מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כבר כשרפרפתי על פני הכריכה האחורית עלה בי גל עוינות כלפי הספר: "בכתיבה סוחפת […] מגולל ניקולא פארג, מחבר רב המכר 'הייתי מאחוריך', מונולוג כן וכואב של אב חד-הורי שאיבד את בנו הטרום-מתבגר בתאונת מטרו". עוד רומן סנטימנטלי! חשבתי לעצמי. יש כאלה שכותבים על סרטן, יש כאלה על סרטן של ילדים, והנה אחד שהולך עד הסוף.

אבל, רגע, מדוע העוינות? למה אתה מתכוון בדיוק ב"סנטימנטלי"? ומה בעצם רע בזה? שאלתי את עצמי. מה רע בלהרגיש משהו? אולי זה האשכנזיות שבך, חקרתי את עצמי במרץ ברוח הימים הנוראים האלה, שבהם כל אחד משפשף ומפשפש נמרצות בעצמו על מנת לחלץ מתוכו איזה שד עדתי לרפואה, ברוח הדיכוטומיה המהותנית המגוחכת של הימים האלה לפיהם מזרחיים הם "חמים" ואשכנזים "קרים" (הכל שטויות, אמר לי פעם חבר ממוצא תימני, אמא שלי ממש לא אישה חמה, וגם לא אוהבת לבשל, אגב). לא נכון שאני לא רגשי, מחיתי, אכן אולי מעט יותר מהדרוש, אולי להיפך! הסנטימנטליות היא זו שמעידה על חוסר רגישות כי היא סבורה שאנו זקוקים למצבי קיצון על מנת שנרגיש משהו. והיא גם חשודה בציניות, כלומר בשימוש במניפולציות (המקבילה הטראגית של החלקה על בננה בקומדיה היא סרטן או מוות של ילדים בטרגדיה). אבל מלבד זאת, התווכחתי עם בן שיחי שבתוכי, אנחנו אכן לא רק יצורים רגשיים, יש לנו גם שכל, ויש לנו רגעים ריקים מרגש, ויש רגעים שבהם רגשותינו מכוערים, ויש רגעים שבהם רגשותינו היפים לכאורה, כמו חמלה ורחמים, נובעים ממקורות לא כל כך טהורים (תחושת רווחה על שלנו זה לא קרה, תחושות עליונות וכו'). לכל זה לא מתייחס הסנטימנטליסט. הוא משול למעסה רשלן ששוכח לעסות את השרירים הקטנים הנסתרים שלנו ומתמקד רק באלה הבולטים.

