי שלא רוצה לחוות אפילו ספוילר-למחצה מוטב לו שלא יקרא את השורות הבאות. עד אמצע היצירה נהנה הקורא הנאה גדולה מההתנגשות המתוארת בו. האהדה של הסופר נתונה לפפה ריי "המודרני" לכל אורך הרומן, אבל יש איכות קומית בלתי רגילה להתקפות שמתקיפים אותו בני העיירה. אלו מצחיקות מאד כי הן נתפסות על ידי הקורא לא רק כהתקפות פסיביות-אגרסיביות ו"פולניות", אלא כהתקפות שמנוגדות בעצם לאינטרסים של המתקיפים וכהתקפות חסרות שחר שנובעות מרגשי הנחיתות שלהם. למה הכוונה? עד אמצע הרומן הקורא סבור שהתקפותיה של דוניה פרפקטה ("המושלמת"), אמה של רוסאריו, נובעות כל כולן משגיאה שמקורה רגשי נחיתות. "אני נשמרת היטב מלגנות אותך על שאתה מאמין שלא אלוהים ברא אותנו בצלמו ובדמותו, אלא שמוצאנו מן הקופים; גם לא על כך שאתה מכחיש את קיומה של הנשמה וטוען שהיא סם כלשהו כמו אותן גלולות של מגנזיום שמוכרים בבית מרקחת […] מה שאני אומרת הוא שתושבי אורבחוסה העלובים והמסכנים הללו הם נוצרים טובים ויראי שמיים, אפילו שאין בהם ולו אחד הבקי בפילוסופיה גרמנית; אשר על כן, אל לך לבזות בפומבי את אמונותיהם". פפה ריי שוחר הטוב נדהם מההאשמות האלה: "דודה יקרה, לא ביזיתי את אמונותיו של אף אחד, ואיני מחזיק בדעות שאת מייחסת לי". דוניה פרפקטה משוכנעת, סבור הקורא, שכל מי שבא מהעיר הגדולה הוא אתיאיסט ורציונליסט מושבע, ולכן היא מתקיפה את פפה ריי, בפאסיביות-אגרסיביות, כאמור, וכאילו נגד רצונה ונגד האינטרס שלה בהשאת בתה בשידוך מוצלח כל כך. הפרובינציאליים, סבור הקורא עד אמצע הרומן, מפנטזים שאיש העיר הגדולה, האדיב מאד ושכלל אינו קיצוני בהשקפותיו, מתנשא עליהם – ואז הם נעלבים ממנו. זה מבדר ביותר. על טריק קומי דומה נבנתה שורת המערכונים בסדרת הטלוויזיה "בריטניה הקטנה", שעסקה ב"הומו היחיד בכפר", שמצהיר בעוז ובהתרסה על הומואיותו בזמן שאיש לא מתנגד לנטיותיו ולאיש בעצם לא אכפת.
אלא שמאמצע הרומן מסתבר שהקריאה הזו מוטעית. דוניה פרפקטה מודעת היטב למעשיה ולהשלכותיהם. היא בפירוש אינה רוצה שבתה תישא את פפה ריי איש המטרופולין, למרות שבתה אוהבת אותו. כעת מסתבר שהרומן מתאר התנגשות ישירה בין איש מדריד הליברלית לבין אשת הפרובינציה החשוכה. ולמרות שהממד הקומי לא מתבטל – ניסיונם של זוג צעיר לממש את אהבתו כנגד רצונם של הזקנים הוא מוטיב קומי וותיק – והוא בא לידי ביטוי גם בתיאור כמה ממנהגיה הביזאריים של העיירה – הרי שהרומן הופך להיות לרומן של שחור מול לבן, הופך לרומן לוחמני, "טנדנציוזי" בלשון ביקורת הספרות העברית בעבר, כלומר מי שמצדד במגמה אחת באופן מובהק, כפי שאכן טענה ביקורת הספרות העברית של תקופת "התחייה" כנגד ספרות ה"השכלה" שקדמה לה. השינוי הזה בהבנת הרומן הופך אותו מרומן מהנה ומתוחכם – לרומן מעניין גרידא.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחרי שעסק בזהות היהודית בבריטניה ברומן הסאטירי הקודם והמוצלח שלו, "מה זה פינקלר?", רומן שגם זכה בפרס ה"בוקר", פנה הסופר היהודי בריטי לשני נושאים גדולים נוספים, המקבלים גם הם טיפול סאטירי. שני הנושאים הגדולים של "זמן חיות" הינם מעמדה המדולדל של הספרות הרצינית בתרבות העכשווית – ובהקשר הזה כדאי מאד להשוות אותו לרומן המעולה של מרטין איימיס, מ-95', "המידע", שעסק באותו נושא בדיוק ובאותה תרבות בריטית ובאופן סאטירי אף הוא (וגם ל"הרוצחים" הסאטירי והמצוין של דרור בורשטיין כמקבילה בתרבות הישראלית) – ומעמדו המדולדל של הגבר באותה תרבות. אי לכך הגיבור הוא סופר שמתגעגע לסופרים הרציניים אך הפרועים בגבריותם של העבר: הנרי מילר, הסופרים היהודים אמריקאים הפרועים (יש לשער שהוא מתכוון בעיקר לפיליפ רות, ג'וזף הלר ואולי יותר מכל לסופר היהודי-קנדי הפרוע המשובח, מרדכי ריצ'לר שמעט עליו להלן).
