מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יראת כבוד, זו התחושה שחשתי כלפי חלקים רבים ברומן החדש של מקיואן, לטעמי, הטוב מבין ספריו המוכרים לי (הוא הטוב ביותר גם בגלל היחס בין ערכו להיקפו, כלומר היותו רומן מצוין ורומן קצר, כלומר רומן ש"משקלו הסגולי" גבוה). בעשור וחצי האחרון מקיואן הוא סופר עם אידיאולוגיה ברורה. הוא מנסה לשרטט את "המרכז" המערבי הליברלי החילוני, לתאר דיוקן שלו בעימות מול כוחות מסורתיים, דתיים, אי רציונליים או לא מערביים (אין בהכרח חפיפה בין שמות התואר!). לכן הוא בוחר בעשור וחצי האחרון דמויות ראשיות שמייצגות את האליטה, האליטה העקרונית, לא הכלכלית או הבידורית, של התרבות המערבית: רופאים (ב"שבת"), אנשי מדע (ב"סולאר"), וכעת, ב"טובת הילד", שופטת בכירה. במשתמע הוא מצרף את עצמו, כלומר את הסופר המערבי, את הספרות, לאליטה העקרונית הזו. את מקיואן מעסיק מה שמעסיק גם סופרים אירופאיים מרכזיים אחרים כיום: היחס למהגרים, היחס לאיסלאם, היחס לדת בכלל. אבל מה שמייחד אותו הוא מצד אחד סירוב לייאוש ואמונה בכוחו ובצדקתו של הליברליזם המערבי החילוני. אצלו, שלא כבשירו של ייטס, "המרכז מתפקד". ומאידך גיסא, היעדר דוגמטיות, צדקנות, שטחיות ופונדמנטליזם של הנאורות, שמאפיין גישות של אידיאולוגים ליברליים מערביים חילוניים אחרים שקרובים לו, או קרובים לו לכאורה, כמו ריצ'רד דוקינס.
כך, למשל, יוצר כאן מקיואן טרגדיה עכשווית, שהיא משל פוליטי וסוציולוגי עדכני ומחוכם מאד על העמדה הליברלית החילונית. כלומר, הוא בו זמנית תומך בה ורואה את מגבלותיה (ולכן הטרגדיה).

פיונה מיי, הגיבורה, היא שופטת לונדונית בכירה כבת שישים שעוסקת בדיני משפחה. ברומן, המסופר בגוף שלישי, היא מייצגת את האידיאולוגיה הליברלית החילונית הבריטית, למעשה ממחישה אותה בפועל. כך, למשל, כאשר מובא לפניה משפט גירושין של גבר ואישה מהקהילה החרדית בלונדון. הגבר אדוק יותר מהאישה ומסרב שהיא תשלח את בנותיהם לבית ספר (בית ספר חרדי!) שבו יוכלו להכשיר את עצמן לרכישת מקצוע בעתיד. לטובת מי תפסוק פיונה? האם עמדותיה האישיות תשפענה על פסיקותיה? הרי יש כאן התנגשות של ערכים ליברליים: אי מעורבות של השלטון בעניינו של הפרט, ומאידך גיסא האם לא ראוי להפעיל כאן פטרנליזם ליברלי מסוים ולפסוק לטובת האישה, כלומר לטובת הילדות?

חייה האישיים, חיי המשפחה, של פיונה עצמה במשבר בפתח. בעלה, הישר, מבקש את רשותה לנהל פרשיית אהבים. הוא לא רוצה להתבזות ולבזות בהולכת שולל, ומאידך גיסא זו אולי ההזדמנות האחרונה שלו לטעום את מתק האהבה, הרי הוא ופיונה כמעט ואינם מקיימים יחסי מין. פיונה הנסערת פחות או יותר מעיפה אותו מביתם. לזוג אין ילדים. גם בכך מקיואן שותף לכמה מטובי הסופרים באירופה וגם אצלנו – ההפסד בקרב הדמוגרפי של הליברלים החילוניים מול הדתיים והמסורתיים. זו, כמו שאמרתי כבר בהזדמנויות רבות, סוגיה עקרונית ולא מקרית. כי אכן אם אתה ליברל חילוני, ומאמין שחיינו על האדמה, חיינו האינדיבידואליים, הם חד פעמיים, הרי שבאופן מסקני כמעט אינך נוטה להוליד ילדים מלוא העריסה. אינך חלק משבט ואינך מאמין בפיצוי בעולם הבא על חיי עמל וטרחה. כך שוזר מקיואן במיומנות מרשימה בין חייה האישיים של פיונה לתיקים שהיא דנה בהם. הן חייה והן התיקים מבטאים את אותה סוגיה: את כוחה וחולשתה ועימותיה של העמדה הליברלית המערבית חילונית.