כל זה לפני הקריאה. הקריאה עצמה לא שינתה הרבה ביחס העקרוני הזה לסנטימנטליות שהספר מגלה. אבל היא כן עידנה מעט את ההתנגדות לספר. הרצאת הסיפור קולחת וקצבית ויש בדמויות ובתיאורן רכות רבה. אכן, המיית רגש חמה עולה אצל הקורא כלפי הדמויות – ובצד ולמרות כל מה שנאמר לעיל על הרגשנות, יש בזה גם דבר מה יפה, בלהרגיש אכפתיות, בלהרגיש אנושי באכפתיות הזו, ביכולת של הספר לְפַנות מקום בנפש הקורא לחמלה כלפי אנשים אחרים (גם אם דמיוניים). בנוסף, עומדת לזכותו של פארג איזו חתירה למלאות ריאליסטית בסיפורו של האב ששכל את בנו בתאונה. ריאליזם עכשווי, חשוב לומר – ובאופן כללי ולאו דווקא כאן – הוא לאו דווקא "חשוב", אלא מענג; הוא מציע את חוויית ההתבוננות בחיים שלנו בהווה, את המרחק המסוים המאפשר אותה. האב הוא עובד מדינה שחי בפריז חיים צנועים יחסית. אמו של הבן, קלמון, עזבה את האב לטובת גבר אמביציוזי ומרוויחן, אבל האב זכה במשמורת על בנו וקלמון גדל אצלו. חייהם בצוותא מתוארים בחריפות מסוימת. האב, המעט מלנכולי, שסולד מגבריות בוטה מחד גיסא ומהבורגנות הצרפתית הקרה והמלוקקת מאידך גיסא, ושכואב לו לראות את בנו, בתחילת גיל ההתבגרות שלו, מתוסכל מזה שהוא לא "קול" מספיק ולא "גבר" מספיק כמו כמה מחבריו לכיתה. מתוארים כאן גם פרצי הזעם של האב על הבן שלא מצליח במיוחד בלימודים, או שחדרו לא מסודר (והחרטה עליהם, כמובן, אחרי האסון). יש כאן וואריאציה מעניינת ולא בלתי מרעננת על דת ההורות המערבית העכשווית בכך שכאן האב עומד במרכז ולא האם, וכן בכל שפארג מתייחס, כאמור, גם לחלקים הלא פוטוגניים של ההורות. כחלק מהמלאות הריאליסטית הזו מצוי כאן – וזה רווח משני עבור הקורא שלומד דבר מה על החברה הצרפתית היום – תיאור מעניין מאד של היחס בין הצרפתים השורשיים למהגרים האפריקאים והערבים בפריז. קלמון מקנא בכמה מחבריו לכיתה הגבריים, שהם בני מהגרים ממוצא ערבי, ואף מחליט, בגיל שתיים עשרה, ערב מותו, להתאסלם (בפייסבוק הוא כותב שהוא "מוסלמי")! אביו השכול אף מוצא נחמה בקשר עם אישה שחורה ממרטיניק ואף נוסע לאפריקה על מנת להיפגש עם רופא אליל שאולי יפיג את כאביו. רגשי הנחיתות הגבריים האלה מול הזרים הלא צרפתים, כמו גם האמונה שהספר מפלרטט איתה שהשחורים קרובים יותר לטבע ולפשטות, ולכן יכולים להציע נחמה כשהקיום כך שומט אותך (אצל איבן איליץ' של טולסטוי, להבדיל, היו אלה האיכרים הפשוטים, כאן אלה השחורים – אגב, לא הערבים!) – הם, כמובן, קלישאות גדולות ובעייתיות (בדיוק כמו החלוקה למזרחים "חמים" ולאשכנזים "קרים"). לא רק זאת: ההתמקדות בהבדלים הגסים בין צבעים וגזעים – תמה מרכזית ברומנים אירופאים ואמריקאים בינוניים רבים שראו אור בשנים האחרונות; למשל, "טירזה", של ארנון גרונברג, שגם שולח את האירופאי הלבן לאפריקה – היא מקבילה הולמת לרגשנות הגסה הבסיסית של התמקדות במותו של ילד; כאילו חש הסופר שאנחנו זקוקים לאירוע הקיצוני ביותר על מנת להרגיש ולהבדלים הבולטים ביותר (שחור ולבן) על מנת לחשוב. ובכל זאת, זה מעניין. כלומר הקורא נשכר אינטלקטואלית מהידיעה שהתפיסה הזו רווחת וממחשבה אודותיה. יש כאן עדות אגבית מדהימה למדי על רגשי נחיתות גבריים ביחס למהגרים ועל ייחוס חוכמה עמוקה ופשוטה לשחורים בניגוד לתחכום הקר והעקר של החיים הפריזאיים.

כך שלא סבלתי מקריאת הספר. אבל בהחלט יש ספרים טובים יותר שם בחוץ.

פורסם במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

המבקר ברוך קורצווייל, שהחשיב מאד את הסופר האוסטרי בן המחצית הראשונה של המאה ה-19, אדלברט שטיפטר ("מפעלו נמנה בין שיאי התרבות הבורגנית"), טוען בספרו "מסכת הרומן" "שכל מפעלו הספרותי של שטיפטר הוא ניסיון אמנותי נועז לשלול את תהליך ההתפתחות שבדמות האזרח, מתוך ידיעה עצורה של הסכנות שבה". כלומר: שטיפטר אינו איזה אידיליקן תמים, שספריו מציגים בתמימות את הגאולה שבטבע בניגוד לאורח החיים הבורגני ("האזרחי"), אלא הוא פונה אל עולם הטבע מתוך בריחה ובהלה מהסכנות שהוא מזהה בקיום המודרני המתפתח והולך, על יצריו הכבושים המחכים להזדמנות להשתולל. במובן זה, כך קורצוייל, דומה שטיפטר לעגנון: זה פנה אל עולם הדת וזה אל עולם הטבע, אבל לא מנאיביות, אלא, להיפך, מהבנה טובה מדי של בלהות העולם המודרני ("האידיליקה והתמימות אצל שטיפטר הן פרי ניסיון אמנותי מיואש להעמיד חומת מגן בפני תהומיות המתפרצת לחיי חברת זמנו"). קורצווייל אף עורך השוואה בין שטיפטר לבלזאק: יצירת שטיפטר כמו נסוגה לאחור אל שלוות הטבע והריסון התרבותי אל מול האופציה של הגיבורים הבלזאקיים משולחי הרסן, שמבטאים את התרבות הבורגנית בשלב השני שלה, זה המנוון.

חמוש בזכרון הדברים הנלהבים של קורצווייל על שטיפטר, דבריו של אחד מגדולי מבקרינו ובן בית בתרבות הגרמנית, פניתי בסקרנות רבה לקרוא את הנובלה "השביל שביער" של אדלברט שטיפטר שראתה אור זה לא כבר. אלא שעם תום הקריאה בנובלה אני מבין טוב מאד, טוב מדי, את אזהרותיו של קורצוייל שהתרה בנו לא לראות בשטיפטר סופר נאיבי. אמנם קורצוייל מתייחס ליצירות אחרות של הסופר ("שלהי קיץ", שלא תורגמה כמדומני), אבל אזהרתו רלוונטית גם לנובלה המתורגמת אך אני, בניגוד למבקר הגדול, לא הצלחתי למצוא בה את מה שהוא מוצא בשטיפטר מעבר לחזית התמימה.

