ארכיון מחבר: אריק גלסנר

סופר ומבקר ספרות

ביקורת על "בואי הרוח" של חיים סבתו, הוצאת "ידיעות אחרונות"

ינואר 11, 2008 – 1:19 PM

"בואי הרוח", ספרו החדש של חיים סבתו, מתרחש בשיכון עולים ירושלמי. זמנו מתפרש משנות החמישים ועל פני כמה עשרות שנים הלאה, אך התרחשויותיו מושפעות מהצל הגדול שמעיבה עליהן המחצית הראשונה של המאה העשרים, המחצית שבה היו שתי מלחמות עולם.

            המספר הוא ילד (שהופך לנער ולגבר) מעולי מצרים. הרומן, שנראה בתחילה כאוסף אפיזודות מהשיכון, מתמקד והולך, הולך ומתמקד, ככל שנמשכת הקריאה בו וככל שמתבהרת דמותו של הגיבור: משה פרקש. פרקש, ניצול שואה מהונגריה, יהודי שומר מצוות כבן שלושים, הוא סמכות מוסרית במציאות הדלה והקשה של שיכון העולים. הוא מנהל פעילות צדקה בשיכון, תומך בחלשים ומנחה את הילד-המספר כיצד להתבונן בעולם שסביבו. פרקש אף מצרף את הילד לפעילויותיו, וכשהשניים מתקרבים, ברבות השנים, חושף לפניו את הביוגרפיה הקשה שלו: ילדות של דוחק ומחסור בהונגריה, מקצת ממה שעבר עליו במחנות עבודה במלחמה (פרקש אינו מוכן לספר הכל), ולבסוף את סיפורו ואת סודו של אביו, שלחם במלחמת העולם הראשונה.

רוח של תום שורה על הספר הזה. חום אנושי ומתיקות אנושית. לעתים גם הומור דק טוב לב, למשל כשהחזן קורא את המגילה בפורים כמו עיתונאי בשידור חי: "הנה המן ואחשוורוש מסובים במשתה אסתר, והנה האחשתרנים, רוכבי הרכש, דוהרים בכל כוחם לבטל את הגזירה הרעה, והעיר שושן צוהלת" (עמ' 33). בתרבות שלנו הורגלנו להתייחס בחשדנות לרגשות אנושיים חיוביים וחמים המובעים בגלוי, או, במקרה הטוב, לראות בהם נאיביות וחוסר תחכום. ההישג של סבתו הוא שהאנושיות ה"פשוטה" שלו, האנושיות של גיבוריו, אינה מעוררת בנו אי נוחות, היא מתקבלת על הלב.

הקורא מאמץ אל לבו את ההומניזם של סבתו מפני שסבתו, קודם כל, מצליח להעביר, בין השיטין ובשיטין עצמן, את ההרגשה שהוא מודע לכך שבני אדם יכולים להיות אכזריים, אנוכיים, קטנוניים וחמדניים, ובכל זאת בוחר לתארם אחרת. הבחירה שלו להדגיש את הצדדים החיוביים באדם אינה נובעת מחוסר דמיון או מניסיון לא ישר ללמד עליהם סנגוריה; הבחירה הזאת היא בדיוק מה שהיא: בחירה. בחירה להדגיש צדדים שגם הם, בסופו של דבר, חלק מהמציאות האנושית. סבתו כמו אומר לנו: אני יודע היטב שבשיכון העולים, בתקופה ההיא, היו הרבה אנשים והתנהגויות אנושיות שאינם טובי לב, כפי שאני יודע שכמותם ישנם בכל מקום, אבל אני מעדיף להתמקד בפרקש.

שנית, שפתו של סבתו, הארכאית מעט במכוון, (שפה "עגנונית"), יוצרת לכידות ייחודית בין התום התוכני לבין הלשון היהודית המסורתית. כך מגויסים (במרומז) היסודות ההומניסטיים שבמורשת היהודית לגיבוי התנהלותן ההומניסטית של הדמויות.

אבל היסוד החשוב ביותר שתורם לכך שאנו קוראים בהנאה ולא בהסתייגות את קורותיו של הצדיק השכונתי פרקש הוא מבנה העומק של הרומן הזה. התחושה שהקורא מקבל במהלך הקריאה, גם אם באופן מודע-למחצה, היא שלפניו סיפור שהושקעה בו מחשבה תחילה. מבנה העומק הסיפורי הברור מוביל לכך שאנחנו מרגישים שלפנינו סיפור מתוחכם למדי על תום אנושי, כך שה"צורה" המוקפדת מובילה להערכת ה"תוכן" הסיפורי הישר והפשוט.