הגיבור הוא גאי אייבלמן, סופר בריטי רציני ולא בלתי מצליח, יהודי שיהדותו שולית בזהותו, החש שהעולם הישן של הספרות מתמוטט סביבו. המו"ל שלו התאבד ואילו הסוכן שלו בורח מפניו. אנשים אינם קוראים יותר ספרות רצינית, כלומר כזו שלא מעורב בה קוסם-ילד, וישנם לפתע יותר כותבים מקוראים. גיא נשוי לונסה היפהיפיה, המבקשת להיות סופרת בעצמה ומאשימה את גאי בעקרותה הספרותית, אך הוא מאוהב באמה של ונסה, פּוֹפי, אמה המצודדת בת הששים פלוס. רעיון מבריק/מטומטם-באופן-מצחיק עולה במוחו של גאי: אולי ינהל רומן עם פופי ואז יכתוב על זה וכך ישיג נושא גדול ושערורייתי לרומן הבא שלו ויציל את הקריירה שלו?
הבה נפנה ראשית את השולחן מההסתייגויות. קודם כל, שני הנושאים הגדולים של הרומן – מצב הספרות, מצב הגבריות – שכמו מתחרים ביניהם תורמים לחוסר מיקוד מסוים בו. שנית, ג'ייקובסון מתאמץ מדי לעתים להצחיק. שלישית, והבעייתי (והמעניין) מכל: הרומן הזה בנוי כביכול על טרנסגרסיה, על חציית-גבולות: אהבה של גבר בן ארבעים לאשה מבוגרת ממנו בהרבה שהנה גם חותנתו. הרומן הזה הוא, כביכול, ההשלמה הנגדית של "לוליטה". אבל, יש לשים לב, לא פחות משיש כאן הפרת טאבו מיני ונועזות יש כאן גם חנופה עמוקה לנשים. כלומר, הגבר-הסופר המבקש להיות פרוע עושה זאת באמצעות ההדגשה שהאטרקטיביות המינית הנשית נמתחת גם לעבר הזקנה. עכשיו, ברור שזה יכול לקרות וקורה. אבל בכל זאת יש לשים לב שה"נועזות" כאן בהחלט מחמיאה לנשים. והדבר בולט שבעתיים בטקסט שמבקש להיות פורץ מוסכמות ולא מהסס כביכול לומר אמיתות לא נעימות. כלומר, ג'ייקובסון מסגיר את מה שגיבורו מתלונן עליו דווקא באמצעות הדרך שמצא כביכול הגיבור הזה למרוד במציאות הזו.
