מבקר חופשי

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בתרבות הספרותית העברית הצעירה, בתרבותנו הספרותית המודרנית ששורשיה מזרח ומרכז אירופיים חמורי סבר (רוסים וגרמנים), לא רווחת ההבחנה שקיימת בתרבות האנגלו-אמריקאית בין "ספרות ז'אנר" (מדע בדיוני, פנטזיה, בלש, ספרות נוער) ל"ספרות יפה". זו הבחנה היררכית ביסודה שמבדילה בין המטרות השונות של "ספרות הז'אנר" הבידורית והספרות היפה המכוונת ליותר מכך (יופי, גילוי עצמי, "חינוך" במובן הרחב של המילה). אבל אחת מתוצאותיה של ההבחנה הערכית היא דווקא ליברלית: ספר ז'אנר לא נשפט לחומרה לאור ערכים שהוא לא מתכוון למלא מלכתחילה. כאשר ההבחנה ברורה, יש פחות טעם לצאת בשצף קצף נגד "ספרות ז'אנר" כי הרי אות האזהרה נכתב כבר מראש בשם ההוצאה או הסדרה שבה הספר יוצא, בעיצוב העטיפה ואף במיקום דוכן המכירה. אצלנו, כמדומה, ובגלל צעירותנו וקוטננו ושורשינו התרבותיים, כאמור, יוצאים כיום ספרי ז'אנר רבים ללא כל אותות אזהרה כאלה, מעורבים ללא הפרד ב"ספרות יפה" (שיכולה כמובן להיות גרועה בהתאם לערכיה שלה).

אבל חלק מהבעיה כיום ביחסים בין "ספרות הז'אנר" ל"ספרות היפה" אינו מקומי ישראלי אלא עולמי. בגלל התחושה שהתרבות הספרותית מצטמצמת, קהל הקוראים מתכווץ, מיטשטשים והולכים הגבולות בין סוגי הספרות, מתוך, יש לשער, אמונה של סופרים ומו"לים ש"ספרות הז'אנר" מושכת-הקוראים היא תקוותה העיקרית של הספרות והקריאה. כך, למשל, אנחנו מוצאים את עצמנו מוצפים בלשים בספרות הרבה יותר משיעורם של הבלשים באוכלוסייה.
"הדרך של אידה", של הסופר הארגנטינאי ריקרדו פיגליה (יליד 1941), ודווקא משום שיומרותיו גבוהות יותר מאשר הרומן הבלשי השכיח, דווקא משום שהוא "רומן בלשי פילוסופי", מדגים בחריפות את מצבה העגום של הספרות הרצינית כיום. למעשה, יותר מכך: הלא מודע של הרומן הזה, או הסב-טקסט שניתן לחלץ ממנו ושלא אליו כיוון הסופר, מדגים בבהירות לא מצויה את המשבר הספרותי שאנחנו נתונים בו.

לכאורה, מדובר בסיפור בלשי לא מזיק ואף מענג באופן מתון. נכון, הוא מואץ יתר על המידה, אין לפיגליה את הסבלנות של רבי האמן הריאליסטיים של הסיפור הבלשי, אבל על כך מחפה לכאורה "הפילוסופיה" המוזכרת. נכון, היא לא מקורית ולמעשה שטחית ורצופה "ניימדרופינג", אבל גם זה מהנה בדרכו, העיכול הקל של "הפילוסופיה" המוכרת והתחושה שאתה מזהה את "השמות" המושלכים לעברך מלוא החופניים. הגיבור הוא סופר ארגנטיני בשם אמיליו רֵנסי, שמקבל (כנראה בשנות התשעים; הרומן עצמו ראה אור בספרדית ב-2014) הצעת עבודה באוניברסיטה אמריקאית יוקרתית. המרצָה שהזמינה אותו לחוג לספרות היא פרופסורית מושכת, מבריקה וניאו-מרקסיסטית בשם אידה. השניים מנהלים רומן חשאי במרוצת השנה האקדמית. אלא שאז קורה אסון לאידה, אסון שלא ברור אם הוא תאונה או מעשה אלימות, ואם אלימות האם אלימות עצמית או בידי אחר. במקביל, שורת מטעני חבלה ומעטפות נפץ פוגעות במדענים ברחבי ארצות הברית. האם יש קשר בין מותה של אידה לשורת הרציחות הללו?

