פורסם לראשונה, בשינויים מעטים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
כאשר היטלר, ששב בדרך נס לתחייה בגרמניה העכשווית, רואה בעלי כלבים אוספים את צואת כלביהם בשקיות הוא בטוח שהם משוגעים חריגים. מהטלוויזיה העכשווית, שפיתוח מוקדם שלה הוא דווקא הכיר, הוא די מתרשם. כלומר, מתרשם מהפוטנציאל התעמולתי שלה, אבל די נבוך לנוכח ריבוי תוכניות האוכל. "נשארתי פעור פה, ההשגחה העליונה זימנה לעם הגרמני אפשרות מופלאה ונדירה לתעמולה, והיא פשוט מבוזבזת על חיתוך טבעות כרישה?". על עכבר המחשב יש לו רק מילים טובות לומר: "אותו פלא טכנולוגי מבית היוצר של כושר ההמצאה הגרמני: מתקן העכבר. קשה לחשוב כל המצאה גאונית יותר" ("כושר ההמצאה הגרמני", כי מי שנחשב ממציא העכבר, הוא אמריקאי ממוצא גרמני).
הרומן הזה מלווה את היטלר בעלייתו המחודשת לגדולה. הוא נתפס בטעות כקומיקאי שמחקה במדויק את היטלר וזוכה לפיכך לתוכנית טלוויזיה נצפית בהתלהבות שבה נאומיו מתקבלים כסאטירה מתוחכמת. נאומים הכוללים אמירות כגון: "הגרמני של היום מפריד את האשפה שלו באופן יסודי יותר מאשר את הגזעים שלו". כשהיטלר נוגע בסוגיית היהודים, הסוגיה הרגישה ביותר, יש צורך בפרשנות מוטעית סבוכה יותר על מנת לראות בו עדיין סאטיריקן מתוחכם – אבל אי ההבנה מצליחה להישאר על כנה ולהתבסס.
הרומן הזה הוא סאטירה. אבל סאטירה על מה, בעצם? ורמש בקי בחומר, הוא למד היטב את ההיסטוריה של המחצית הראשונה של המאה העשרים ואת הביוגרפיה של היטלר. אבל הסאטירה שלו אינה קשורה להיטלר כלל וכלל. אין בה לא הארה מעניינת של דמותו ולא דיון מעמיק במשמעות של הדמות הזו בגרמניה העכשווית. ורמש פשוט משתמש בהיטלר על מנת לערוך הזרה לאורח החיים במערב בכלל ובגרמניה בפרט במאה העשרים ואחת. כך שזו סאטירה לא הרת גורל, כי אם כזו שמתמקדת בזוטות, או בתופעות רווחות מחיי היומיום. וככזו היא גם מעט מייגעת. אמנם פה ושם הסאטירה של ורמש מחדשת ומעט מעמיקה. למשל, כשהיטלר מביט בעומס המידע והכתוביות המתרוצצות ממסך הטלוויזיה: "הכתוביות המתרוצצות ללא הרף אותתו באופן מרגיע ש[…] ממילא מה שהקריין מקריא לא כל-כך חשוב. אני יכול לחשוב על כמה דברים בתקופתי אותם יכולנו לספר לעם כבדרך אגב בעזרת הטכנולוגיה הזו. אולי לא בהכרח על סטלינגרד, אבל למשל על נחיתת בנות-הברית בסיציליה". או כשהוא שבע רצון מהדלדול הלשוני של הצעירים בזמנו, אם כי הוא טועה לחשוב שהרמה הנמוכה הזו מונחלת רק לתלמידים ממוצא תורכי. "מה שיצא מפיהם עשוי היה להספיק, לכל היותר, לקיום התקשורת הבסיסית הנחוצה, אך לא להתנגדות מאורגנת".
אבל בעיקרו של דבר הסאטירה הזו לא רק מעט מפרכת לקריאה, כאמור, אלא גם לא מחדשת. השימוש בהיטלר הוא סוג של גימיק, של "קטע", מין גירוי כמעט מכאני ולא מתוחכם. כי "איזה קטע זה" אם היטלר היה קם לתחיה וגולש באינטרנט, או נכנס לסופרמרקט עכשווי, או רואה כמה תורכים יש היום בברלין, או רואה מי הם ממשיכיו העלובים בימין הקיצוני העכשווי, או מודאג מחיוורונה של צעירה גרמניה עכשווית לובשת שחורים.
ודווקא יש פוטנציאל סאטירי מעמיק בהקמתו של היטלר לתחייה והשתלתו בעולם העכשווי. ובלי קשר לתכני האידיאולוגיה הנאצית, או לאפשרות תחיית הפאשיזם באירופה העכשווית. הפוטנציאל הסאטירי נוגע בסוגיית הרצינות ואי-הרצינות, לרצינות של החיים במחצית הראשונה של המאה העשרים, שהיטלר הוא הדוגמה הקיצונית ביותר שלה, ולאי הרצינות הבסיסית שבה אנחנו מתייחסים לחיינו בחברות העכשוויות. נוצר איזה פיחות אדיר בחשיבות שאנו מייחסים לעצמנו ולחיים שאנחנו מנהלים. הסיסמה של העידן העכשווי היא "אל תיקח את עצמך יותר מדי ברצינות" וזו היא הסיסמה הכי אנטי-היטלראית שניתן להעלות על הדעת. ולפיכך יש בהשקפת העולם שלנו הרבה דברים חיוביים. אבל בהחלט לא רק כאלה. אי הרצינות הבסיסית של החיים במערב כיום נובעת ראשית מכך שרמת הקיום הבסיסית מובטחת לכלל האזרחים. אנשים שנאבקים על מנת לשרוד אינם יכולים להתייחס לקיום באירוניה. אבל אנשים עם רשת ביטחון בסיסית יכולים. אבל אי הרצינות נובעת גם מתפיסה צינית יסודית של הקיום האנושי בחברות המערביות העכשוויות. בני האדם בציביליזציה הזו עסוקים במכירה ובקנייה, מנסים לקנות כמה שיותר בזול ולמכור את מה שיש להם למכור בכמה שיותר יוקר. בזמנם הפנוי הם עסוקים בהתבדרות אינסופית מול המרקע ובסגידה לידוענים למיניהם. הדרמה הגדולה בחיים של חלקם היא הוספה של חמישה קילוגרמים למשקלם, והפצעים הם פצעי גאווה ותשוקה לא נמלאת. ואילו חזית המדע של בני האדם העכשווים במערב מנסה לצייר תמונת אדם שאינו שונה מהותית משאר הבריאה, מעין קוף מתוחכם, או מחשב מבשר ודם. אי אפשר לרחוש הערכה רבה לבני האדם בציביליזציה הזו. העמדה הרצינית נתפסת לפיכך כיום כעמדה לא רצינית. והרצינות הזו, שאבדה, היא בהחלט נושא רציני. אינסוף הקטעים הסאטיריים שהשתמשו בזעם האדיר של היטלר על התפוררות החזית המזרחית, כפי שהוא הוצג בסרט "הנפילה", לצורך תיאור תסכולים של חיי היומיום שלנו ("היטלר מתעצבן על המחסור בחניה בתל אביב" וכדומה), בנויים, בבלי דעת, על הפער התהומי הזה בין הרצינות ההיטלראית לזוטות שאנו עסוקים בהם בחיינו נעדרי המשקל.
אבל כל זה, אם הוא בכלל קיים, לא מודגש ולא מפותח ב"הוא חזר".
מבקר חופשי 