אבל אחרי שנאמרו ההסתייגויות יש לומר את העיקר: זהו ספר מהנה מאד, שהתגעגעתי אליו בהפסקות הקריאה, סימן מובהק כמו גם נדיר למוצלחותו של ספר. הזעם והמצוקה של גאי וג'ייקובסון, כמו שגם תיאור מצבה של הספרות בעיניהם, אפקטיביים ומשעשעים מאד. כך, למשל, הוא כבר בפתיחה כשגאי מגיע למפגש עם קוראים שמתגלים כעוינים מאד: "'למה אתה שונא נשים כל כך?' ביקשה אחת מהם לדעת. 'תוכלי לתת לנו דוגמה לשנאת הנשים שלי?' שאלתי בנימוס. היא יכלה גם יכלה. היו לה מאות פסקאות שסומנו בחצים קטנים, זרחניים ודביקים, וכל אחד מהם הפנה אצבע מאשימה אל כינוי הגוף 'הוא'. 'מה רע ב'הוא לוכסן היא?'". וכך מהרהר גאי: "האם קִצה של הקריאה כפעילות תרבותית הוא שגרם לאנשים האחרונים שעוד קוראים להתמלא בזעם שכזה עם כל דף שהם הופכים? האם היו אלה העוויתות שלפני המוות?". חיי הספרות השוקקים של העבר הפכו לחוכא ואטלולא כאשר "רשת האופנה פרימארק עומדת למכור ספרים במחיר של שקית חטיפי צ'יפס, והשמועה מספרת על עיתון ארצי שמעסיק מבקרים שעוד לא גמרו תיכון". ודוגמה נוספת להידרדרות לפי אייבלמן (ולהומור משובח לפי ג'ייקובסון): הסוכן שלו מציע לאייבלמן להפסיק לכתוב על סקס ולעבור לז'אנר אחר, אופנתי יותר: "בלש שוודי". כשגאי מציין בפניו שאף פעם לא היה בשוודיה לא נואש הסוכן ומציע שיכתוב על "בלש ילד. היית פעם ילד, נכון?". ההומור הזועם של ג'ייקובסון מגיע לשיאים מענגים כשהוא שופך את חמתו על האליטה החדשה שכוללת כדורגלנים, דוגמניות, שפים, צלמים ומעצבים – אך לא סופרים. ככלל, יש השפעה קתרטית נפלאה לסאטירה מהסוג ובאיכות שכותב ג'ייקובסון, סאטירה שמציגה לראווה את צדדיה "הנמוכים" של הנפש – הקנאה, התאווה ורדיפת הכבוד – וכך "מאווררת" אותם.
פעם השתתפתי באירוע תרבותי מכופתר ומכובד בבריטניה של הקהילה היהודית שם. כאשר שאלתי לחוות דעתו של אחד המשתתפים על מרדכי ריצ'לר, הסופר היהודי-הקנדי הפרוע, הוא ענה לי ביובש שהלה הנו "דמות שנויה במחלוקת" בקהילה היהודית. המחמאה הגדולה ביותר שניתן, כמדומה, לתת לג'ייקובסון, שצועד כאן בעקבות ריצ'לר, היא שהספר הזה יכול בהחלט לתרום להפיכתו לדמות שנויה במחלוקת בקהילה היהודית בבריטניה.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעקבות הקריאה בקובץ הסיפורים המקורי והחריף הזה מ-1999 אתה מבין יותר מה גדול האבדן התרבותי, על האישי איני מדבר, שבהתאבדותו של דיוויד פוסטר וואלאס ב-2008 והוא בן 46 בלבד. הקובץ הזה ממחיש, באופן כמעט יחידאי בתרבות זמננו (למעט וולבק), איזו תרומה יכול סופר גדול – בעצם נשמה גדולה יהיה תיאור הולם יותר – להביא לתרבות בה הוא פועל, איזו הקלה משמעותית יכולה נוכחותו להביא, איזו עזרה חשובה בנשיאת העול, איזו הירתמות מרשימה לנשיאת האלונקה שהינה החיים העכשוויים, איזה בן לוויה מורה דרך באינפרנו שהוא לעתים התרבות העכשווית יכול סופר גדול להיות. אני מדבר על סוג נדיר של סופרים שקשובים באופן מחודד לרוח הזמן, הפורטת עליהם כמו על פעמון-רוח, אך מאידך גיסא, ובאופן מטפורי שונה לחלוטין, הם בעלי מוצקות אינדיבידואלית בסיסית שהרוח הזו נשברת עליהם כמו שהיא נשברת לנוכח צוק נישא.
זהו אוסף של סיפורים קצרים המציגים שילוב נדיר ביותר של יכולת אנליטית, לוגית-מתמטית, ברגישות עילאית, אחד מאותם מקרים נדירים המפריכים את קביעתו של שופנהאואר שאנשים המוכשרים למתמטיקה אינם יכולים להיות אמנים גאוניים וההיפך. חלק מהסיפורים אפילו גובלים בהיות-פרגמנטים או בהיות-אפוריזמים, חלקם כתובים באופן שניתן לכנותו אקספרימנטלי, אך הוא לעולם אינו מתחכם באופן ריק; אלה סיפורים מפוכחים ככל שפיכחון יכול להיות אך לעולם לא הופכים לציניים, כמה מהם אולי מיותרים, אך, מאידך גיסא, כמה מהם בפשטות גאוניים.