במישור מסוים זה, כאמור, רומן בהחלט לא מזיק. קצת כמו ג'ורג' מ"סיינפלד" שהחליט לרכז את הנאותיו יחדיו (צפייה בטלוויזיה, סקס ואכילה – עיינו שם), לאנשי ספרות הרומן מאחד את ההנאה הייחודית מהסיפור הבלשי (לא רק ההנאה מהמתח, אלא גם עונג קלישאת הבדידות המלנכולית של הבלש, כאן אמיליו, האופיינית לז'אנר) בהנאת הקריאה על אנשי ספרות ועל דעותיהם על סופרים (יש כאן כמה דעות מעניינות; פיגליה הוא בהחלט אדם משכיל). אבל במישור אחר, במישור הלא-מודע של הטקסט, כאמור, הרומן הזה בהיותו רומן בלשי (כלומר, כבר במסגרתו הוא מאחד בין ספרות לפשיעה), שעוסק בעצמו באנשי ספרות נרצחים ובולשים (אידה ואמיליו בהתאמה), אשר תפנית מכריעה בחקירת הפשע שמתנהלת במרוצתו נובעת מניתוח טקסט ספרותי של ג'וזף קונראד ואשר בו הרוצח עצמו הוא קורא נלהב של ג'ויס, חושף דבר מה מהותי ביחס לשכיחותו של הרומן הבלשי כיום. זאת משום שהסופר מודע לכך שמעמדה של הספרות כיום מעורער. גיבורו כותב כך, בשלב מוקדם ברומן, על הסטודנטים שלו: "הם יודעים שבעולם בחוץ אף אחד לא מתעניין במיוחד בספרות ושהם האוצרים הביקורתיים של מסורת מפוארת הנתונה במשבר". כך שהמשך הרומן שאנו קוראים – ההלחמה העזה במיוחד הזו בין הספרות הגבוהה לספרות הבלש (כאמור, ספר-בלשי על אנשי ספרות שהופכים לבלשים או לנרצחים ושהדרך לפענוח הרצח עוברת דרך פענוח של טקסטים) – מתפרשת כמענה שמצא הסופר לאותה שוליות של הספרות. המענה הוא כתיבתה של ספרות סנסציונית (כי זו הרי הספרות הבלשית ביסודה), ספרות שבה רכיב העלילה בגרסתו הזולה ("מי עשה זאת?") מרכזי, יצירת עולם שבו יש שימוש מעשי לקריאת ספרות: גילוי רוצחים.

אבל הגאולה של הספרות תבוא, אם תבוא, רק בידי כתיבת ספרות מעולה, ורצוי ספרות מעולה ורלוונטית. לא בהנמכת הסטנדרטים. לכן, למרות העונג הכמעט מכאני של הסיפור הבלשי, העונג הכמעט לא רצוני שיש בקריאה, וגם אם נתעלם מהצורה הקלישאית להחריד שבה מתוארת כאן ארצות הברית, במין "ביקורת תרבות" "מקיפה", שאומרת את כל הדברים "הנכונים" שרגילים בחוגים המשכילים-למחצה, או אף המשכילים, לומר על אמריקה, הרומן הזה זניח למדי.

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

המסורת הספרותית העברית הרלוונטית ביותר למציאות הישראלית הנוכחית היא המסורת של יהושע קנז. היא רלוונטית דווקא משום שהיא הכי פחות הולמת את פניה של המציאות הישראלית בהווה. זו מסורת צוננת ומתבוננת, נעדרת רגשנות ואף נוטה לאכזריות, מסורת שמדגישה את הניכור של היחיד, הטירוף או ההתמכרות לאמנות שלו, דווקא על רקע של מסגרות ישראליות קולקטיביות חונקות (הצבא, תנועת הנוער, המושבה, המוסד הסיעודי, הבניין המשותף הישראלי). אם נדונו לחיות על החרב, לפחות נחיה – כלומר את חיינו שלנו, מזכירה לנו המסורת של קנז. המעלה הבסיסית של "סילנד" נובעת בעיניי מכך שהסופרת פועלת במסורת הזו אך מבלי להיות חקיינית שלה. היא מציגה כאן גרסה רכה אך לא רכיכה של קנז. ישנה כאן כתיבה במסורת הקנזית, אמנם הרחק משיאיה, אבל החמימות המפתיעה והלא מניפולטיבית או מזויפת שמזריקה הסופרת למורשת הזו, ובמפתיע, דווקא מחזקת את רושמהּ.