הסיפור הוא "סיפור פשוט למדי", כפי שמצהיר בפתחו אף מחברו, על אוסטרי עשיר בשם תיאודור ("ראוי לציין שבעיית הכסף אינה קיימת בסיפור דנן", כותב קורצוייל על "שלהי קיץ" דברים שרלוונטיים גם ל"השביל שביער", "רכוש, אמצעים כספיים גדולים, הם הנחה המובנת מאליה בחיי גבורי הסיפור"). תיאודור זה הוא טיפוס נוירוטי והיפוכונדרי שסובל כל הזמן אם כי לא ברור ממה. הוא גם טיפוס שכלתני שמחפש בספרים תיאורים של מחלתו המשוערת ומרפא לה. לבסוף הוא מחליט לנסוע למרחצאות מרפא על מנת לנסות להירפא שם, אבל גם שם הוא לא זונח את האינטלקטואליות הנוירוטית שלו: "עכשיו הוא הזמין את כל הספרים שעסקו באתר המרחצאות המסוים הזה, כדי שיוכל לקחת אותם אתו ולקרוא אותם שם". כלומר, אתם מבינים, גם את חוויית המרפא הוא לא יכול לחוות ללא תיווך של התרבות, כלומר הספרים. אלא שלמרבה המזל תיאודור פוגש באתר המרחצאות בחורה צעירה ותמה, פוגש בה במעבה היער לאחר שהלך בו כבר לאיבוד. הפשטות והתמימות והנשיות משיבות את נפשו.

יש חינניות מסוימת בסיפור הזה, אבל הוא אכן פשוט ותמים מדי. הדיכוטומיה בין עולם השכל לעולם הרגש, בין עולם התרבות לעולם הטבע, מוצגת בו בצורה בוטה מדי ועם זאת, וזה מעניין, היא לא מספיק מחודדת (אולי כדאי להעמיד בצדו לשם השוואה את היצירה המשובחת של בן זמנו הצעיר ממנו, הנס פטר יעקבסן, "נילס לינה", שעוסקת בנושא דומה ביתר חריפות).

ב"זיקית" הצמידו לנובלה של שטיפטר נובלה של הסופרת היהודייה הגרמניה גרטרוד קולמר (בת דודתו של וולטר בנימין), שנספתה בשואה, ושמה של הנובלה "סוזנה". ההצמדה הגיונית ומעניינת כשלעצמה. כמאה שנה אחרי שטיפטר, מעמידה קולמר מול עולם התרבות גם כן עולם טבעי ולא מושחת, אלא שהפעם העולם הזה אינו הטבע או בת הכפר שבתוכו, אלא נערה יהודייה שנחשבת למשוגעת, אלא ששיגעונה מתבטא בתמימות ובישרות ובישירות. אלה, אם כן, שתי נובלות רומנטיות באופיין, כלומר שייכות לתנועת הרומנטיקה שהיא תנועה שמקורה הוא גרמני, יותר משהוא מצוי בכל תרבות אחרת. אמנם קורצוייל מדגיש ששטיפטר חורג מהרומנטיקה בכך שהטבע האהוד עליו הוא טבע מבוית, לא הטבע הפראי במצבו הקדום – אבל הן שטיפטר והן קולמר מבטאים בנובלות שלהם התנגדות לעולם התרבות השכלתני, תמה רומנטית בסיסית.

דא עקא, ש"סוזנה" דומה ל"השביל שביער" לא רק בתמה שלו, או אף באווריריותו וחנו המסוימים, אלא גם בחולשתו. לקורא בן זמננו יש דבר מה פשטני מדי בראייה החיובית הזו של המשוגעת. או שראייה כזו היא קלישאית מבחינתו של בן זמננו או שהיא מסולפת לטעמו. ולמרות שאחד הנושאים הבוערים ביותר בתרבות העכשווית, לטעמי שלי, הוא הנהרת מעמדם של יוצאי הדופן מבחינה נפשית, זאת משום שהתרבות שלנו משתמשת יותר ויותר בקטגוריות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות לשם מתיחת גבולות ברורים של "הנורמליות", ומכוונת אותנו לראות את החריג מבחינה נפשית או אף את המרדן, ולו המרדן והחריג במקצת, כ"חולה" שיש "לטפל" בו (זאת רק אם הוא לא "הצליח", החולה, כי אם הוא כן – מתבררת "המחלה" כ"גאונות") – לא מהאופן הפשטני שנעשה הדבר ב"סוזנה" תבוא הישועה.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