אבל עיקר הרומן ושיאו עוד לפנינו. פיונה נקראת לפסוק בתיק של נער חולה בסרטן שהוריו שייכים לכת עדי יהוה. עירוי דם יציל את הנער, אבל לפי חוקי הכת עירוי דם אסור. הוריו של הנער מתנגדים לעירוי. גם הנער עצמו, שגילו קרב לשמונה עשרה, מתנגד לעירוי. בית החולים פוסק שללא העירוי הנער ימות. האם להעניק לנער עירוי בכפייה? דרך הסוגיה המשפטית הזו, המתוארת באלגנטיות, בתמציתיות ובחריפות, ממוקדת התמה של מקיואן בחדות יוצאת דופן. מה סמכותה של המדינה וחוקיה, המייצגים תפיסת עולם רציונלית, חילונית והומניסטית להתערב למען טובת הילד? בניגוד לדעת הוריו, בניגוד לדעתו-הוא? מה סמכותה לפעול נגד חלקים בחברה שאינם מקבלים את תפיסת העולם הזו? לא אגלה כאן כיצד פוסקת פיונה, רק אומר שהפסיקה שלה היא רק השיא הראשון של הרומן. ממתין לנו עוד שיא שני. בשיא הזה, שיא טראגי, חושף מקיואן את אוזלת ידה של תפיסת העולם הליברלית. זו אינה יכולה להעניק חמימות של קהילה, חמימות של משפחה. ל"חוזרים בשאלה" פוטנציאליים מהעולם הדתי-מסורתי של עדי יהוה או החרדים הלונדוניים או המוסלמים המהגרים לצורך העניין מוצע עולם אינדיווידואליסטי שאולי מנחים אותו עקרונות הומניסטיים נעלים, אבל אלה מופשטים ופורמליים ואין בו תחליף לחמימות של הקהילה ולסיכוך המצל של הדת.

רק לעתים רחוקות מאד מתגנבת לטקסט איזו נימה דקה של התפעלות עצמית של הנאורים על עצם נאורותם, איזו התבשמות עצמית מרגישותם של אנשים שהחיים בסך הכל האירו את פניהם אליהם. מקיואן כותב "בזכות הנורמליות", כניסוחו של א.ב. יהושע, ובמובן עקרוני הוא אכן קרוב לפרויקט של יהושע, על ריבוי חוזקותיו ומיעוט חולשותיו. ככלל, כאמור, רומן מעורר כבוד.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה, שראה אור לראשונה באיטליה ב-2011, הוא, כך הסתבר לי, ראשון מארבעה רומנים במחזור שמכונה על ידי ההוצאה "הרומאנים הנפוליטניים". הרומן כונה על ידי חלק מהמבקרים "הרומן האיטלקי הגדול של דורהּ [של המחברת]". מעניין מאד להשוות את הנטייה הנרחבת הזו של סופרת אירופאית מרכזית שמכוונת גבוה לנטייה דומה בת זמננו, הפעם מצפון היבשת, למחזור האוטוביוגרפי בן ששת הרומנים, שמהולל גם הוא על ידי הביקורת, של הנורווגי קארל-אובה קנאוסגורד. האם זה הגעגוע אל הרומנים הגדולים של המאה ה-19, או אל הרומנים הגדולים של המודרניסטים הגדולים מתחילת המאה העשרים? או, ספציפית, אל "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט על אלפי עמודיו, שמרחף הן מעל הפרויקט של פרנטה והן מעל זה של קנאוסגורד?

"החבֵרה הגאונה" מספר, מנקודת המבט של זמננו, על ילדותה של המספרת המכונה אלנה בשכונה של מעמד הפועלים בנפולי בסוף שנות הארבעים ובמרוצת שנות החמישים. במיוחד מתמקדת המספרת אלנה ביחסיה עם ילדה בת גילה, שנהיית חברתה, בשם לינה. כמו המספרת, גם לינה נולדה לעוני. כמו המספרת היא בעלת כישרונות אינטלקטואליים בולטים, למעשה יוצאי דופן אף יותר משל המספרת. כמו המספרת מערכת החינוך בנפולי, כלומר כמה ממוריה, מזהים את כישרונותיה המופלגים, אבל שלא כמו המספרת היא מפסיקה את לימודיה בלחץ משפחתה לאחר חמש שנות לימוד בלבד ומתחתנת בגיל צעיר. זה טקסט עשיר, שמעלה לעינינו את המרקם החברתי בנפולי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, עוני ונמיכות רוח אך גם ניצנים של הנס הכלכלי של שנות החמישים שמגיעים גם לדרום איטליה. זה, למעשה, טקסט עסיסי, שהולם דימוי מסוים שיש לנו על "איטלקיוּת": אנשים חמי מזג, בחורים על אופנועים, בחורות מסעירות דם, זיכרון היסטורי של העבר המפואר, עליבות מחד אבל קלאסה בביגוד, הנעלה ומיני מאכל מאידך. זה טקסט איטלקי עסיסי אבל בלי לגלוש לרגע לזיוף של האיטלקיות הזו. זה, ככלל, רומן נהדר וויטאלי, או, במילותיה הקולעות של המספרת המתארת את התנסחויותיה של לינה חברתה: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח; היא חיזקה את המציאות בשעה שצימצמה אותה למילים".