שלוש דמויות ראשיות בסיפור המסופר בגוף שלישי, מסופר בטון מאופק אך לא עצור, מרוחק מעט אך לא צונן. שתיים מהן הם דיירים בודדים בבניין תל אביבי (נדמה לי שלא מוזכר בפירוש שהבניין תל אביבי, אבל זה הרושם). האחד, נתן כרמי, פנסיונר שעבד עשרות שנים בבנק. כרמי הוא חסיד גדול של מוזיקה קלאסית. בפתח הרומן אנו רואים אותו מתרעם על שכנים בבניין שהכניסו חול לחדר המדרגות. הנה, אם כן, האלמנטים הקנזיים עוברים לפנינו בסך: עריריות, אמנות, בניין משותף, אלימות כבושה. אבל בסטייה מקנז, האנושיות והחום בדמותו של נתן גוברים על הצדדים הקשים שבקיום שלו. כשהוא מגלה שבבניין מסתתר מהגר עבודה מבולגריה, שברח מהמעסיק הישראלי המרושע שלו והוא נטול דרכון, הוא מחליט לארח אותו בביתו ולסייע בידו. כמובן, העריריות של נתן נוטלת חלק בהחלטה הזו. אבל הסופרת מעצבת את דמותו באופן משכנע כך שצרכים נפשיים לא מודעים אינם מתפרשים כמניעים היחידים לפעולתו. יש גם אנושיות ומוסריות. גם זה האדם. הדמות השנייה בבניין היא גליה, מורה רווקה צעירה. גם בגליה יש צדדים אפלים: "גליה ישבה בחדר המורים ההומה משיחות, ורגש חדש ושקט רחש בה […] יצר התעללות, צורך לא מוכר לרדות בילדים, להטיל עליהם משמעת בדרכים לא רכות". בהמשך היא מנהלת פרשיית אהבים עם אח של אחת מתלמידותיה והיא משתתפת איתו בצילום ושידור באמצעות האינטרנט של משגלים משותפים (בהתחלה כשפניה מוסתרות במסיכה). אבל הקנזיות הקשה, מפתה לומר "הגברית" (ואולי גם "המודרניסטית"), ממותנת גם כאן. ביצר הסדיסטי שהתגלה בה ביחס לתלמידיה גליה משתפת את עמיתותיה ("'מה את שקטה כזאת?' שאלה אותה חוה. 'סתם, מהרהרת ביצר הסדיסטי שהתגלה אצלי בשיעור האחרון'"), וכך, במודעות העצמית לקיומו, מקהה את עוקצו. ואילו מופעיה הליליים באינטרנט מתפרשים לה כסוג של תקשורת בין אישית. מתפרשים גם כמרד בתרבות הסמארטפונים המופשטת וחסרת גוף (התקשור באמצעות המכשיר) שהיא מזהה אצל תלמידיה בני הדור החדש. גליה והחבר שלה (וכך כמדומה גם הסופרת) מפרשים, ובאופן מוטעה לדעתי, את אופנת תכניות הריאליטי כרצון ביחס אנושי חם: "'לאנשים יש צורך להיחשף, צורך שיכירו אותם […] הם כמו אמנים, הם רוצים לזכות בהכרה, רק לא על האמנות שלהם אלא על עצם קיומם". הערוץ האינטרנטי הפורנוגרפי שהם מייסדים מתפרש להם כסוג של אמנות, כהמשך התשוקה לזכות בהכרה. שבח מגיע לסופרת על מיקוד המבט בסוגיה החשובה מאד הזאת, אבל הטעות שלה נעוצה בהתעלמות מהאופי התחרותי הבדלני של המאבק על תשומת הלב: אנשים רוצים להופיע בטלוויזיה לא רק כי הם רוצים לזכות ב"הכרה", אלא כי הם רוצים להיות טייקונים של תשומת לב, כלומר סלבריטאים, הם רוצים לזכות בהכרה יותר מאחרים. בכל מקרה גליה, כמו נתן, אוהדת את סבלו של העובד הזר הבולגרי ומסייעת לנתן בתכנית לחלצו מהמצוקה שבה הוא שרוי. הניכור הקנזי הופך לחמימות אנושית, דיירי הבניין המשותף פועלים במשותף על מנת להגן על הזר – וכל זה מבלי לגלוש לקיטש.

מכיוון שהניכור וההיחלצות מהניכור ניצבים בלב הספר הזה, גם הקטע הפוסטמודרני הקצר בו מספרת לנו לפתע הסופרת על חייה שלה ("גם אני יוצאת החוצה עכשיו, מוציאה את עצמי בכוח מבין השורות […] אני יושבת כאן וכותבת. סביבי קירות עמוסי ספרים"), אינו נחווה לא כמניירה ולא כנרקיסיזם (כפי שניתח ברוב עניין מבקר התרבות כריסטופר לאש, בספרו "תרבות הנרקיסיזם", את הנכחת הסופר בספרות האמריקאית של שנות הששים והשבעים). יש כאן הלימה למהלך הכללי של הרומן: הסרת החציצות בין בני אדם.