הנושא הגדול של פוסטר וואלאס הוא אותנטיות, היכולת להיות אותנטי בתרבות ובחברה העכשוויים (ובמובן זה ובעוד מובנים הוא יורשו של סאלינג'ר). כך הוא למשל הפרגמנט הפותח: "כשהציגו אותם, הוא אמר משהו שנון בתקווה לעורר חיבה. היא צחקה צחוק גדול מאוד, בתקווה לעורר חיבה. ואז נסע כל אחד מהם הביתה לבדו כשהוא נועץ את מבטו היישר לְפנים, ועל פני שניהם בדיוק אותה העוויה. האיש שהפגיש אותם לא חיבב ביותר לא אותו ולא אותה, אף על פי שהעמיד פנים שדווקא כן, בהיותו להוט כפי שהיה להוט לשמור על יחסים טובים כל הזמן. הרי אי-אפשר לדעת, הלא כן הלא כן הלא כן". לפרגמנט, או האנקדוטה הזו, העניק וואלאס את הכותרת "היסטוריה מקוצרת באופן רדיקלי של החיים הפוסט-תעשייתיים". בכך הוא הפך אותה מקטע פרוזה מעניין וחונק צעקה (הנמלטת, כביכול בעל כורחו של המספר, בסיום: "הלא כן וכו'") לביקורת חברתית עקרונית ומקפת. בכלכלה שבה עיקר הפעילות חדל להיות יחסי גומלין בין האדם לבין הטבע (חקלאות או תעשייה), אלא יחסי גומלין בין בני אדם לבני אדם, כלומר בכלכלה שעברה מכלכלת ייצור לכלכלת "שירותים", ובחברה שבה את הקהילתיות הקדם-מודרנית ואת הניכור האנונימי המודרני מחליפה והולכת פסידו-קהילתיות, ניכור שאינו מודע לעצמו ומתחזה לביחדנ'ס – החיבה הופכת להיות אינסטרומנטלית, חסרת ממשות ומוצקות, חמימות מנוכרת ומזויפת.
בהתאם לנושא הגדול של הפרוזה שלו שהוא, כאמור, היכולת לקיום אותנטי בעולם העכשווי, וואלאס עוסק בשני סוגים של מערכות יחסים שבהם האותנטיות הינה שברירית במיוחד. הסוג הראשון הוא פעולת החיזור, בעיקר החיזור הגברי. רוח התקופה מדגישה את האלמנט המניפולטיבי והנכלולי שיש בפעולת החיזור, כאשר תיאוריות של "תורת המשחקים" חברו לתיאוריות אבולוציוניות, המדגישות את החשיבות של יצירת סימולציה למוצלחות מבחינה הישרדותית (מפורסם בהקשר הזה הינו ההסבר האבולוציוני של הביולוג הישראלי אמוץ זהבי לזנבו של הטווס, שעל אף שהוא מכביד עליו ופוגע בהישרדותו מצד אחד, הרי שהוא יוצר מראית עין של כוח מצד שני, וכך מושך את נקבת הטווס). וואלאס, בשורת סיפורים קצרים שנתנו לקובץ את שמו, דן בשיטות השונות של החיזור הגברי, בסיפורים שחלקם מצחיק עד דמעות, אולם נושאם הוא רציני ביותר: החובה "הנתעבת" של הזכר המחזר להיות לא אותנטי, להיות "אסטרטג" בפעולת החיזור. וואלאס הוא חלק אינטגרלי מבני דורו הגברים בספרות האמריקאית, שבניגוד מוחלט ומרהיב לדור שקדם להם (ג'ון אפדייק, פיליפ רות, נורמאן מיילר, סול בלו, ג'וזף הלר) מבטאים ביצירתם תחושת אשם ובושה כבדה על עצם המיניות הגברית. אבל וואלאס הוא מצד אחד הקיצוני בבני דורו בסוגיה זו – ותעיד התקפתו המפורסמת על אפדייק, רות ומיילר, במאמר ביקורת שפרסם על אפדייק ובו כינה את בני הדור ההוא כ"גברים נרקיסיסטיים גדולים", בגין יחסם לנשים – אך מצד שני המורכב שבבני דורו, בחושו גם את הטראגיות המובנית במצב הגברי. כך ש"הראיונות הקצרים עם גברים נתעבים" מבטאים בו בזמן תיעוב ואשמה ביחס לגבריות בצד אמפטיה עמוקה ומוצנעת באשר לה. בהקשר הזה, של הגבריות, ראוי לציון הסיפור הגאוני והקורע מצחוק הקרוי "על ערש מותו, כשהוא אוחז בידך, אביו של המחזאי החדש עטור השבחים מאוף-ברודווי מתחנן לחסד". זהו מונולוג מופרע באופן גרוטסקי של אב החולק עמנו את תסכולו ושנאתו לבנו, ובמיוחד לשנותיו הראשונות, הצרחניות והתובעניות של בן זה.