מהו מבנה העומק הזה? בתמצית: גילויי סולידריות במציאות חברתית מקוטבת. אביא רק מקצת מהדוגמאות שאפשר להביא למצע הזה שעליו נחה היצירה כולה. בשכונה הירושלמית שוכנו אשכנזים וספרדים יחדיו: "אנחנו ושכנינו עולי מצרים, אדון סלומון ישראל ומסייה ענתבי, והגברת ג'מילה שחייבר, ומשפחת מנשה, ומשפחת עגמי, ואדון מוריס ברסאנו, רגילים היינו לבתים פתוחים, שכנים נכנסים ויוצאים בלי לבקש רשות, החלונות קרועים לרווחה, ריח התבשילים המטוגנים והמתובלים מתפשט בכל הסביבה, וקולות הילדים משחקים וצהלתם נשמעת בכל מקום. אבל בבתי ההונגרים היה תמיד שקט, ותמיד הם ביקשו מאיתנו הילדים שקט, שקט" (עמ' 22). להבנה בין העדות, שמושתתת על הומניזם עמוק, תורמות דמויות משנה ברומן, כמו אביו של הילד המספר, שאירגן תפילה משותפת לאשכנזים וספרדים על האונייה שהעלתה אותם ארצה, או הרב גוטהולד: "הרב גוטהולד התהלך בבית-מזמיל כמו אציל אנגלי, בחליפת פסים אפורה מחויטת היטב. הליכתו מדודה היתה ונאה. ענו, אוהב את הבריות ומכבד את העולים החדשים. הוא ידע כי יש בהם הרבה יותר מכפי שחושבים הפקידים הרואים אותם בעליבותם. הרב גוטהולד היה הראשון, ואולי היחיד, שבא להקביל את פנינו כשעלינו ארצה. הוא ישב בביתנו ודיבר איתנו על ענייני תורה וענייני מדינה. הוא התפעל מחידושי התורה של סבא ומן העברית הצחה של אבא" (עמ' 85).  

מכל הדמויות שברומן, הדמות שתורמת יותר מכל להומניזם הסולידרי הזה היא כמובן פרקש. פרקש הוא שמציג לילד המספר את מה שעבר על ניצולי השואה. פרקש אף מייסד בית כנסת משותף לאשכנזים וספרדים בשכונה. הוא עצמו נישא לעולה יוצאת מרוקו. ההיסטוריה המשפחתית הקשה, שהוא מגולל טיפין טיפין באוזני הילד, חושפת את השורש הקדום והאפל שממנו צמחה שנאת הכיתתיות וההתנשאות העדתית, שמניעה אותו באובססיביות. את הלקח שלו על אחדות הגורל היהודי למד פרקש לא, כפי שניתן להסיק, ממוראות השואה (שדווקא כמעט לא פגעה ביהדות הספרדית), אלא ממלחמת העולם הראשונה.

ביקורת צפויה על ספרו של סבתו תכפור בכך שמה שמניע את הספר ואת גיבוריו הוא "הומניזם". אין כאן אלא רגשות אתנוצנטריים לאומיים, יאמרו המבקרים. על כך ניתן לענות בכמה אופנים. ראשית, ההומניזם שמתבטא בספר אינו מיוחד רק לפן העדתי אלא גם לפן המעמדי. בנוסח דיקנסי מובהק מתאר פרקש באוזני הילד בן שיחו את ילדותו הענייה ואת האופה הרשע שבמאפייתו עבד. ניסיונו האישי בתלאות העוני הוא שמעניק לו את העוצמה הנפשית לא להתייחס לעניים בהתנשאות. פרקש הוא גם זה שמשדך בין בן של פרופסור מרחביה ל"בת של אוחיון, שהיה חופר גומות בקרן קיימת" (עמ' 123). שנית, הרוח העולה מהספר אינה בשום פנים ואופן רוח של שנאת זרים. לכל היותר אפשר להסיק מהספר שניתנת בו קדימות לעניי-עירך על פני עניי עיר-אחרת.