פורסם בשינויים במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

1. "החשק לדבר על עצמנו, ולגלות את מומינו מהצד שחפצים אנו היטב להראותם, מבטא חלק גדול מכנותנו". 2. "מאומה אינו נדיר יותר מטוב לב אמיתי: אותם אלה הסבורים שהם ניחנים בו אין להם בדרך כלל כי אם נחמדות או חולשה". 3. "דבר אינו מונע כל כך להיות טבעי כַחשק להיראות כן". 4. "מעט אנשים יודעים להיות זקנים". 5. "אנו מגיעים חדשים לגמרי לגילאים השונים של החיים, ולעתים תכופות אנו חסרים בהם ניסיון, חרף מניין השנים". 6. "היעדרות מחלישה את התשוקות הפחותות ומגבירה את הגדולות, כפי שהרוח מכבה את הנרות ומציתה את האש". 7. "מיאון לשבחים הוא משאת לב להיות משובח פעמיים". 8. "קשישים אוהבים לתת כללי הליכות טובים, כדי להתנחם על שאינם עוד במצב לתת דוגמה רעה". 9. "אפשר למצוא נשים שלא היו להן מעולם פרשת אהבים, אך נדיר למצוא כאלה שלא היו להן מעולם כי אם אחת".

זהו מבחר קטן מקובץ האמרות המפורסם הזה, שכתב האציל, הפוליטיקאי והמצביא הצרפתי, פרנסואה דה לה-רושפוקו (1613-1680). רושפוקו הוא בן "המאה הגדולה" בצרפת, המאה ה-17, שמשופעת בגדולי ספרות ורוח. אם כי מעניינת מאד מאד הטענה שלו שמופיעה כאן על כך שעדיף לקרוא יצירות של אנשי מעשה, כמוהו, על פני יצירות של אנשי ספר מובהקים, שמעולם לא הכירו את החיים והם רק כותבים עליהם. הקובץ הקלאסי הזה מתורגם לראשונה במלואו לעברית (כולל תוספות מעניינות), בתרגום גברי ובעל הוד כראוי לאמרות, אם כי לעתים רחוקות יש ניסוחים שלא היו נהירים לי ולעתים פחות רחוקות התנסחויות תרגום והערות שוליים אקסצנטריות.
העוצמה של ה"הרהורים או אמרות ואמרי שפר מוסריים", כפי שנקרא הקובץ העיקרי כאן, מושתתת על שלושה אדנים: הצורה הקצרה והדחוסה, התוכן רב העומק ודמות המחבר שנבנית במוחו של הקורא כאדם נבון מאד ומפוכח מאד, על סף הציניות והמרירות, אדם שחושף את היומרנות האנושית במגוון צורות. אם אתמקד בדוגמאות שהבאתי לעיל, הרי שהאמרות 1 (על כך שכנות היא לעתים סוג של נרקיסיזם), 2 (על כך שאל להתבלבל בין טוב לב לנחמדות וחולשה), 4 (על כך שזקנה היא סוג של מיומנות שיש להתלמד בה) ו-8 (על כך שהחמרה במוסר באה פעמים רבות מחוסר אונים לחטוא; לא פלא שניטשה אהב את רושפוקו) – הרי שאלו מצטיינות בעיקר בתוכן המעמיק שלהן. ואילו אמרות 3, 6, 9 ו-5 מצטיינות גם מבחינה צורנית בהתנסחות שנונה. השימוש בפרדוקס, או בפרדוקס המדומה, ב -3 ו-5 (מי שמאד משקיע בלהיראות כן הוא דווקא הכי פחות כזה; אפשר להיות צעיר גם בגיל העמידה וגם בזקנה), היחסים הכמו מתמטיים ב – 7 ו – 9 (רצון באפס שבחים הוא רצון בשבח כפול שניים; אישה – או שיש לה אפס פרשיות אהבים או שיש לה הרבה, לעולם לא אחת) והשימוש במטפורה קולעת ב – 6 (האש שמכבה אך גם מלבה).
ניתן לראות עד כמה הדחיסות הצורנית חשובה לכוחם של ה"הרהורים" באמצעות התוספת שהובאה כאן ושנקראת "הרהורים שונים", אותה פרסם רושפוקו בנפרד. אלה הרהורים מאלפים בשלל נושאים ("על האמת", "על החֶברה", "על האהבה ועל החיים" וכו'). אבל ככלל עוצמתם קטנה יותר מעוצמת האמרות של הקובץ הראשי וזאת משום שהם ארוכים יותר. הם חסרים את הדחיסות של הקובץ המרכזי.