חליפת המכתבים בין אוסטר לקוטזי מעניינת מאד. אולם יותר משזו חליפת מכתבים בין שווים, התחושה העולה מההתכתבות היא של דו שיח בין מתכתב בכיר למתכתב תלמיד. ואכן, קוטזי הוא גם סופר חשוב מאוסטר (אולי אף חשוב בהרבה?). הקול של אוסטר אנושי, חם, מעורר אהדה, גם נבון. ואילו קוטזי נוסק לעתים לתובנות גאוניות, וקולו יותר מפוכח, יותר אנליטי, יותר צונן. כשאוסטר גולש לרגע קט לשטיקים הניו אייג'יים שלו על צירופי מקרים (הוא פגש שלוש פעמים את צ'רלטון הסטון בנסיבות ובמקומות שונים ועל פני טווח זמן קצר), אחד מתווי ההיכר הספרותיים שלו, קוטזי המיושב מצנן מעט את ההתלהבות: "לא נראה לי מוזר שאתה, שפועל בסביבה קולנועית, תיתקל פעם אחר פעם באדם אחר מאותה סביבה". הם מדברים מעט על מבקרי ספרות, מעט במרירות ומעט בזלזול (בעקבות ביקורת לא מחמיאה שקיבלה אשתו של אוסטר, הסופרת סירי הוסטוודט, מג'יימס ווד, המבקר הבולט של ה"ניו יורקר"). אבל שוב ושוב מפגין קוטזי את כישוריו הביקורתיים, שהם חלק אינטגרלי מהכישרון הגדול שלו ("'הרוח יוצא' לא נראה לי תוספת חשובה במיוחד לקנון של פיליפ רות'", "הסרט עצמו, לדעתי, אינו בנוי נכון" וכיו"ב).

על מה השניים מתכתבים? יש כאן, בין היתר, חילופי דברים על המשבר הכלכלי שהחל ב-2008, על יחסם של השניים לספרות בכלל ולכתיבתם בפרט, על מהות הידידות (לעומת האהבה), ומעט יותר מכפי טעמי יש כאן עיסוק בספורט. למרות שקוטזי מבריק גם כאן: "אתה רואה בספורט עניין אסתטי בעיקרו ובהנאות הצפייה בספורט – הנאות אסתטיות בעיקרן. אני ספקני לגבי הגישה הזאת, ומכמה וכמה טעמים. מדוע הכדורגל הוא עסק גדול ואילו הבלט – שסגולותיו האסתטיות נעלות יותר ללא ספק – זקוק לסבסוד? מדוע תחרות 'ספורט' בין רובוטים לא מעניינת? מדוע נשים מתעניינות בספורט פחות מגברים? הגישה האסתטית מתעלמת מדבר אחד שהספורט מספק – הצורך בגיבורים". ועוד דוגמה להברקה של קוטזי שנוגעת הן ליחס שבין ידידות בין-גברית לבין אהבה בין גברים לנשים והן לספורט (הערה מבריקה, אף על פי שאני לא בטוח בנכונותה): "אפלטון סבור כי שאיפה ליחס של כבוד מצד שווי הערך שלנו מניעה אותנו להצטיין. בעידן הנשלט עדיין על ידי דרווין, ניטשה ופרויד קיימת הנטייה לצמצם את התשוקה ליחס של כבוד למשהו אידיאליסטי פחות – הרצון לעוצמה למשל או הדחף להפיץ את הגנים שלנו. אבל דומני שזיהוי התשוקה להערכה כאחד הגורמים המרכזיים בנפש [כפי שעשה אפלטון] מניב תובנות רבות ערך. למשל הוא מלמד מדוע הספורט האתלטי – פעילות שאין לה אח ורע ביתר הבריאה – חשוב כל כך לבני אדם, במיוחד לגברים. גברים אינם רצים מהר יותר או בועטים בכדור רחוק יותר בתקווה שנערות חמודות עם גנים טובים ירצו להזדווג אתם. הם מקווים ששווי הערך שלהם, גברים אחרים שאתם הם חשים מאוחדים בהתפעלות הדדית, יתפעלו מהם". הציטוט הזה מרתק מכמה בחינות. הנה שלוש מהן: א. הוא ממחיש את רצונו – ויכולתו – של קוטזי להציע ראיית עולם שמתרוממת מעל ראיית העולם הצרה, "האינטרסנטית", שמקדמת הצייטגייסט המודרני (אותה השקפת עולם שנגזרת מפרויד, ניטשה ודארווין). ב. הוא מדגים את חשיבות העולם העתיק והגותו – קיום והגות שונים לחלוטין משלנו – בסיוע מההיחלצות הזו מהמוסכמות של זמננו (זה, אגב, אחד הרעיונות העמוקים של ניטשה עצמו במסתו על חשיבות לימוד ההיסטוריה – המאפשרת לנו להיחלץ מצרות האופק של ההווה). ג. הוא מאשש, לאור תפיסת העולם הזו, קשר בין-גברי, כלומר מחוות (ספורט) שלא נועדו להרשים נשים.