הסיטואציה השנייה בה נבחנת האותנטיות באופן אקוטי היא סוגיית יחסיו של הסופר לקהלו. וזה מה שהופך את יצירתו של וואלאס לא רק למאורע תרבותי כללי, אלא גם למאורע בתולדות הספרות ולדוגמה מובהקת ל"ספרות פוסט-פוסט-מודרנית". הסופר מפעיל הרי מניפולציה על הקורא, הוא מחזר אחריו בדיוק כמו הגבר אחר האישה, הוא מפתה אותו. אותם סופרים המכונים "פוסט-מודרניים", חלקם, ומתוך מודעות לכך, נקטו בשיטה של חשיפת המניפולציה: הם יצאו מאחורי הקלעים והכריזו על המלאכותיות של היצירה, הם חשפו את התחבולות הספרותיות לעיני כל. וואלאס הוא מעריצה של המסורת הזו, מעריץ של ג'ון בארת, למשל, אולם באובססיה שלו לאותנטיות, בעלת הכוח המוסרי האדיר, הוא חושף את התרמית הפוסטמודרנית. הכנות של הסופרים הפוסטמודרניים הינה כנות כביכול. גם הם רוצים למצוא חן, "לעורר חיבה", ולכן הם משתפים לכאורה את קוראיהם במלאכת הסיפור. גם הם, ואולי במיוחד הם, מרוכזים בעצמם ולכן הם מדגישים את תפקידו של הסופר ביצירת היצירה (ביקורת דומה לזו על הספרות האמריקאית מתח כריסטופר לאש בספרו משנות השבעים "התרבות הנרקיסיסטית"). את הביקורת הזו על הספרות הפוסטמודרנית מותח כאן וואלאס בקטע ארוך בשם "אוקטט", שמציג ספרות פוסטמודרנית כזו, מודעת לעצמה, ואז עורך לה דקונסטרוקציה מרהיבה.
לשני התחומים הללו כדאי להוסיף מערכת יחסים נוספת שהאותנטיות בה שברירית, מערכת יחסים שוואלאס נוגע בה כאן באופן משני אולם מקבלת ביטוי במקומות אחרים ביצירתו. זוהי מערכת היחסים בין מטפלים למטופלים. המוסד המרכזי הזה בתרבות זמננו, מערכת היחסים היחידה שבה לכאורה האותנטיות היא בת בית, יכולה לסבול גם היא מהטעיות והטעיות-שכנגד, מהולכות שולל, עצמיות או זולתניות.
ויש כאן קטעים גאוניים סתם, בלי קשר ישיר לתמה הגדולה. כמו הסיפור הארוך, קורע הלב וקורע הפה (מצחוק) בו זמנית, "הנפש הדיכאונית". הנפש הדיכאונית היא כאן ממין נקבה אמנם, אך סביר שוואלאס העניק לה מניסיונו האישי. ישנו כאן מבט מצמרר ולא סנטימנטלי על הדיכאון, מעניין יותר לטעמי מהטקסט המפורסם של ויליאם סטיירון ("חשיכה נראית") בנושא הזה בדיוק.
יש לשבח את "ספריית פועלים" ועורכי הסדרה (נגה אלבלך ואברם קנטור) על אזרוחו ההולך ומתקדם של הקורפוס הייחודי הזה בתרבות העברית.

*
כאן הרחבתי על הסיפור "הנפש הדיכאונית" הלקוח מהקובץ

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לקראת סוף המחצית הראשונה של המאה ה-19 פרסם הפוליטיקאי וההיסטוריון הצרפתי, אלקסיס דה טוקוויל, את יצירת המופת שלו, שלא נס ליחה עד עצם ימינו אלה: "הדמוקרטיה באמריקה". היצירה הגאונית הזו – שמנתחת את החברה האמריקאית הצעירה לימים, מתוך תפיסה שזוהי חברת העתיד, בעקבותיה תפסע אירופה באופן בלתי נמנע – הפכה למודל לז'אנר מובחן של ספרים החל מהמאה ה-19 ועד ימינו אלה (למרות שכנראה אף ספר בז'אנר אינו עולה על הישגו של דה טוקוויל מייסד הסוגה): חוות דעת על החברה האמריקאית מפרספקטיבה של אינטלקטואל אירופאי. לז'אנר הזה שייך, למשל, "אמריקה" של בודריאר משנות השמונים (ספר מוערך יתר על המידה), ולאחרונה יותר "American Vertigo: Traveling America in the Footsteps of Tocqueville ", של הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי-לוי. מבקר הספרות, פרדריק ג'יימסון, הציע פעם לקרוא את ביקורתה המפורסמת של "אסכולת פרנקפורט" על תרבות ההמונים האמריקאית בשנות הארבעים, כמי שלמעשה נכתבה בז'אנר הספרותי המוזכר: אינטלקטואלים אירופאיים שנמלאים השתאות – או פלצוּת במקרה של הפרנקפורטים – לנוכח התופעה הגדולה ששמה אמריקה.