אבל זה אינו רומן גדול, זה אינו מאורע ספרותי. אשתמש לרגע נוסף בהשוואה לקנאוסגורד (ל"מוות במשפחה", הכרך הראשון בסדרה שלו, שתורגם לעברית) כי הוא מסביר גם מדוע "החברה הגאונה" אינו מאורע ספרותי כפי שהינו לדעתי "מוות במשפחה". בעוד "מוות במשפחה" מצטיין באיזו גולמיות עזה, באיזה כאוס במבנה שלו, פרנטה דווקא מתבנתת את הרומן שלה, מנסה להפוך אותו ללכיד, באמצעות שתי תמות מרכזיות, שגם קשורות ביניהן ברומן. התמה הראשונה היא מערכת היחסים בין המספרת ללינה, מערכת יחסים סבוכה ומעודנת שיש בה רגשי אהבה, קנאה, התפעלות וקבלת השראה מצדה של אלנה. התמה השנייה היא החניכה לתרבות ולספרות. הן לינה והן אלנה קוראות ספרים רבים ואף כותבות והן אף חולמות להיות סופרות על מנת להיחלץ מהעוני. התמות הללו המבריחות את הרומן מעט מאולצות וחשופות. הנקודה היא שהן פוגמות בהערכת היצירה לא בגלל עצם נוכחותן, הן לא מפריעות במיוחד כשלעצמן, לא תבנות הרומן הוא הבעיה. הן מפריעות בגלל שמאולצותן וחשיפותן מאפשרות לקורא "לתפוס" לרגע את הסופרת באי שלמות, "להציץ לה". אני מאמין שחלק מההתפעמות שלנו מספרות גדולה נובעת מבנייה בראשנו של דמות-סופר רב-מג וחף כביכול מפגמים, דמות שמוקמת אד-הוק בראשנו בזמן הקריאה ואינה זהה לסופר בשר ודם שכתב את היצירה בפועל. וברגע ש"תפסנו" את הסופר במגושמות, ולו קלה, מתפוגג הקסם.

ואף על פי כן זה, כאמור, רומן נהדר. ואחת הסיבות לכך נוגעת גם היא בנקודה שהעליתי זה עתה. מלבד החלישה על זירה חברתית שלמה, ההולכה הבלתי מאולצת לרגע של הקורא מסצנה לסצנה, יצירת הדרמה מפיסות חיים פשוטות (כאמור: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח"), ההדהוד הרחוק – המעודן אך הנוכח – של הפוליטיקה האיטלקית בתוך השכונה הנפוליטינית, התיאור המדייק של לבטי הילדות וגיל ההתבגרות, מלבד כל זאת יש עוד יסוד שהופך את הרומן למצוין. אתה סומך על הסופרת. משלב מוקדם אתה סומך עליה. ואתה סומך עליה לא רק כבעלת כישורים אסתטיים, כלומר לא רק כמי שתספר לך "סיפור טוב", כתוב במשפטים "יפים". אתה סומך עליה גם מבחינה רגשית. יש איזושהי תחושה חמקמקה, שנבנית בראשו של הקורא, הקורא הזה לפחות, שהסופרת הזו מכירה את החיים מכל צדדיהם, את הכאב ואת העונג שלהם. יש איזו תחושה שאתה נמצא בידיים של מישהו אחראי שלא יוליך אותך שולל באשר לטיבם של החיים. אני יודע שהאמירה שלי יכולה להישמע נאיבית, אז על מנת לסבר את האוזן של הקוראים הפורמליסטים והמלומדים יותר בתורת הספרות אומר שאולי זה חלק מהיכולת האסתטית של הסופרת הזו, ליצור בך את התחושה הזו שהיא מכירה את החיים, שהיא לא תוליך אותך שולל וכו'. התכונה הזו שלה ליצור בך תחושה של מישהו מורכב ואחראי, באה לידי ביטוי במיוחד בתיאור היחסים בין אלנה ללינה, שם מצליחה הסופרת לפרוש את עושר הרגשות ביחסים האלה, המכילים, כאמור, קנאה ואהבה והתפעלות, תוך תנודה זריזה ולפעמים לא מורגשת ביניהם.