סבתו, שהספרות שהוא כותב ספוגה בגעגועים לעולם תם יותר, הוא קול ספרותי שטוב שהוא קיים בספרות הישראלית. לא, לא מדובר כאן בספרות גדולה, ואף לא בצלה של ספרות כזאת. אבל כן מדובר כאן בקול, שמלבד היכולת ההגונה שלו לספר סיפור, ספוג בהומניזם יהודי עמוק, הומניזם של אחריות הדדית ובוז משחרר להבדלי מעמד ומוצא. סבתו מעניק לנו תזכורת מהמורשת היהודית אוהבת האדם אל מול המורשת הפרוטסטנטית-קלוויניסטית, האינדיווידואליסטית והמעמדית, שהתרבות הישראלית ייבאה אליה בששון כזה בעשורים האחרונים.

 

 

פורסם בביקורות ספרות - מעריב | תגובות (1)

ביקורת על "האיש המאושר", של צור שיזף. הוצאת "חרגול"

ינואר 4, 2008 – 1:49 PM

"האיש המאושר" של צור שיזף הוא רומן שמבחינה ספרותית יש בו פגמים רבים אולם הוא ראוי לתשומת לב מרבית, כיוון שבין דפיו מקופלת ביקורת-תרבות מעניינת, מקורית ולפרקים מזהירה.

הרומן, המסופר במונולוגים מתחלפים של גיבוריו, מגולל את תולדות המרד הבדואי שפורץ בדרום ישראל בעתיד הקרוב. בתחילת הרומן אנו כבר יודעים שהמרד דוכא ביד קשה ובעקבותיו גורשו הבדואים מהנגב. הגיבוריו הראשיים הם בועז, איש "מוסד" משכיל וקילר מקצועי, הרודף אחרי נג'יב הבדואי, מנתח מוח ב"סורוקה" שעומד בראשות המרד. בתווך נמצא נועם, גיאולוג שחי במדבר ואוהב אותו ואת יושביו, חברו הטוב של נג'יב עד לרציחתם של בנותיו בפיגוע של המורדים. גיבורי משנה ברומן הן הנשים: זורה, קירגיזית שהוברחה לארץ מסיני והתאהבה בנג'יב, ונועה, צעירה ישראלית שעובדת כמחסלת ונערת פיתוי ב"מוסד".

לא רק הדמויות הראשיות הן גבריות. זה רומן גברי, כתוב במשפטים קצרים, קצבי לא רק בניסוחיו אלא גם בתחלופת התרחשויותיו, נע מהר בצורה ובתוכן. זה רומן מדברי-סלעי: יבש, קשוח, קוצני, וניכר שכותבו מכיר באופן חושני את האתרים המדבריים שבהם הוא מתרחש. שיזף שייך לזן הולך ונכחד של כותבים ישראלים שמכירים את ישראל במובן הגשמי ביותר. כל הדברים הללו עומדים לזכותו. ועם זאת, מבחינה ספרותית הרומן אינו מספק. בעיה ראשונה כרוכה בדמויות. אלה אמנם "עגולות", כלומר לא "שטוחות", אבל העגלגלות שלהן נובעת מפיטומן בדיוק באותן תכונות שיתאימו לתזה של הרומן. התכליתיות הזאת נוגעת גם לעלילה – וזו הבעיה השנייה – עלילה שנעזרת בזימוני מקרים מאולצים. משום כך, התזה אינה מפציעה בטבעיות מהרומן. התזה היא-היא הרומן. במקום שתחדור בהתגנבות אל תודעת הקורא, היא מוטחת בו, ולכן גם נהדפת חזרה. בעיה נוספת נוגעת לחוסר הסימטריה הכמותי בהיקף המונולוגים ובנפחיהן השונים של הדמויות, שיוצר תחושה של היעדר בשלות.