טוב יעשה לדעתי קורא הספר הזה, של הסופרת המזרח גרמנית הידועה, כריסטה וולף (1929-2011), אם יקרא אותו כחלק מהמסורת או הז'אנר המוזכר לעיל. וולף מוסיפה למסורת הזו של האינטלקטואל האירופאי המבקר בארצות הברית ומבקר אותה נדבך בעל ניואנסים וחריפות מיוחדים. ב-1992, שלוש שנים אחרי נפילת חומת ברלין, שוולף תרמה לנפילתה בנאום מפורסם שנשאה לפני מאות אלפי אנשים באלכנסדרפלאץ כמה ימים קודם לכן, הוזמנה וולף לשהות במרכז אמריקאי בלוס אנג'לס, מרכז המאפשר לאמנים ולאינטלקטואלים להקדיש את עצמם לעבודתם. וולף מודעת לכך שהיא נצר מאוחר למהגרים גרמניים מפורסמים שהגיעו ללוס אנג'לס בזמן שלטון הנאצים, ביניהם תומס מאן, ברטולט ברכט, תיאודור אדורנו (מאסכולת פרנקפורט המוזכרת), מרלן דיטריך וארנולד שנברג. הצימוד הזה של האליטה של התרבות הגבוהה הגרמנית עם העיר שמסמלת את התרבות הפופולרית האמריקאית יותר מכול אתר אחר – הוא אחת האירוניות הגדולות של ההיסטוריה במאה העשרים. אולם מה שהופך את המפגש של וולף עם לוס אנג'לס לחריף אף יותר, הנו, ראשית כל, אמונתה של וולף בסוציאליזם, שלא התערערה לחלוטין למרות תמיכתה בהפלת המשטר המזרח גרמני. כך יוצא שוולף ערה ביותר לצדדים המכוערים של השיטה האמריקאית, שהזוהר של לוס אנג'לס מבקש לסמא את עינינו מלראותם. היא, למשל, בוחנת בתשומת לב את מצבם של חסרי הבית הרבים שהיא פוגשת ברחובות העיר. היא מתעניינת בטיב חייהם של אנשי הניקיון והתחזוקה במלון המהודר בו שיכנו אותה ואת האינטלקטואלים הנוספים. היא מסיירת בשכונות עוני של שחורים ואמריקאים ממוצא לטיני. אולם מה שמחדד אף יותר את התמה הגדולה של הספר – התנגשות בין שורדת של המשטר הקומוניסטי, אך כזו שלא נטשה את אמונותיה החברתיות – הינה העובדה שבזמן שהותה בלוס אנג'לס התפוצצה במולדתה, גרמניה, סנסציה גדולה הקשורה בשמה. הסתבר, כך גילו תיקים חסויים-לשעבר של המשטרה החשאית המזרח גרמנית, שוולף דיווחה לפני כמה עשורים לאנשי השטאזי את דעתה על כמה ממכריה האינטלקטואלים. וולף נבוכה מאד מהגילוי, אירוע שהיא טוענת בכנות שאתה נוטה להאמין לה ששכחה לחלוטין, ומנסה להבין מה הניע אותה לעשות מעשה כזה. חשוב לומר שההלשנה של וולף לא הייתה עניין של חיים ומוות, אלא עניין פעוט בתוצאותיו. אולם וולף מנסה להבין את עצמה, את מי שהייתה, את מי שהנה. האם עשתה את המעשה מתוך אמונתה התמימה בקומוניזם? או האם עשתה את המעשה מתוך נטייה של מי שתמיד הייתה ילדה טובה לרצות את בעלי הסמכות? ההידיינות העצמית הזו מאלפת ומשמעויותיה חורגות מהמקרה הפרטי של וולף. היא נוגעת בתשתית החלום הקומוניסטי ושברו.