אז לא מאורע ספרותי, כמו שהנו אולי רומן אחר ומוקדם יותר של פרנטה, הסופרת הכותבת בעילום שם, "ימי נטישה" שמו, רומן אינטנסיבי ביותר, המתקרב להגדרה הזו. אבל רומן מצוין.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה טקסט אוטוביוגרפי שמשתמש לא רק בזיכרון, הכלי הטבעי של הכתיבה האוטוביוגרפית, אלא גם בחלום. הוא מורכב מפרקונים קצרים שנוצרו בהשראת חלומות של המחזאי והסופר בן השמונים ושתיים. ההתבססות על החלומות מאפשרת מפגש חי עם המתים, היא גם מקרבת את האוטוביוגרפיה אל הספרות כי הרי כולנו יוצרי סיפורים מופלאים, המעורבים ממציאות ובדיה, בחלומותינו.

זה טקסט מעולה ברובו. הוא חי, חי, חי. הוא מקורי, נעצר כפסע לפני אידיוסינקרטיות (פסע חשוב), ולכן מפתיע. הוא מדגים כיצד חיי הנפש הם דבר רענן ומוזר. וזה מה שספרות טובה עושה. ספרות טובה היא אנטי פיליסטינית באופן מהותי כי היא ממחישה שהנפש (לא רק הנכסים והגוף ומאורעות החיים "הגדולים מהחיים") היא דבר מה מסעיר. באופן הזה מטופלים כמה פרקי חיים של יוסף בר יוסף: הילדות בירושלים החרדית, המעבר של האב הסופר, יהושע בר יוסף, שהתפקר, לתל אביב ("בעוד עשר שנים לא יישארו חרדים, כולם יתפקרו, אתם תראו!" אומר האב בשנות הארבעים), עזיבת האב את הבית והאישה יראת השמיים לטובת תל אביבית חילונית, חזרתו כעבור שנים אל האם בהשפעת בנו, נישואיו הקצרים של בר יוסף ל"דליה" (רביקוביץ'), התאבדותו של בנו בן השש עשרה ("ופתאום אני נזכר שכשעלה בינינו שוב נושא הגירושים אמר לי דורי שזה לא כדאי מבחינה כלכלית, ככה בדיוק, מילה במילה, לא מילה יותר, ואני, אילו יכולתי הייתי אומר לו שהתאבדות זה יותר לא כדאי מבחינה כלכלית"), הצלחותיו כמחזאי ברוסיה ועוד.

אחד מהיסודות שמעניקים לכתיבה של בר יוסף את טעמה המיוחד הוא העירוב בין החושני לרוחני. הנה תיאור של סבתו: "נדמה לי שכבר אמרתי שאני לא זוכר אם ממש חיבקה אותי, בידיים, עניין לא מקובל אז, אבל ודאי נשאה אותי בידיים גם בינקותי וגם אחר כך כשהיה צריך, וגם אם לא חיבקה זה מה שאני זוכר, הקול שלה, ניגון הדיבור, החיוך, העיניים, הכל היה חיבוק שעטף אותי […] ואני זוכר את הכסתות במיטה שלה, שבה נולדתי, כולה קפיצים ותענוג לקפוץ עליה וליפול לתוכה, ואת קציצות הבשר הנהדרות שלה עם הרבה בצל מטוגן, פריכות מבחוץ ורכות מבפנים, ופעם כשעמדה וטיגנה ואני עומד ומסתכל במחבת הרוחשת ומחכה, נו, שיהיו כבר מוכנות, או אז שמעתי אותה אומרת לדודתי, 'תראי את האור על הפנים שלו, חתיכת שכינה על הפנים שלו', ואולי בזכות זה, ודאי יש סיבות נוספות, קציצות הן בשבילי משהו שמעבר לבשר עם בצל מטוגן". שכינה וקציצה. והנה תיאור של הסבא, שבא אחרי דיון קצר כיצד זה יהיה בפועל בתחיית המתים, כיצד זה יהיה להתגלגל מתחת לאדמה ב"גלגול מחילות" לארץ ישראל, "מה עושים עם הסלעים שבדרך ועם שורשי העצים ואיך עוברים את הים וגם מה קורה עם עצמות החיות". הנה התיאור: "ואני מעלה בזכרוני את פניו של סבא כשדיבר על תחייס המייסים. הייתה בהם מתיקות, נדמה לי שאפילו ליקק בלשונו את שפתיו אחרי כן, וזה היה מזכיר איך היה מלקק את שפתיו אחרי שהיה מכניס לפה שלו חתיכה מן הדג הממולא של סבתא שיינדל בארוחת ליל שבת, ועולה בדעתי שהוא דיבר על תחיית המתים כעל מושא של געגועים, שהרי אז יפגוש סוף סוף את אמו ואת אביו, שמהם נפרד כשהיה בן ארבע-עשרה ללוות את סבו ואת סבתו הזקנים לארץ הקודש, והם נרצחו כולם בשואה". תחיית המתים וגפילטע פיש. השידוך הזה בין המטפיזי לחושני יכול גם להפוך לסוג של קיטש, קיטש יהודי שומני כציר דגים, קיטש שקיים כמדומה בכמה מכתביו של יהושע בר יוסף או אף אצל בשביס זינגר, אבל כאן לא נחצה הקו.