אבל החלק הרעיוני של הרומן מרתק. כדי להבין את התרומה של שיזף לדיון הביקורתי הישראלי, צריך להפריד בין האמירות השונות של הרומן. המרד הבדואי פורץ בגין דחיקה הולכת ונמשכת של הבדואים: "הקימו לנו את המפעלים הכימיים מהצד השני של הכביש, ואחר כך את תחנת הכוח עם טורבינת הגז בלב השטח שלנו, ואת בית הכלא של באר שבע באמצע כפר הפחונים שלנו, ואת בית הכלא של נפחא מעל הכפר ביובלים העליונים של ואדי אל-הווא" (עמ' 57). הבדואים, ההולכים ונדחקים בין רמת חובב ל"התיישבות הבודדים", שהמדינה מקצה ליהודים-ישראלים,  יוצאים למרד מזוין, בתחילה בפיקודו החשאי של תת-אלוף אחמד דגוני, "המח"ט האכזר והנחוש שהדביר את הפלסטינים ברצועה", ואחרי תפיסתו בפיקודו של נג'יב. לו היה הרומן מסתכם בהצגת המצוקה הבדואית, הוא היה ראוי אמנם לתשומת לב, אך לא להתפעלות (לתיאור הריאלי של מצוקת הבדואים ייחד שיזף חלק מספר העיון החשוב שהוציא בשנה שעברה, "סוף הדרך: מותה של מדינה", בהוצאת עם עובד, ואכן המדיום העיוני הולם אותו יותר). אבל הרומן משתמש במצורה הבדואית כדי לנתח את הישראליות, ובזה טמון כוחו.

ההבדל בין היהודים-הישראלים לבין הבדואים, טוען נג'יב, הוא זה: "אנחנו בני המדבר, והיהודים, כמו הבריטים, הם אבותיו. כל אלה שרוצים לשנות אותו, לכבוש, להתיישב. אנחנו לא רוצים לשנות כלום, רק להבין" (עמ' 58). בפרשנות של שיזף, הציונות, לפחות בגילומה העכשווי, מתייחסת אל ארץ ישראל הגשמית באופן אינסטרומנטלי. שיזף מזהה בציונות העכשווית תו אופי מפתיע, תחושת שייכות לארץ שמתבטאת דווקא בבוז: "התחושה שלהם שהמדבר שייך להם ולכן אין שום צורך לשמור עליו, רק לנצל אותו (…) אני לא יכול לרדת לסוף דעתם של אנשים שמתעקשים לגור במקום שהם בזים לו" (עמ' 62). וכאן מגיע העוקץ המחודד הראשון בניתוח של שיזף: הישראליות העכשווית היא בעצם גילום נוסף של היהודיות, "העברי החדש" אינו האנטגוניסט של "היהודי הישן", הפרויקט הציוני של ימינו הוא אורבני-קפיטליסטי במהותו, ממש כשם שהיה הקיום הפרה-ציוני. כך בועז: "פעם הייתי ישראלי, ציוני. היום אני חושב שהיהודי עובר לאט ובשלמות קדימה. בולע את הציוני והישראלי (…) אני יותר ויותר קרוב ליהודים האמריקאים" (עמ' 132-133). שיזף מעניק כאן פרשנות היסטוריוסופית מרתקת: שתי האופציות הגדולות של היהדות בפתח המאה ה-21, ישראל ויהדות אמריקה, הולכות ונדמות זו לזו, ושתיהן מבטאות תהליכים של אורבניזציה, קפיטליזם, היעדר שורשיות.

האזכור של ארצות הברית וישראל מוביל לעוקץ המחודד הנוסף שיש ברומן. דמותו של בועז, סוכן המוסד, הוא דמות של ניאו-שמרן ישראלי, כזה שאישיותו מלכדת תפיסה "מצליחנית" קפיטליסטית עם מגלומניה לאומנית ("האנגלים שלטו עם כמה אלפי אנשים בהודו (…) אנחנו אימפריה. אפשר לראות את זה לפי הצעירים שנוסעים לכל העולם, כובשים אותו. בכל מקום יש ערים ישראליות חדשות. הודו שלנו. ניו יורק ולוס אנג'לס", עמ' 12). בועז הוא טיפוס שמחפש זיונים בפיק-אפ ברים ובמקביל רוחש הערצה אינטלקטואלית לישראליות ההיי-טק. דמותו, שכמו לקוחה מרומן של מישל וולבק, היא יותר מהברקה. בשיח הביקורתי הישראלי משמשים המתנחלים כבובת-וודו של השמאל הישראלי. שיזף מציע ראייה חדה יותר. המתנחלים והימין הישראלי המסורתי (תרתי משמע) הם דמויות משניות, קומי-טרגיות, בסיפור גדול בהרבה. המרכז הישראלי החילוני, זה שאימץ את המודל האמריקאי, זה שמאמץ את תרבות "המצליחנות", זה שלכאורה עוין את הממסד הביטחוני הישראלי, הוא הנשא של האימפריאליזם הישראלי במרחב המזרח תיכוני. בועז המחסל הוא צדו האפל של חזון "המזרח התיכון החדש" הקפיטליסטי. מיקוד המבט העולמי בישראל, בגין הסמיכות ההיסטורית בין נפילת מגדלי התאומים ו"המלחמה בטרור" האמריקאית לבין האינתיפאדה השנייה, הוא מפחיד אך אינו שגוי, מציע שיזף.