זהו ספר מעניין ביותר אבל הוא כתוב בצורה נסערת, בפשטות: מבולגנת, צורה שאינה מקלה על הקורא. הבלגן נובע מכמה מקורות: ראשית, סיטואציית הסיפּר, כלומר המקום בזמן שממנו מספרת וולף את סיפורה, אינה יציבה. היא מספרת את סיפורה מנקדות המבט של 1992 ואז, לסירוגין וללא התראה, מנקודת המבט של שנות האלפיים, כאשר ניגשה לכתוב את הרומן שלפנינו. היא גם עוברת מגוף ראשון יחיד לגוף שני רבים, המופנה אליה עצמה וכנראה אל עמיתיה, באופן לא שיטתי. בנוסף, היא שרבבה אל הטקסט קטעים מן הרומן עליו עבדה במרכז האמריקאי המארח – מחשבות וקטעים מרומן או ספר תיעודי המבוסס על תכתובת בין מהגרת גרמניה לארה"ב וחברתה של וולף – שרק מעמיסים על הטקסט. וולף גם מערפלת ומשהה את המידע על הליבה של הרומן, הדרמה העיקרית שבו: קרי, הגילויים על שיתוף הפעולה שלה עם השלטונות המזרח גרמניים. גם התרגום לעברית מוטב היה לו לוּ היה עובר ליטוש נוסף.

פורסם במוסף לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

באמצע הרומן החדש של דן בראון מתפנה מחבר רב המכר הגדול של העשור הקודם לעקוץ את מחברת רבי המכר הגדולה של העשור הנוכחי. רוברט לנגדון, "חוקר סמלים" ופרופסור בהרווארד, שאינו מודע כנראה לכך שהוא גיבורו של ספר בשם "צופן דה וינצ'י" שמכר עשרות מיליוני עותקים, המנסה לחמוק מרודפיו, פונה למו"ל האמריקאי שלו ומבקש שיארגן לו מטוס פרטי. "רוברט, אנחנו בענייני מו"לות, אין לנו גישה למטוסים פרטיים". לנגדון טוען בתגובה שהמו"ל מתחמק מסיוע לסופר שלו. המו"ל נאנח ומודה באי דיוק: "בסדר, תרשה לי לנסח את זה מחדש. אין לנו גישה למטוסים פרטיים בשביל סופרים שכותבים על היסטוריה דתית. אם אתה רוצה לכתוב 'חמישים גוונים של איקונוגרפיה' יש על מה לדבר". בראון מתנשא קלות (ובחינניות), באמירה המרומזת שהוא סופר רציני יותר מאי.אל.ג'יימס ופנטזיות המין הבורגניות שלה. הוא עוסק בדת – לא בסקס! מה שהופך את האמירה הזו למעניינת שבעתיים היא הקשר ההדוק והמפתיע בין "התופת" של בראון ליצירה אמריקאית מרכזית אחרת של תקופתנו, הפעם יצירה של "תרבות גבוהה": הרומן "חירות" של ג'ונתן פראנזן. שני הרומנים מציבים במרכזם את הדאגה לעתיד כדור הארץ בגין התפוצצות האוכלוסין. כך אפשר בקלות ליצור היררכיה ספרותית של תחילת העשור השני לאלף השלישי: בתחתית הרשימה – סקס וכל הגועל נפש של אי.אל.ג'יימס. מעליה – בראון, שעוסק בנושאים "רציניים", אך באופן לא רציני, כלומר מותחני ולא אמין. ובראש הפירמידה – סופר שעוסק בנושאים "רציניים" באופן ריאליסטי, קרי פראנזן. למען הסר ספק: אני מעדיף את פראנזן על פני השניים האחרים. אבל לא בגלל "רצינות" "המסר" שלו. וסקס, אגב, הוא נושא רציני לא פחות מהתפוצצות האוכלוסין, אם כי הוא אכן אינו בלתי קשור אליה.