המגמה המרכזית של רושפוקו היא מוסרית באופייה, ולמרות שהוא כמעט אינו מתייחס לנצרות או לאלוהים, ושאלה טובה אם הוא אדם מאמין בכלל, היא אפילו ניתנת לתיאור כ"נוצרית". כפי שכתב פעם ט.ס.אליוט היסוד המרכזי של השקפת העולם הנוצרית היא התפיסה של האדם כיצור פגום וחוטא. זה הבסיס: לא אלוהים ולא התנהגות מוסרית. גם כאן יש תאווה להקהיית היהירות האנושית. אם מונטיין, שחי כמאה שנה לפניו, ומוזכר כאן פעם אחת ללא התפעלות יתירה, מייצג איזו צרפתיות ספקנית ואנושית-מתוקה, הרי שרושפוקו מייצג צרפתיות נחרצת וכמעט מיזנטרופית (שכדוגמתה אולי ניתן להביא את פסקל, בן זמנו). האויב המרכזי של רושפוקו הוא מה שהוא מכנה "האהבה העצמית". זו אותה אנוכיות דמונית, ההתרכזות הקטנונית שלא תיאמן בנו-עצמנו, שמאפיינת את בני האדם במעשיהם הגדולים והקטנים ביותר. אבל הקריאה בקובץ מסבה לקורא דווקא התרוממות רוח, שאינה נובעת רק מהיסודות שהוזכרו לעיל (הצורה, התוכן ודמות המחבר שעולה מהקובץ). הקובץ הזה, בַדיוק שיש בו בראיית בני האדם כמו שהם, יוצר תחושה של התרוממות מעל המצב האנושי העלוב. היכולת לרפלקסיה, להתבוננות עצמית בתכונות הרעות והקטנוניות שלנו במלואן, מבטאות באופן פרדוקסלי את גדולת האדם. להתרוממות הרוח גורמת גם התחושה של "גירוש שדים" שיש בקובץ, תחושה תרפויטית שבעצם האיתור המדויק של חולשותינו אנחנו נחים מהן ולו לשעה, למשך הקריאה ואף מעט לאחריה.

אם הייתי מישהו אחר, מישהו שסובר שטוב להתחנף לתרבות העכשווית בשביל לקרב את אנשי ההווה ליצירות קלאסיות, ל"תרבות גבוהה", הייתי כותב שרושפוקו בעצם "צייץ", הוא כתב מעין ציוצי טוויטר שנונים. אבל בהיותי מי שאני אומר רק שהקובץ הזה הוא לבטח אחד מקומץ הספרים שראוי להכיר שראו אור בעברית בשנה האחרונה.

פורסם בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן מוזר. מוזר כשלעצמו אינו לא טוב ולא רע – רק מוזר. בפרקים לא ארוכים ובגוף שלישי ובסגנון המזוהה עם קוטזי (יבש, בעל משפטים קצרים, כתוב בזמן הווה, מכיל תדיר שורת שאלה-תהיות ששואלות הדמויות את עצמן וכן זו את זו) מסופר לנו על גבר וילד שהגיעו כפליטים ממקום לא מזוהה לארץ חדשה ולא מזוהה אף היא (אם כי דוברים בה ספרדית). הגבר המזדקן אינו לא אביו ואף לא סבו של הילד. הוא מעין אפוטרופוס שלו שהחליט שתפקידו הוא לאתר את אמו האבודה של הילד. אחרי שהם מסתדרים בארץ הסגפנית ונטולת ההומור, אך האדיבה ומאירת הפנים (שלעתים מזכירה איזו ארץ מזרח אירופאית תחת שלטון קומוניסטי לא משגשג אבל גם לא שרוי בעוני מנוול ואשר רשויותיו הומניסטיות יחסית) מאתר הגבר אישה שללא כל הוכחה הוא מחליט שהיא אמו של הילד. האישה מחליטה לקבל עליה את התפקיד האמהי. היא הופכת לאם מגוננת יתר על המידה והגבר מסייע בידה בגידול הילד. הילד פיקח בצורה בלתי רגילה, מקורי ביותר, אבל מסרב למרות, מתעקש על ראיית העולם הפרטית ולעתים המופרכת שלו וממלא את האפוטרופוסים שלו גאווה, דאגה וזעם. המשפטים של הילד ברומן הם מבדחים ומעצבנים-במכוון לעתים קרובות, כמו קול נטול גוף מסיפוריו של סמואל בקט, קול עקשן וחצוף ומבריק (קוטזי הוא מעריץ גדול של בקט). הנה דוגמה לקולו של הילד: "מדוע אני צריך לדבר ספרדית כל הזמן? אני רוצה לדבר בשפה של עצמי". האפוטרופוסים גם מתנגשים עם רשויות המדינה האדיבה שסבורים שיש לשלוח את הילד הממרה למוסד חינוכי מיוחד.