בחלקים אחרים של הדו-שיח מנהלים השניים דיון על העולם העכשווי ועל מצב האמנות בו. קוטזי מעיר הערה מזהירה (תרתי משמע) כשהוא מאמץ משל המערה של אפלטון על מנת להמחיש את שעבודנו למסכים בהווה המטופש שלנו: "בספר השביעי של הרפובליקה אפלטון מבקש מאיתנו לדמיין חברה שאנשיה מבלים את שעות הערות שלהם במערה חשוכה, ישובים בשורות ומתבוננים במסכים מהבהבים. איש מהם לא יצא מעולם מהמערה, איש מהם אינו מכיר דבר מעבר להבהובים על המסך. הכול מקבלים ללא עוררין את האפשרות שמה שנראה על המסכים הוא כל מה שיש לראות". והנה הערה נוספת רבת העניין הנוגעת לתרבות שלנו: "לקראת סוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים קרה משהו, שבעקבותיו ויתרו האמנויות על תפקידן המוביל בחיינו הפנימיים". ההבחנה הזו היא רבת חשיבות ומעניין אף חיוני להבין מה אירע ל"תרבות" בעשורים האחרונים – השניים בהחלט לא ממצים את אפשרויות ההבנה של הסוגיה החשובה הזו.

באחד הרגעים בספר פונה קוטזי לאוסטר היהודי ומספר לו, נסער, על מכתב שקיבל ובו הואשם באנטישמיות. אוסטר מרגיע את קוטזי. בהחלט לא אותו עניין, אבל כן עניין קרוב לו: קוטזי ביקורתי מאוסטר ביחס לישראל (הגם שהוא מבקר גם את הפלשתינים) ואוסטר מצדו מספק "פתרון" לסכסוך במזרח התיכון: "לפנות את כל אוכלוסיית ישראל ולתת להם את מדינת ויומינג. ויומינג היא מדינה עצומה ומיושבת בדלילות […] ובתוך זמן קצר יקימו הישראלים מדינה משגשגת".

קיימת בתחלופת המכתבים שאננות מסוימת של אנשים מצליחים. אך, ככלל, זה דו שיח לא נפוח, חם ואנושי ולעתים קרובות מעורר למחשבה.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קרטיס סיטנפלד היא סופרת אמריקאית צעירה (ילידת 1975), שאחד מספריה הקודמים, אשר תורגם לעברית בשם "במרחק נגיעה" (ראה אור במקור ב-2005), הוא בעיניי אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי של סופר או סופרת מכל העדות מתחת לגיל חמישים (בספרות – עד חמישים אתה עדיין צעיר). זהו רומן חניכה חריף ביותר ומריר ביותר וכן ביותר על נערה מהמעמד הבינוני שלומדת בפנימיית תיכון יוקרתית בחוף המזרחי, הרחק מביתה במערב התיכון. בעקבות "במרחק נגיעה" קראתי ספר נוסף של סיטנפלד שראה אור בעברית, "גבר חלומותיי", ועל אף שהישגיו פחות מרשימים, הרי שגם הוא התאפיין באותה כנות גדולה וריאליזם מרענן. כי בניגוד לדעה מקובלת, ריאליזם הוא סוגה מרעננת זאת משום שנדיר שאדם (וסופר) מכיר את עצמו ואת סביבתו הקרובה באופן נקי מרחמים עצמיים או אנוכיות מערפלת. כמו שאמר בשנינה ההיסטוריון היווני הדגול פלוטארכוס: לו היה הציווי "דע את עצמך" קל להגשמה לא היה צורך שהאורקל מדלפי יורה לנו אותו.

אני מקדים את כל זה – הריאליזם הצלול והאליס מונרוא-אי של סיטנפלד – על מנת להסביר את ההפתעה שלי כשגיליתי שספרה החדש הוא ספר שמכיל יסוד פנטזיה מרכזי. הספר מסופר על ידי קייט טאקר, אישה באמצע שנות השלושים שלה, נשואה ואם לבן ולבת שחיה בסנט לואיס. לקייט יש אחות תאומה בשם ויולט, ומגיל צעיר נתגלו אצלה ואצל אחותה כוחות על טבעיים שאפשרו להן לחוש בעתיד לבוא. קייט מנסה להתכחש לכוחות האלה ולנהל חיי משפחה פרוורית נורמליים. ואילו ויולט הופכת למתקשרת ידועה באזור. העלילה נדרכת כאשר ויולט חוזה רעידת אדמה קרובה בסנט לואיס וזוכה לחשיפה כלל-ארצית בארה"ב בעקבות נבואתה זו.