אני אוהב אנשי רוח שצד מסוים בהם בז לרוח. כך כתב ברנר ב"המעורר": "ניסיון אומר: הקברנים, הרגילים בגופים מתים, מזלזלים בהם; סופרי סת"ם, הרגילים במזוזות, אינם חרדים עליהן; העסקנים, הרגילים בהמונים, אינם נוהגים כבוד בהם; ובעלי הנפשות העמוקות, הרגילים בכל מצבי-הרוח, אינם מתפעלים ביותר מערכם של ה'אידיאלים'". וכך דליה רביקוביץ' כאן: "כשפרוסק, החתיך בן הקבלנים היה עובר רוכב על האופנוע שלו, והחתיכה הבלונדינית שלו מאחוריו, רגליה עם הברכיים החשופות פונות הצידה מתגרות ומגרות את כל העולם, אמרה דליה לא פעם אחת, 'איך אני מקנאה בה, להיות היא!', ואני שאלתי, 'את מתכוונת לזה או סתם חיינדלה?', והיא אמרה, 'מה זה מתכוונת! הרגע הייתי מתחלפת איתה!'. והיא כבר כתבה אז כמה משירי 'אהבת תפוח הזהב' הנהדרים שלה". אגב, שימו לב לחספוס המרענן בדיאלוג ("או סתם חיינדלה"). ועם זאת, בר יוסף מסרב לראייה חד צדדית של הקיום, לייאוש, כמו במחזותיו של חנוך לוין, למשל (תמיד יש יתרון לא הוגן לחד צדדיים, ל"קיפודים" ולא ל"שועלים", באמנות, וזאת מבלי להכחיש את גאוניותו של לוין). בר יוסף בן השמונים רוכב על אופניים "בלי ידיים כמו שקראו לזה". לפחות בחלום הוא רוכב כך. חבורת נערים היושבת על הגדר אומרת "תראו את הזקן הזה הקירח על האופניים". "אני שומע ומסתכל סביבי ואומר לעצמי, שאופניים יש, אלה שאני רוכב עליהם, אבל איפה כאן זקן? ואיפה כאן קירח? – הרי בראש שלי, בפנים, כולי מלא תלתלים של בן השבע עשרה שהייתי".
היצירה הזו, בחיוניותה, היא בת שבע עשרה מתולתלת.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לא הכל מובן בטקסט החריג הזה. חלק מאי המובנות נובע אולי מקוצר דעתו של הקורא הזה, חלק נובע בוודאי מאופי עבודתו (הקריאה המהירה-יחסית הנדרשת לביקורת שבועית), אבל חלק, עם זאת, הוא ככל הנראה אשמתו של המחבר – אותה נטייה צרפתית לפיוטיות ולפאתוס ולסיבוכיות ולקיטש אינטלקטואלי שלעתים מערפלים. אבל למרות זאת, למי שמוכן לצאת למסע של קריאה תובענית, צפויים בספר הזה רגעים חזקים מאד. חלקים מסוימים כאן הם בהחלט מהממים, מופתיים.

לוי-סטרוס (1908-2009) הוא מגדולי האנתרופולוגים של המאה העשרים, והספר המפורסם הזה, שראה אור ב-1955, ורואה אור כעת לראשונה בעברית, הוא שילוב מיוחד במינו של ספר מסע, קטעים ליריים ואוטוביוגרפיים וספר מחקר והגות (ו"הגות" ו"מחקר" הם לא אותו הדבר). בבסיסו זה תיאור מסעותיו של לוי-סטרוס למעמקי ברזיל בשנות השלושים של המאה העשרים, גם לאגן האמזונס אך לא רק, מסעות חקר אנתרופולוגיים במטרה לתאר ולנתח את אחרוני השבטים הפראיים שחיים שם. אמנם לוקח לספר כמה עשרות עמודים טובים להגיע לליבתו, שהיא המסע המוזכר, אבל או אז הספר נדרך והופך למעניין בהרבה ולעתים למותח ממש. כך שיש לספר ממד הרפתקני ישיר של ספר מסע, ממד שלא נמחה למרות השכבות האינטלקטואליות, המעניינות כשלעצמן ברובן, שמונחות עליו. יש כאן, לשם הדוגמה, תיאורי רכיבה מפרכת בערבה, תיאורי פילוס דרך בג'ונגל, תיאורי שיט בנהרות סוערים, תיאורי חיות, צמחים ונופים מוזרים, וגולות הכותרת: מפגשים מרתקים עם כמה וכמה שבטים פראיים שמנהגיהם מופלאים.