אז מהו הרומן הזה? ומה פשר הכותרת שנתן לו קוטזי? זוהי, כמובן, אלגוריה, כמו כמה מיצירותיו הקודמות של קוטזי ("מחכים לברברים", למשל), יצירות מעט מופשטות שאני הרבה פחות מעריך אותן מיצירותיו של קוטזי הקונקרטי, של יצירת המופת "חרפה" ושל הרומן החזק "תור הברזל". אבל אלגוריה לְמה? מה הנמשל של המשל? כמובן, יש אלגוריות ששולחות אותך לפרש את משמעותן על מנת שתשוב מתוסכל ללא פתרון. כך הן כנראה היצירות של קפקא. אבל אני חושב שקוטזי בהחלט רצה לומר "משהו". ובעצם שני "משהו-אים" לא לגמרי קשורים ואולי אף מנוגדים. בתיאור הארץ החדשה המסתורית שאנשים מהגרים אליה קוטזי ביקש לדעתי להעניק ביטוי לתחושה שאנחנו ("אנחנו" במערב, ואולי "אנחנו" באופן גלובלי) עומדים בפתחו של עידן חדש. זה עידן עני יותר וסגפני יותר ופוריטני יותר וקולקטיביסטי יותר. אם העשורים האחרונים של המאה העשרים היו עשורים הדוניסטיים וראוותניים ובזבזניים ואינדיווידואליסטים, הרי שמסיבות כלכליות, דמוגרפיות ואידיאולוגיות אנחנו בפתחו של עידן מתכנס, מצטמצם, צדקני, מרושש. קוטזי מבטא את זה בין השאר באמצעות תיאור ניסיונותיו של סימון, זה השם שנתנו בארץ החדשה לגבר האפוטרופוס, ליצור קשר עם נשים בחברה החדשה. הנשים מתייחסות למיניות בשאט נפש ודומה שגם הגברים בעולם החדש הינם בעלי מיניות זערורית. כך אומר סימון: "נדיבות לב, אני חייב לומר לך, היא משהו שאנחנו מוצאים כאן כל הזמן. אנחנו ממש נישאים על ענן של רצון טוב. אבל כל זה נשאר קצת מופשט. האם יכול רצון טוב כשלעצמו לספק את כל צרכינו? האם אין זה טבעי לנו להשתוקק למשהו מוחשי יותר?". ואילו ה"משהו" השני שקוטזי רצה "לומר" קשור בפינוק שמפנקת האם את ילדה, שיוצר ילד בעל ראיית עולם עצמאית ומקורית אבל גם ילד עם תווים מפלצתיים, תווים נרקיסיסטיים אשר לא מקבל מרות. זו, כידוע, בעיה שמטרידה הורים ומחנכים רבים בעידן שלנו. וקוטזי מעניק לה גוון של בדיחה תיאולוגית רצינית ואכזרית, ברומזו שאולי העצמאות הפראית והמגלומניות של ישו (סירובו לכל סמכות וראייתו את עצמו כ"בן האלוהים") הייתה גם היא תוצר של היעדר גבולות של ילד מפונק שנולד למשפחה חד הורית, או כזו שדמות האב הייתה בה מטושטשת.

המשמעות הראשונה של האלגוריה, זו הנוגעת לתחושה שאנו בפתחו של עידן סגפן, עני, קולקטיביסטי ופוריטני, נראית לי יותר חשובה ומעניינת מהמשמעות השנייה. הבדיחה האנטי דתית הזו על ישו אינה מקורית במיוחד או דחופה במיוחד. אם כי יש לשים לב שקוטזי לא רק מבקר את דויד,ישו הילד (דויד זה השם שניתן בארץ החדשה לילד), כי הרי האינדיבידואליזם הקיצוני שלו ("אני רוצה לדבר בשפה של עצמי") אנלוגי למחאה של סימון נגד החברה החדשה נטולת התשוקה! כלומר, נרמז כי יש קשר עמוק בין דת, התחושה שאתה ילדו של אלוהים, לאינדיבידואליזם.

