פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
הכתיבה של עינהר פיוטית וסמיכה, לעתים יפיפייה ("ואולי היא שהפצירה בו לצלם אותה ככה, מעווה את גופה לכדי פרצוף מקנטר של פטמות-עיניים וטבור-אף ופות-פה, פרצוף כמעט ילדותי בחציפותו המתריסה") ולעתים, רחוקות יותר, מעט מכבידה באי שקיפותה. הנושאים שמעסיקים את עינהר בנובלות הם נושאים בוערים-שורפים: רגשי נחיתות של מי שחש שהוא, או שהנו, דחוי ומכוער לעומת מי שזוהר או שנדמה בעיניו כחי חיים זוהרים; מיניות מדוכאת או לא מודעת לעצמה; טירוף; אכזריות הקיום ההיררכי של בני האדם, היררכיה מעשה-אדם והיררכיה מעשה-טבע.
הזכות הראשונה והחשובה של ענת עינהר בעיניי – שכבר פרסמה ספר ביכורים טוב מאד, ולרגעים מעולה ממש, בשם "טורפים של קיץ" – הינה שהיא רוצה לעסוק בזוויתי ובקוצני ובמכוער ובנוקב. ובאלה – גם בגילומיהם העכשוויים. כך, למשל, בשתי הנובלות הראשונות ב"תמונות עירום" לפורנוגרפיה כנושא יש תפקיד מרכזי בעלילה. ואכן הפורנוגרפיה היא תופעה מרכזית בזמננו, לא פחות מפייסבוק, הפורנוגרפיה של הנפש. ושניהם – פייסבוק ופורנוגרפיה – אנטי סובלימטיביים. אלה תופעות מרכזיות של זמננו, וספרות עכשווית שאינה מתייחסת אליהן נידונה לחוסר רלוונטיות ולחיסרון דם, ומצד שני אלה הן תופעות אנטי ספרותיות במהותן, וכיצד בכלל ניתן לטפל בהן ספרותית?
בנובלה הראשונה משלוש ב"תמונות עירום" מסופר בגוף שלישי על סבתא צעירה בשם רחל. אבי הילדה של בתה נטש את בת זוגו ובתו, ובתה של רחל נקשרת לרופא ישראלי נחמד ואקטיביסט. רחל, שהיכרותה עם עולם המחשבים והאינטרנט מצומצמת כמו גם שיצריה לא לגמרי מודעים לה, חושדת שישי גולש באתרי פורנו מפוקפקים וזוממת איך לחשוף את ערוותו ברבים ולהציל כך את בתה ונכדתה מציפורניו. כמו אצל יהושע קנז, שעינהר מושפעת ממנו מאד, הגיבורה המעט עלובה ומעט דחויה מונעת מיצרים עזים, הגובלים לעתים בטירוף (ולעתים חוצים את הגבול).
בנובלה השנייה אנו מתלווים בגוף שלישי לשתיים שבמרוצת הסיפור נוסעות במקרה על אותו קו אוטובוס. האחת, דוגמנית יפיפייה אך כבר לא צעירה וגם לא מצליחה במיוחד, חושדת בצלם שסימם אותה והפיץ ברשת תמונות עירום שלה, וזוממת להיפרע ממנו. השנייה, נערה שפופה ודחויה וענייה, שקריאה בספר הטלנובלי "ממערב לירח" של מיכל שלו הביאה אותה להפוך לסטוקרית של הסופרת שהיא מעריצה ולמזימה (מעט עמומה) לצמצם את הפער שבינה לבין סמל ההצלחה שהינה סופרת רבי המכר בעיניה.