הפאתוס שהספר מושתת עליו, ומשפיע מצדו השפעה חזקה על הקורא, נובע לטעמי משני מקורות. ראשית, מהתחושה של לוי-סטרוס (בשנות השלושים של המאה העשרים!) שאולי כבר מאוחר, כבר לא ניתן לפגוש שבטים בתוליים, שיד המפגש עם המערב לא חלה בהם, חברות שההאחדה התרבותית האדירה של העולם טרם נגעה בהם. "האנושות בחרה להתרכז בתרבית של זן אחד מסוים; היא מעדיפה לייצר תרבות-המונים אחידה".

התחושה השנייה שמולידה את הפאתוס של הספר נובעת מכך שהספר רואה את עצמו כחולייה נוספת (ואולי אחרונה, כאמור) בשרשרת המפגשים המערערים של המערב עם בני אמריקה מאז קולומבוס. הוא מצליח לשחזר שוב את התדהמה שפקדה את בני האדם האירופאיים עם גילוי אמריקה, גילוי קיומם של בני אדם כמוהם אך שונים בכל אורחותיהם שעליהם לא ידעו דבר קודם לכן: "כדי להבין את אופייה המוחלט, הטוטאלי והבלתי מתפשר של הסוגיה שעמה הוצרכה האנושות בת המאה השש-עשרה להתמודד עלינו לתת את הדעת על כמה עובדות היסטוריות […] הכובשים שלחו משלחות בזו אחר זו בניסיון לעמוד על טיבם. האם הם בני אדם? הייתכן שהם צאצאיהם של עשרת השבטים האבודים של ממלכת ישראל? מונגולים שהגיעו לשם רכובים על פילים? או סקוטים שהובאו למקום, מאות שנים קודם לכן, על-ידי הנסיך מודוק?". לוי-סטרוס מתייחס גם למסעות שקדמו למסעו ומביא כמה תיאורים מדהימים שאותם הוא מנתח באופן עוצר נשימה לא פחות. "הם אוכלים בשר אדם, אין להם חוק ומשפט, כולם מתהלכים עירומים, הם זוללים פשפשים, עכבישים ותולעים חיות…אין להם זקן", מתארת משלחת אירופאית מהמאה ה-16 את יושבי אמריקה. ואילו האינדיאנים מצדם "לכדו את הלבנים והטביעו אותם עד שיצאה נשמתם. אחר כך הציבו שומרים למשך שבועות רבים כדי לבדוק האם עוברות הגופות תהליך של רקבון". על כך מעיר לוי-סטרוס את ההערות הגאוניות הבאות: "ההשוואה בין החקירות השונות מעלה שתי מסקנות: הלבנים פעלו בזיקה למדעי החברה ואילו האינדיאנים נתנו אמון דווקא במדעי הטבע; ובעוד הלבנים מכריזים שהאינדיאנים הם בהמות, הסתפקו אלה האחרונים בהשערה שהראשונים הם אלים". והנה, ארבע מאות שנים אחר כך נפגש לוי-סטרוס ב"אינדיאנים" נוספים, והמפגש, הרבה פחות אלים, למרבה המזל, מוליד תובנות מדהימות לא פחות. בני שבט הקדובאו, למשל, מספר לוי-סטרוס, מגלים "יחס של עוינות כלפי רגשות הנחשבים בעינינו לטבעיים; כך, למשל, עוררה בהם הרבייה גועל. הפלות ורצח עוללים היו מעשים שבכל יום – עד כדי כך ששרידותה של הקבוצה התאפשרה באמצעות אימוץ תינוקות יותר מאשר באמצעות הולדתם". הגועל הזה שחש השבט כלפי הטבע – עמדה מטפיזית מסעירה – מסביר, אומר לוי-סטרוס, את נטייתם לצבוע את פניהם בעיטורים: "בציורים אלו, בהפלות וברצח, ביטאו בני השבט את התיעוב שתיעבו את הטבע. האמנות הילידית רוחשת בוז לחומר שממנו קורצנו".