אבל אי אפשר לערוך לרומן הזה רדוקציה למשמעויות שלו. אלו, החשובה יותר והחשובה פחות לטעמי, הינן רק חלק מהסיפור. בקריאת רומן יש חוויית המכלול, אליה משויכות ה"משמעויות" הכלליות של הרומן, ויש את חוויית הקריאה ממשפט למשפט, מפסקה לפסקה. וכאן קוטזי מצליח להישאר רענן ומפתיע לאורך רובו הגדול של הרומן. ההתפתחויות של העלילה מפגינות את היכולת להיות מקורי בתוך אילוצי הנתונים הבסיסיים שהציב האמן לעצמו. כמו הכבלים שקשר בהם הודיני את עצמו ומהם הצליח להשתחרר. הרי מקוריות ללא אילוצים אינה מקוריות כלל וכלל, אלא שרירותיות. אם אספר סיפור על, הבה נאמר, איש שהפך לציפור ואז הצליח לתקן את המכונית של איל פלדה ולבסוף התחתן עם אנדרוגינוס ושוגר לרומא של אוגוסטוס ושימש בה כמצביא אהיה מקורי מאד, אבל זו מקוריות חסרת ערך. ואילו קוטזי מצליח להיות מקורי בתוך הגבולות של הסיפור שהציב לעצמו.
כך שהרומן בהחלט לא מציג את קוטזי בשיאו, אבל הוא רומן מעניין ורענן.

פורסם במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסיפור הטוב ביותר בקובץ הנוכחי מבאר גם חלק מההסתייגות שהוא מעורר. ב"דיסנילנד של אלבני", אמן ישראלי שהיגר לניו יורק נפגש עם יהודי אמריקאי עשיר שאולי יקנה מיצירותיו. "מה היתרון התחרותי שלך?", שואל איש העסקים אייב את אבנר. אבנר חושב שאייב מתייחס לאמנות שלו ומתחיל להסביר ש"היא מבטאת את היחסים בין האדם למרחב האורבני". לא הסברתי את עצמי טוב, קוטע אותו אייב, שאינו מבין דבר באמנות אבל מבין גם מבין בעסקים, "היתרון התחרותי של אבנר הוא הישראליות שלו […] העובדה שהוא ישראלי ואמן ויחסית צעיר".

זהו גם "היתרון התחרותי" של הסופרת שלי אוריה, ישראלית ויחסית צעירה, שכותבת באנגלית בחלק מסיפוריה על ישראלים בניו יורק. למעשה הן התמה הזו, של הדו-לאומיות, והן תמה נוספת שחוזרת בסיפורים, נשים שמתאהבות הן בנשים והן בגברים, התמה של הדו-מיניות, שייכים לאותו אזור בעל יתרון שיווקי: האזור "המיוחד". המיעוטיות בחיי התרבות הפכה זה מכבר ליתרון, לא רק בגלל האהדה למוחלשים למיניהם, אלא פשוט מפני שבכלכלת תשומת הלב, בניגוד לכלכלה הרגילה, ככל ש"הפירמה" שלך קטנה יותר אתה בולט יותר. מסיפורי הדו-מיניות לא נעדרת גם שביעות רצון אוורירית מה"מגניבוּת" של התמה (הקשורה, כנראה, ב"יתרון התחרותי" של להיות צעיר).

עם זאת, לא כל הסיפורים בקובץ עוסקים בקו התפר בין ישראל לארה"ב (בלוויית קו התפר בין נשים לגברים). הרבה מהסיפורים הם כאלה המכונים "סוריאליסטיים" (למשל, סיפור על גיבורה שיכולה לעצור את הזמן). חלק הם פשוט חידתיים (סיפור על נשים אמריקאיות מהעיר הגדולה שנוסעות כפעם בפעם "צפונה" בשביל "להחכים"). חלק מהסיפורים כתובים בטכניקות מקוריות או נדירות באופן ראוותני (סיפור בגוף ראשון רבים, למשל, או סיפור שכתוב בחלקו בגוף שני יחיד עתיד). חלק מכילים רכיב שחוזר על עצמו במכוון (למשל, סיפור על יחסים בין קונה למוכרות שנפתח כל פסקה במילים "כשאני נכנסת לחדר ההלבשה"). ככלל, הסיפורים בעלי האלמנט החריג (ההזוי, החידתי, הכתוב בטכניקה ראוותנית או מובלטת) נחווים כתרגילים לא רעים בקורס לכתיבה יוצרת למתקדמים. כלומר, לא יותר. כסיפורים של אתגר קרת ביום חלש מאד. למעט אחד. סיפור בעל ברק וכוח אמתיים, למרות שגם הוא מושתת על גימיק צורני, סיפור שמזכיר את אתגר קרת במיטבו. בסיפור הקצרצר והמצוין הזה מתוארת מערכת יחסים שלמה באמצעות סוגי הנשיקות שנושקו במהלכה. הנשיקות ממוספרות בדילוגים ("נשיקה 146: זו הנשיקה שמבשרת לי שהחוקים השתנו. אני מזהה טעם ברור של סלמי, שאני יודעת שאתה לא אוכל", "נשיקה 288 מעניקה לי תקוות שווא, שללא פרספקטיבה של זמן נראית פשוט כתקווה" וכדומה).