כך שכפי שניתן להתרשם כבר מהתקציר הנ"ל ראויה לכל שבח הבחירה של עינהר להתמודד; לעסוק בצדדים הלא פוטוגניים (והפוטוגניים במובן הישיר) ואף הבוטים של הקיום העכשווי. אבל מה שמפריע לשתי הנובלות הראשונות לנסוק, למרות קטעים רבים יפים שיש בהן, הם לא החומרים הנפיצים באנטי-ספריותם שעינהר משתמשת בהם. הנובלות כתובות במה שניתן לכנות ספרותיות מוקפדת ולמרות חומריהן העירומים לרגע אין בהן צד וולגרי שמאיים על הסובלימציה שבמעשה הקריאה. מה שבולם את הנובלות הינה העובדה שהקונספט, הרעיון שמאחוריהן, חשוף. יותר משהקורא חווה שיש כאן התמרה לנרטיב מסוגנן של התבוננות במציאות, הוא חש שיש כאן התמרה של רעיון. כך שנמנעת מהקורא הן החדווה של חילוץ הרעיון בעצמו, כי זה הרי מבצבץ חשוף, והן נוצרת בקורא תחושה שהרעיון קדם להתבוננות שהולידה את הסיפור, וכך התווה אותה מראש. בנובלה הראשונה הרעיון הוא דבר מה כגון זה: האישה המזדקנת אכולת התשוקה שמתביישת בתשוקתה או לא מודעת אליה ומשליכה לפיכך את תשוקותיה על אחרים ואז נלחמת בהם עד חורמה. ואילו בנובלה השנייה הרעיון הוא דבר מה כגון זה: העולם נחלק לדוגמניות ולנשים שאיש לא שם לב אליהן; הספרות הקלוקלת באה לענות על כמיהתן חסרת הסיכוי של הנשים הדחויות לקיום אצילי וזוהר; ההערצה של האישה הדחויה לאישה הזוהרת יכולה בקלות להפוך לאלימות. הרעיון שמונח בתשתית הנובלה השנייה גם גורם לה להיות מוקצנת מעט יותר מהראוי.
הנושאים הללו הם נושאים חשובים ביותר, כמובן. הבחירה של עינהר בהם ראויה להערכה, כאמור. אלא שמכיוון שהתחושה היא שהנובלות הן פרי קונספט יותר מאשר פרי התבוננות חופשית, באופן פרדוקסלי יש בהן דבר מה חסר דם וחיים, וזה בנובלות שעוסקות לכאורה בשפיר ובשלייה של המציאות.
לכן, לטעמי, הנובלה השלישית היא הטובה בקובץ ומשפרת את הערכתו הכוללת. גם בנובלה הזו נמצא במבט ראשון עימות סכמטי. בבסיס שכוח אל בדרום, חיילת בשם הילה גרוס חשה רגשי נחיתות עזים מול מפקדה, סג"מ יפה תואר, "בן טובים" בשם מיכאל אנגלברג. אך להט החרב המתהפכת של הקונספטואליות הקלה לפענוח והסכמטיות הדו ממדית מוסר מיד מעל הנובלה. הילה נושאת עיניה אל אנגלברג, אבל אנחנו והיא יודעים שאנגלברג מעורער למדי בנפשו. ואילו הילה מצדה היא ציירת בעלת כישרון שאנגלברג מבקש ממנה לצייר דיוקן ענק של הרמטכ"ל העומד לבוא לביקור, ציור שעלילותיו ניצבות בלב הנובלה.
גם בשתי הנובלת הראשונות, רגעים מסוימים שיוצאים מגבולות התבנית הקונספטואלית, כמו שיחה מעניינת בין נהג מונית לדוגמנית בנובלה השנייה, מלחלחים במציאותיות גם אותן.
"תמונות עירום" הוא קובץ שמציב את עצמו במקום הנכון ועוסק באומץ באזורי נפש מודלקים. באותם חלקים שהסופרת מרופפת את רסן הקונספט, ונוצר איזון בין יכולת ההתבוננות שלה במציאות העירומה – שיש בה הרי הרבה פעמים מן המפתיע ומהחורג מהצפוי – לתיבנות הרעיוני, נוצרת פרוזה מרשימה.
מבקר חופשי 