האנתרופולוגיה של לוי-סטרוס, למרות הקיטש הדק הרומנטיקני שיש בה ביחס לפראים ולתרבותם, היא מעין אנטידוט לתפיסה המאחידה והמשטיחה של האנושות הרווחת בימינו, תפיסה רדוקטיבית שבאופן מסוים הספר "קיצור תולדות האנושות" מבטא אותה. בעוד לוי-סטרוס כמֵה לאיתור ותיאור הגיוון "האופקי" של שלל התרבויות האנושיות, הרי שספרו של יובל נוח הררי מבטא את הרצון דווקא להמעיט בערכם של ההבדלים בין התרבויות, ולדבר על האנושות כמכלול, כמין ביולוגי בין מינים ביולוגים. הנטייה להאחדה של האנושות שספרו של הררי מבטא, בין השאר באמצעות המקום הנכבד שהוא מייחס לשלבים האבולוציוניים הפרה-היסטוריים של האנושות, ניזונה מכמה מקורות אינטלקטואליים: הגלובליזציה שיוצרת האחדה בין תרבויות על פני כל הגלובוס ולכן מעודדת ראייה מאחידה של האנושות מראשיתה; ריאקציה לפוסטמודרניזם שייחס להבדלים תרבותיים ערך מופרז; קריסת האופציה הקומוניסטית שעודדה תחושה דטרמיניסטית, לפיה יש "טבע אדם" אחד ויחיד; מגמה פוסט-הומניסטית שמבקשת להוריד את האדם מהכס שהוא הציב עצמו עליו, לערער את יהירותו. לוי-סטרוס מזכיר לנו ש"התרבות" (במובן האנתרופולוגי של המושג) היא בדיוק מה שהופך את בני האדם למי שהם, ולשונים מהחיות, למין ביולוגי שהשתחרר במובן מסוים מכוחות הטבע ויש בקיומו דבר מה קונטינגנטי, כלומר לא הכרחי ולא כזה שנובע מאינסטינקט שגוזר את גורלו מראש. אותם בני קדובאו מוזכרים שביטאו את סלידתם מהטבע ומעולם החי באמצעות התנזרות, תיעוב הרבייה וצביעת גופם על מנת להסוות את הגשמיות שלהם, הם הסמל הגדול ליכולת האנושית הייחודית הזו.
התרגום והעריכה של קולט בוטנר ודליה טסלר בהתאמה בולטים באיכותם.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה, שראה אור לראשונה ב-1916, נמצאתי למד, נחשב לרומן קלאסי בספרות הלטינו-אמריקאית ולרומן הקלאסי של המהפכה המקסיקנית. המהפכה המקסיקנית הייתה אירוע רב חשיבות בקורות אמריקה הלטינית. זו שורה של מהפכות ומהפכות-שכנגד שהתרחשו בין השנים 1910 ל-1923 בקירוב, ובה מוגר תחילה שלטונו של הרודן פורפיריו דיאס, אך אז ניצת מאבק ממושך ואלים בין כוחות ריאקציונריים, מהפכניים-רדיקליים וכוחות ליברליים (כרונולוגיה מועילה של המהפכה נספחת לספר).

אולם עד כמחצית הרומן לא חשתי את התרוממות הרוח שאני מצפה לה מיצירה שמוגדרת כ"קלאסית", את אותה יכולת נסיקה ולו-לשעה של רוח האדם מהקיום הבנאלי או המייאש או הקטנוני השגרתי. נכון, חלק מה"רווח" בקריאת ספרות – למרות שאין לו אזכור בתיאוריות האסתטיות הקלאסיות, למיטב ידיעתי – הינו "תיירות הכורסה" באזורים גיאוגרפיים והיסטוריים רחוקים מאתנו שהספרות מאפשרת לנו. ואכן הקורא יוצא נשכר מהיכרות כזו כאן. ההיכרות עם המהפכה המקסיקנית נעשית דרך דמותו של גיבור בדוי, דמטריו מסיאס שמו, איכר, שהצטרף למהפכה בגלל התעמרות של עשיר מקומי בו והפך עד מהרה למנהיג צבאי אמיץ ומוכשר של קבוצת מורדים, ואף הצטרף לכוחותיו של המהפכן פנצ'ו וייה. הטון של הרומן אובייקטיבי, ניכר שהמספר מתרשם מדמטריו המנהיג הטבעי, אך בו זמנית לא מסתיר את האכזריות הנוראה של המורדים, שאינה טובה מזו של "הפדרלים" (כך כונו הכוחות הריאקציונריים). אך למרות הריאליזם המלחמתי המדייק, לו היו מצמידים לראש הקורא הזה קסדה שמשרטטת את תנודות המוח בזמן הקריאה לא היו נתקלים בגרף בייצוג של סילוני חשמל מזנקים, בהתרחשות מוחית יוצאת דופן – פרי התפעלות מהטקסט. לרגעים הזכיר לי הרומן את הרומן של קורמאק מקארתי, "קו אורך דם", שמתרחש גם הוא במקסיקו. אסואלה לא מוקסם מאלימות ולא עורך לה אסתטיזציה, ובכך הוא טוב בהרבה ממקארתי, אבל גם אין רגעים יוצאי דופן מבחינת מורכבותם.