אבל בסיפורים "הרגילים", נטולי הגימיקים, יש בהחלט משהו. אגב, הם גם ארוכים מעט יותר בדרך כלל. כך יש "משהו" בסיפור הנושא "ניו יורק 1 תל אביב 0". הסיפור הוא על שלישייה שחיה יחדיו בניו יורק, גבר ושתי נשים. הגבר ואחת הנשים, המספרת, ישראליים, האישה, המושכת מאד והקפריזית מאד והנרקיסיסטית מאד (ואולי זו אמתלה טובה להזכיר את השנינה של הסופר האמריקאי גור וידאל: "'נרקיסיסט' אנחנו קוראים למי שנראה יותר טוב מאיתנו"), דמות שחוזרת בסיפורים נוספים, אמריקאית. התסבוכת הדו-מינית והפוליאמורית מתערבבת כאן באופן מעניין עם התסבוכת הדו-לאומית. גם הסיפור על צלמת ישראלית שחיה בניו יורק ומצלמת זונה לתערוכה שלה ובין השתיים נוצר קשר רגשי מסוים הוא סיפור מעניין. הצלמת עסוקה גם בצילום תערוכה אחרת על חיילים ישראליים, והמפגש עם הזונה האמריקאית שמשתוממת על חובת הגיוס הכללי בישראל מנכיח לצלמת הישראלית שגם התערוכה על החיילים, לא רק על הזונה, עוסקת בחריגות: "כשאנשים שומעים על זה בפעם הראשונה, זה חולני בעיניהם". בכלל, בקובץ מפוזרות כמה אבחנות מעניינות על החיים בישראל ועל ישראלים בעיניים אמריקאיות (על האגרסיביות הישראלית, על האטרקטיביות של הגברים הישראליים המסוקסים יוצאי הצבא, על המוזרות של הצפירה בימי הזיכרון, למשל).

אבל הסיפור השלם ביותר בקובץ, המרגש והמעניין באמת, הוא הסיפור בו נפתחה הביקורת. כאן אוריה משרטטת באופן מרשים את אי ההבנה והאירוניה שביחסים בין הישראלים בארה"ב, ישראל, ארה"ב ויהודי ארה"ב, באותו מפגש בין אבנר האמן, שהיגר לניו יורק על מנת להגשים את עצמו, לבין אייב, היהודי הפרו ציוני, היהודי העשיר שאינו מתעניין באמנות אלא רק במידה והיא יכולה לסייע פוליטית לעניין הישראלי. על הרגש המשמעותי שיוצר הסיפור בנפש הקורא אחראית מאיה, בתו של אבנר, שחיה בישראל עם אמה, פרודתו, ובאה לבקר את אבנר בתקופה בה נקבעה פגישתו עם אייב. מאיה מרוחקת מאביה, שנטש אותה לטובת הגשמתו העצמית. האב מנסה להסביר לה את מעשיו: "את מכירה את ההרגשה הזאת, מאי-מאי, כשאת משקיעה בשיעורי הבית שלך, והמורה מחמיאה לך לפני כל הכיתה? מאיה חייכה חיוך קטן; היא הייתה תלמידה טובה, והוא זכר שנטע אמרה משהו על מחמאות בשבוע שעבר. זאת הרגשה טובה, כי מחמאות זה חשוב, הן דוחפות אותנו קדימה, ולא זכיתי להרגשה הטובה הזאת בתל אביב. הגלריות והמוזיאונים שם לא אהבו את הציורים שלי כל כך". השיא של הסיפור מלכד את אופיו הפסיכולוגי האינדיבידואלי עם הרכיב התרבותי שמאפיין כאמור חלק ניכר מהקובץ: האב והבת הישראליים מתקרבים לפתע כשהם מתלכדים ברתיעתם המשותפת מהיהודי האמריקאי. לעגם המשותף מנצח את בעל המאה לרגע: תל אביב 1 – ניו יורק 0.