במקביל ליסוד העל טבעי המרכזי הזה בעלילה מפגין הרומן את יכולותיה הגדולות של סיטנפלד לכתיבה ריאליסטית מדויקת. אנו מקבלים תמונה מלאה על חייה של קייט, שוויתרה על עבודתה על מנת להיות אמא, על יחסיה עם בעלה, גיאוגרף המלמד באוניברסיטה, על יחסיהם עם שכניהם, עמיתה מדענית של הבעל שבעלהּ שלה, היא לבנה והוא שחור, הוא זה שמקדיש את חייו לגידול הילדים. בצד המלאות הריאליסטית הפרוזה הזו נהנית ממיומנות סיפור מרשימה המתבטאת בדקויות קטנטנות אשר הצטברותן יוצרת מרקם פרוזה נושם וחי. דוגמה אחת היא האופן האורגני בו משלבת סיטנפלד את פטפוטיהם המצחיקים של הילדים של קייט, דמויות לכל דבר בסיפור, בדיאלוגים שמנהלים ביניהם המבוגרים. דוגמה קטנטנה אחרת: כשויולט הופכת לסלבריטי בעקבות נבואות החורבן שלה, מממנת לה אחותה, קייט, לצורך מגעיה עם התקשורת, יח"צנית יקרה למדי מלוס אנג'לס. בשיחה מכינה בין קייט ליח"צנית מבטאת סיטנפלד את ניתוקה של הראשונה – כלומר, את העובדה שלא אכפת לה בכלל אם ויולט צודקת ותהיה רעידת אדמה – בכך שבשיחה עמה היח"צנית מתבלבלת בין סנט לואיס לקנזס סיטי; הבלבול הזה מופיע ללא הערה מפורשת של המספרת, הקורא שם לב אליו ומבין את משמעותו בדממה. רגע אחר כך מבחינה היח"צנית בעצמה בטעותה וכך מרוויחה הסופרת גם ניואנס בדמותה של היח"צנית, שאינה כל כך אטומה כפי שניתן היה לשער.

אז למה סיטנפלד צריכה את החלק העל טבעי? שאלתי את עצמי. אני יודע שלחלק מקוראי הביקורת הזו השאלה תיראה מוזרה; מה בדיוק הבעיה שלי? אבל למרות שכתיבת פנטזיה יכולה עקרונית בהחלט להפגין כישורים ומיומנויות שללא ספק ניתן להגדירם כגאוניים, הרי שיש לי מעצור פנימי, מאד לא אופנתי אמנם, מלטשטש את הגבול בין ספרות "ז'אנר" לבין ספרות "רצינית". והסיבה לעקשנות שלי נובעת מכך שאיך שלא נסתכל על זה, ספרות הפנטזיה באה לענות על צורך (בעייתי) שלנו שישקרו אותנו, שיראו לנו עולם שלא קיים באמת. בני האדם מתקשים לשאת יותר מדי מציאות, כתב ט.ס. אליוט, וזה, צר לי לומר, חלק גדול ממקור המשיכה של הפנטזיה. אז, לשיטתי (אכן – המיושנת והלא טרנדית), מדוע סופרת בעלת כישרון ריאליסטי מוכח ונדיר כמו סיטנפלד פנתה לכתיבת פנטזיה?

יכולתי לכאורה לתרץ זאת שהיא בחרה לדון בדיוק בזה, בהימשכות הניו אייג'ית שלנו לאמונות הבל. יכולתי לומר שכשם שהיא רצתה לדון ברומן שלה ביחסים בין הגזעים (בנישואים המעורבים של שכניה של קייט), בזהות מינית (ויולט נוטה ללסביות), בפמיניזם וב"גברים חדשים" (קייט שמוותרת על הקריירה שלה, שכנה השחור שמוותר על שלו) – היא בחרה גם לדון בנושא הזה. ולכן היא גם ייחסה קריירה אקדמית של גיאוגרף לבעלה של קייט ולשכנה שלהם; הן ויולט המתקשרת והן השכנה המדענית מתראיינות לאותה כתבה בטלוויזיה שדנה בהיתכנותה של רעידת האדמה וכמובן שאת מרב תשומת הלב תופסת המתקשרת ולא המדענית המפוכחת שטוענת שלא ניתן לנבא רעידת אדמה.

אלא שתירוץ כזה – שסיטנפלד בחרה לבקר את הנהייה העכשווית שלנו אחר מיסטיקה – לא עומד לה. כי הרי בהיגיון של הספר אכן יש לשתי האחיות התאומות כוחות על טבעיים. כלומר, הרומן לא מפקפק בכוחות עצמם.