אלא שאז חלה סיבוכיות מעניינת יחסית בטקסט. אל המורדים היחפנים מצטרף רופא ועיתונאי, עירוני ואינטלקטואל, בשם לואיס סרוונטס. האינטלקטואל שניזון מרעיונות מופשטים מופתע תחילה מהעליבות של המורדים: "איזה עשרים איש חצי עירומים, שורצי כינים, חלקם רוכבים על סוסות תשושות עם עור משופשף מצוואר עד זנב". הוא גם מוסיף לרומן התלבטות גלויה באשר למוסריות של המהפכה והמהפכנים, התלבטות שהייתה סמויה עד כה, אם כי נוכחת, בעמדתו הכמו-אובייקטיבית של המספר. סרוונטס זה הוא אופורטוניסט ומכיוון שהוא סבור שהמהפכנים ינצחו בסופו של דבר ("המחר שייך להם, ולכן צריך להיות איתם ורק איתם") הוא מצטרף אליהם והופך למזכירו של מסיאס (ומעניין שהסופר ביסס את דמותו הלא מרשימה מוסרית של סרוונטס על אישיותו שלו; כרופא הוא שירת ביחידותיו של פנצ'ו וייה).
רגע של סיבוכיות מעניינת נוספת מצוי בעוד אדם שמסתפח לקבוצת המורדים. מדובר בספק משורר ספק משוגע בשם ולדראמה. ולדראמה "בעל הנפש הרומנטית" מצד אחד נמנע מלצפות בהוצאות להורג תדירות שמתרחשות בלחימה. אך מצד שני מבטא את תשוקת האלימות והכאוס הטהורות בחריפות תמציתית: "וייה? אוברגון? קרנסה [מנהיגי פלגים ניצים]? פלוני, אלמוני, פלמוני! מה אכפת לי מהם? אני אוהב את המהפכה כמו שאני אוהב הר געש מתפרץ! אני אוהב את הר הגעש כי הוא הר געש, את המהפכה כי היא מהפכה! אבל מה אכפת לי איזו אבן למעלה ואיזו למטה אחרי שהאדמה התהפכה?".

אבל למרות שכאמור הרומן מתרשם מדמטריו מסיאס, מביא דוגמאות לאכזריות של המעמדות הגבוהים במקסיקו כלפי פשוטי העם, ואוהד את מניעיהם וכמה ממעשיהם של המהפכנים ("וייה הוא התגלמותה במציאות של האגדה העתיקה: פורע החוק המיטיב עם העם, מתהלך בעולם ובידו לפיד מאיר של אידיאל: לגזול מן העשירים כדי להעשיר את העניים") דומה כי ידה של העמדה הפסימית והספקנית של הרומן ביחס למהפכה גוברת ברומן. הספקנות נוגעת לאכזריות הנוראה של המהפכנים שמתוארת כאן, שכוללת רצח של חסרי אונים, סדיזם והתבהמות כללית. דומה שהמהפכה מתירה את רסני האלימות שאינה תולדה רק של הניצול והשעבוד, אלא היא הרע ששוכן באדם מנעוריו. אך הספקנות העקרונית יותר נוגעת לכך שהמנוצלים המתקוממים של היום יהפכו חיש קל למנצלים של המחר. כך אומר לסרוונטס אינטלקטואל נוסף, אציל נפש מחברו: "כמה יפה המהפכה עם כל הפראות שיש בה! […] חבל שהשאר לא יהיה כזה […] איזו אכזבה, ידידי, אם אלה שהענקנו להם את כל התלהבותנו, את עצם חיינו כדי להפיל רוצח עלוב, יתגלו בסופו של דבר כמקימי תשתית ענקית שיצמחו ממנה מאה או מאתיים אלף מפלצות מאותו המין! עם ללא אידיאלים, עם של רודנים! חבל על הדם!".

הפסימיות והספקנות הזו הפכו בעשורים האחרונים למוסכמה ולקלישאה. ונוצר הרושם שתחת המוסכמה הזו על חוסר התוחלת במהפכה ("אין אלטרנטיבה") חולבים אותנו עוד ועוד, אותנו בני המעמד הבינוני ומטה. כך שמהבחינה האסתטית לא מדובר ברעיון רענן בעבור הקורא ב-2015; ומהבחינה העקרונית זה רעיון שחשוב להכיר במידת תקפותו, אבל אולי לא להפריז בה כי הוא יוצר דמורליזציה כלפי כל ניסיון לשינוי המציאות.

כך שההתרשמות הכללית שלי אמביוולנטית. הטרגדיה של דמטריו מסיאס – טרגדיה הן מבחינת גורלו האישי והן מבחינת הערכים השונים והסותרים שמבטאת אישיותו – והמהפכה כתובות בריאליזם ענייני, מספק ואף מרשים לפרקים. אבל ככלל, מלבד המידע ההיסטורי החשוב והריאליזם המוזכר, הרומן דווקא אינו מהפכני.