אז ככה. לנגדון מוצא את עצמו בבית חולים בפירנצה, כשהוא לא יודע כיצד הגיע אליו ולא זוכר בכלל מה הוא עושה באיטליה. לאט לאט – כלומר, מהר מהר, בעקבות ניסיון התנקשות בו במיטת בית החולים – הוא מבין שחייו בסכנה, ובסיועה של רופאה אנגליה בשם סיינה, הוא נמלט על נפשו. הוא גם מבין לאט לאט, הפעם לאט באמת, שרודפים אחריו משום שהוא היחיד שיכול לסכל את תכניתו של מדען גאון ומטורף להפיץ מגפה כלל עולמית שתמנע את קצב הגידול המואץ של האוכלוסייה בעולם ואת תוצאותיו הרות האסון. המדען המטורף הוא מעריץ של דנטה, המשורר הפלורנטיני הגאוני בן המאה ה-14 ויצירתו "הקומדיה האלוהית" המתארת, בין השאר, מסע בגיהינום, ב"תופת". כך שהמרדף של לנגדון ושל הרודפים אחריו אחרי המבחנה המסוכנת שעתידה לזרוע חורבן בעולם רווי בפיענוח רמזים מתוך יצירתו וחייו של דנטה, רמזים שמפזר המדען השרוט. זו, כמובן, האי-ריאליסטיות הבולטת הראשונה של הטקסט: לו הייתם מדען הנחוש להציל את המין האנושי מעצמו, גם במחיר של מגפה כלל עולמית שתדלל את האוכלוסייה, הרי לא הייתם משאירים רמזים מתוחכמים שיסייעו לסופרים כמו דן בראון לגמור את החודש ואת הרומן, ליצור יצירה "תרבותית" ו"מותחת". אבל למה המירכאות בעצם? כל מי שיקרא בספר ירכוש ידע לא מועט על דנטה ובכלל והספר אכן מותח מאד ונקרא בשטף. אבל אני, כבד שכמותי, מתקשה ליהנות באמת מיצירה שביסודה היא לא רצינית. לא רצינית בגלל שהיא, אהה, אכן לא ריאליסטית, מלאה טריקים מלוכלכים של תהפוכות עלילתיות "מסמרות שיער".
כתופעה ספרותית בראון הוא שולי. כלומר הוא כותב מותחנים מיומן שמעניק קצת ידע היסטורי-תרבותי וחוויית תיירות לקוראיו (בספר הזה: פירנצה, ונציה ואיסטנבול). מין ג'יימס בונד לחנוּנים. אבל כתופעה תרבותית ספריו מעניינים מאד. הם מבטאים ניסיון להכניס מסתורין דתי לעולם המחולן שלנו; מבטאים געגועים לדת בעולם מדעי וקר. כך היה ב"צופן דה וינצ'י" וכך גם כאן. בראון מנסה ללכד בספריו את ההווה המדעי והמתוחכם טכנולוגית שלנו, עם הלך רוח, סמלים ופולחנים דתיים מהעבר. הרי גם עצם המחשבה הקונספירטיבית שעומדת בלב הספר, לפיה יש מישהו אחד שזומם להמיט שואה על העולם, היא דתית באופייה. בראון בספריו גם מייצג את הקסמותה של ארה"ב מאירופה. ב"צופן דה וינצ'י" היה גוון מיני להיקסמות (והרתיעה) הזו: הגבר האמריקאי הפרוטסטנטי, הפוריטני והפמיניסטי מוקסם ונרתע מיחסם של הקונטיננטליים לנשים. ואילו ב"התופת", כמו בקודמו, נתפסת אירופה כמקום מופרע אך מסקרן, ספוג עבר היסטורי, בניגוד לאמריקה חסרת השורשים, האופטימית, הבריאה, המעודכנת טכנולוגית אך המשעממת (לנגדון, למשל, עונד שעון מיקי מאוס, לסמל את אמריקאיותו, כלומר את ילדיותו הנאיבית; כשהוא בוחן פסל עירום איטלקי המתאר היאבקות שכוללת 'אחיזת פין' הוא, כאמריקאי פוריטני, "מתכווץ בכל פעם"; איסטנבול, מנקודת מבט אמריקאית, היא "הגשר מהעולם הישן [אירופה] לעולם ישן עוד יותר [אסיה]". ויש עוד דוגמאות רבות). כלומר ישנה חפיפה בין הניסיון של בראון לאחד בין העבר ההיסטורי-הדתי להווה הטכנולוגי-מדעי לבין ניסיונו לגשר על הפער בין אירופה לארה"ב. המבט של בראון האמריקאי על אירופה הוא – כמה מפתיע – מבט "אוריינטליסטי", שכפי שטען אדוארד סעיד מאפיין את "המזרח" כלא רציונלי, חושני ונחשק. במובן הזה, "התופת", כמו "צופן דה וינצ'י", הוא מסמך תרבותי מרתק.

כאן כתבתי על "צופן דה וינצ'י"