אלא שהספר הזה חושף באופן לא מכוון ולא מודע, כך נראה לי – ודווקא משום שהכותבת שלו אינטליגנטית מאד! – את הסיבה העמוקה לנהייתנו אחר אמונה בכוחות יוצאי דופן. על מנת לא לקלקל את הנאת הקריאה אדבר על כך במרומז. הרומן חושף שמה שבאמת מציק לגיבורה (ולסופרת שיצרה אותה) הוא היעדר הדרמה בחיי הגיבורה, חיי עקרת בית מהפרוורים. לא לרעידת אדמה היא מצפה – אלא לריגוש סייסמי בחייה הפרטיים. אם הנערוּת ("במרחק נגיעה") והבגרות המוקדמת ("גבר חלומותיי") הינן תקופות קסומות מעצם טבען, תקופות של התוודעות ראשונית לעולם, של חיפוש – הרי שהבגרות (אחרי הנישואין, אחרי הילדים) נתפסת כמישור צחיח ונטול סערות. הצמא אל העל-טבעי הוא בעצם צמא פסיכולוגי להתרחשויות יוצאות דופן (אך לא על טבעיות!) שינערו את אבק השעמום מהחיים.
כך הספר, הלא רע בכלל, הזה, חושף, אגב אורחא ולא במכוון, מה בעייתי בספרות פנטזיה באופן כללי: היותה ריגוש מלאכותי כפיצוי על חיינו המשעממים.

—-
הערה בשולי הביקורת: הביקורת הזו יכולה להכעיס כמה אנשי ספרות וספר מובהקים, ביניהם כמה שאני מעריך מאד ואף אחדים מחבריי הקרובים. אכן, יש בה יסוד פרובוקטיבי מכוון, שגוּרה אצלי בגלל מה שמתואר בביקורת עצמה: החשיפה שלטעמי הספר הזה חושף – ובאופן לא מכוון – את המוטיבציה של הסופרת והמספרת להכנסת העל-טבעי לרומן. עם זאת, עלי לסייג ולומר שהדברים שכתבתי אינם נוגעים לאותם ספרים בהם הפנטזיה היא המשך הראליזם באמצעים אחרים, כלומר בהם השימוש בפנטזיה נועד לחשוף דבר-מה במציאות, עומק מסוים, אופל מסוים – כלומר שהפנטזיה היא קטליזטור או מטאפורה (או משהו אחר) להעמקת תמונת המציאות שלנו.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לפתחה של הספרות הישראלית העכשווית ניצבות שתי סכנות שטיבן סוציולוגי – בניגוד לסכנות כלכליות, שהדיווח עליהן מציף את העיתונים בשנים האחרונות (כאשר סופרים מתראיינים היום או כשספרות עומדת לדיון אצלנו לאחרונה, הדיון הוא כלכלי בלבד). הסכנות ניצבות בשני קטבים מנוגדים. סכנה אחת היא סכנת התפוררות (סכנה צנטריפוגלית) ואילו השנייה היא סכנת מרכוז-יתר (סכנה צנטריפטלית); סכנה אחת משולה לגלקסיות שמתרחקות אט אט זו מזו ואילו השנייה לחור שחור שקורס לתוכו פנימה.

הסכנה הצנטריפוגלית היא שהספרות הישראלית תאבד את תחושת הפרויקט המשותף, את הנרטיב הכוללני, ותהפוך לצביר של יצירות, טובות יותר או פחות, שמבליחות ואז נמוגות, ללא "מצע" שעליו הן נקלטות. הסכנה היא, במילים אחרות, שנהפוך למעין קולוניה תרבותית מרוששת, נטולת מסורת תרבותית ברורה, אליה מיובאות יצירות זרות, ללא סדר ושיטה, ושבתוכה פנימה קיימת מלחמת כל בכל של ספרים על אור ושמש, מלחמה שכל האמצעים כשרים לה (ראיונות חושפניים, קידום ספרים על ידי רשתות וכו'), שלא קיימת בה "יד נעלמה" שמסדירה ומנהירה את היצירה המקומית, שלא מתקיים בה דיון רציונלי על ערכם ומיקומם של הספרים השונים במערכת.

ואילו הסכנה השנייה, הצנטריפטלית, הפוכה. הסכנה היא של ארגון-יתר של הספרות, של עודף קוהרנטיות שיוביל לקונפורמיות, של עריצות ומירכוז, של קריסת הספרות, במקום קטן כמו ישראל, למעין גילדה שלה יש ראשי גילדה עריצים ושבה הצלחה ובולטות בשדה הספרות נשענים על "רשת" של קשרים אישיים, לקקנות ויחסי וסלים-אדונים פיאודליים (עוד ייכתבו בעתיד קורות השלכותיה של תרבות ה"לייק" הפייסבוקי על התרבות).

המפעל "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים" (בעריכת זיסי סתוי ופרופסור יגאל שוורץ) תורם למאבק במגמה הראשונה שהזכרתי. יש בו 1,135 ערכים על סופרים ישראליים, שנכתבו בידי 168 כותבים. הערכים מחולקים (באופן לא רשמי, אך העורכים מציינים זאת בפתח הדבר שלהם) לערכים ארוכים, בינוניים וקצרים, כך שיוצרים ישראליים בקונצנזוס, מבחינת איכותם הספרותית, כמו אלתרמן, למשל, מקבלים ערכים ארוכים ואחרים – בהתאם לתפיסתם של העורכים – ערכים בגדלים בינוניים וקצרים. עבודה רבה וניכרת הושקעה בלקסיקון. אבל חשיבותו הגדולה היא בעיניי סמלית. באופן מוחשי מציג הלקסיקון את הרפובליקה הספרותית הישראלית, כמו מראֶה שהיא קיימת באופן קונקרטי באמצעות אלף עמודיו. ניתן לטעון שבמציאות שרוב המידע מצוי באינטרנט הרי שספר כזה מיותר (העורכים מודעים לטענה הזו ומשיבים שבחרו בדפוס "משום הכבוד והאהבה שאנו רוחשים לתרבות הספר המודפס, וגם מתוך הצורך, שכנראה כבר לא ניגמל ממנו, לאחוז במוצר מוחשי, בר מישוש, שכובד משקלו הוא משל הולם לכובד משקלה של הספרות הנסקרת בו". עם זאת, הם מודיעים שבכוונתם גם להפיק מהדורה אינטרנטית של הלקסיקון). אבל אני רוצה להתעכב לרגע על הדעה הפופוליסטית הזו ש"הכל קיים באינטרנט". אם הכוונה לכך שהמידע קיים באתרים קולקטיביים כמו "ויקיפדיה", או אז האינטרנט בהחלט לא מהווה תחליף ללקסיקון מהסוג הזה. לא רק שערכים על כוכבי תוכניות ריאליטי יכולים להיות ב"וויקיפדיה" מקיפים הרבה יותר מערכיהם של סופרים חשובים, הרי שגם היעדר הכתובת לתלונות, היעדר האחריות של "וויקיפדיה", גורמים הן לעיוותים ולשגיאות, והן לכך שלא ניתן להפנות אותן לאף כתובת. ואם הכוונה ב"הכל יש היום באינטרנט" ללקסיקון אחראי שמאחוריו עומד גם אדם בשר ודם אחראי, כמו "לקסיקון ביו-ביבליוגרפי של הספרות העברית החדשה", של הספרן והביבליוגרף יוסף גלרון-גולדשלגר, הרי שהכפלה בשניים או שלושה של מספר הלקסיקונים (ראוי להזכיר גם את ה"לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח" בעריכת משה גרנות) – יכולה רק לעודד תחרות ושאיפה להצטיינות.

יש מה לומר בביקורת על הלקסיקון. ניכרת בו הטיה מסוימת לטובת ערכים של חוקרים באקדמיה (הכלולים גם הם, לתפיסתם של העורכים, תחת הכותרת "סופרים ישראליים", ויש היגיון בכך). קריטריון ההערכה, הבעייתי כל כך בתרבות ימינו, ניכר גם כאן, כאשר, כמוזכר, העורכים מצהירים – באופן מעט מתפתל שתוצאותיו עמומות – שאת ההערכה האיכותית של הסופרים הם ביטאו באופן כמותי ("יסוד השיפוט וההערכה משתקף בעיקר בקביעת היקפו היחסי של כל ערך"). הקריטריונים לפיהם נבחרו המלצות הקריאה הנוספת בשולי הערכים אינם ברורים. וגם הסכנה הצנטריפטלית שרמזתי לה בפתח הדברים – ריכוז כוח מופרז בידיים מעטות; כי הרי ללקסיקון כזה יש פוטנציאל לקבוע מי בחוץ ומי בפנים, מי מודגש ומי מוחוור – לא נעדרת כאן. אבל, ככלל, זה מפעל מבורך, שערכו הסמלי אינו פחות מערכו הממשי, כלומר מהמידע העובדתי התמציתי שיש בו על הסופרים שנכנסו בשעריו.

ויש עוד דבר מה לומר בזכות הסמליות שמבטא הלקסיקון. הלקסיקון, בניגוד לקודמים מפורסמים בחקר הספרות העברית (בראש ובראשונה "לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים", של ג' קרסל מ-1965), הוא לקסיקון של סופרים "ישראלים" ולא עברים. כלומר סופרים שפעלו מ-1948 ועד זמננו – ולא קודם לכן. העורכים בהקדמתם גאים על כך שההגדרה הזו אפשרה להם להכניס גם סופרים ישראליים שכותבים בשפות שאינן עברית (ערבית, פולנית, יידיש וכו'). אבל עיקר התרומה של ההתמקדות בסופרים "ישראלים" היא – בפשטות – חיזוקה של הזהות הישראלית, זהות שמתכרסמת בעשורים האחרונים מכיוונים שונים (הגלובליזציה וחדירת האנגלית; הרתיעה של חלקים בשמאל הישראלי מהישראליות; הנטייה של חלקים בימין הישראלי להתנערות, גם אם מובלעת, מהפרויקט הישראלי וראיית הנעשה בארץ לאור הגורל היהודי הכללי, המיתי-היסטורי). כתיבת לקסיקון של סופרים ישראליים משתיתה את הזהות הישראלית על שלושה בסיסים חזקים: מקום, מסגרת מדינית ריבונית ולשון (כי בסופו של דבר הרוב המכריע של הסופרים בלקסיקון כותבים עברית).