התמונה ששיזף מצייר מרתיעה. אפשר לאמץ את הניתוח שלו בלי לאמץ את היחס הביקורתי שלו לישראליות. אבל לא הייתי ממליץ להתעלם מהניתוח הזה, אף שטענותיו של שיזף כלפי היהדות הישראלית מזכירות טענות ידועות בשיח האנטישמי הקלאסי. יש לו קייס.

פורסם בביקורות ספרות - מעריב | לכתוב תגובה

יורם ברונובסקי המבקר

ינואר 3, 2008 – 6:35 PM

תענוג גדול לקרוא ב"ביקורת תהיה – רשימות על שירה, פרוזה ומסה בספרות העברית" של יורם ברונובסקי ז"ל (1948-2001), גם אם כדאי להצביע על "השטחים המתים", שנסתרו מעיניו של המבקר והמסאי החשוב הזה. רשימות על עשרות יוצרים ספציפיים (פוגל, עגנון, רטוש, פנחס שדה, בנימין תמוז, לאה איילון וכן הלאה) מכיל הקובץ בצד כמה מסות עקרוניות על הספרות העברית ועל תפקידה של הביקורת.

מדוע תענוג לקרוא בו? בגלל ההיקף, בגלל הענווה, בגלל הבהירות, בגלל החריפות.

ההיקף: הקף ידיעותיו של ברונובסקי בספרות העברית ובספרות העולם (בעיקר: הצרפתית, הרוסית, הפולנית, האנגלית והקלאסית) עצום. הקורא בקובץ הרשימות יכול להתרווח במושבו ולהתענג על עושר הידיעות הזה כמו על ארוחה מרובת-מנות.

ההיקף הזה מעניק לשיפוטים של ברונובסקי סמכותיות נדירה. כשברונובסקי דן ב"קלאסיקה המודרנית" של הספרות העברית וכותב ש"גדולתם, אולי גאונותם של כמה מאותם קלסיקאים מודרניים (…) ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין – ניכרת בעליל", אבל הספרים הללו "נושאים עליהם מין חותם של מאבק היולי של הסופר עם החומר (…) ואינם מספקים באמת את הקורא, שלעולם אינו חופשי לקרוא את היצירה סתם כך, כפי שהוא קורא סיפור של זוֹלה או סיפור של תומס מאן" (עמ' 259), כשאתה קורא חיווי מקיף כזה, מגוּבּה בהיקף ידיעות פנומנלי שמאפשר השוואות-ענק תרבותיות כאלו, נשימתך נעתקת.

ההיקף מבליט את התכונה השנייה של הרשימות הללו: הענווה. כי ברונובסקי, למרות היקף ידיעותיו, מסרב להציב תיאוריה מקיפה וכוללת אודות הספרות העברית. בויכוח עם דן מירון (בו הוא מכיר, בענווה קורקטית, כ"גדול הביקורת העברית בימינו"), טוען כנגדו ברונובסקי שמא ראוי לוותר על תיאוריות גורפות כאלו מכל וכל (עמ' 255).

הענווה, והבהירות והחריפות שנלוות לה, נובעות מהז'אנר בו יצר ברונובסקי במוצהר ולו הוקדשו כמה מהמאמרים היפים הפותחים את הקובץ: המסה. מה הן תכונותיה של המסה אליבא דברונובסקי? המסה חופשית, אישית, נסיינית (כפי שמרמז שמה), לא לוקחת את עצמה ברצינות רבה, ונדרשת "לחומר קל, משעשע ומהנה כלפי חוץ ורציני לאמיתו של דבר" (עמ' 13).

הקלילות שעל פני השטח היא זו שהופכת את העיתון למעונה הטבעי של המסה, טוען ברונובסקי, שאימץ את המסקנה הזו אל לבו. כמה מרשימותיו, לפיכך, מוקדשות למסאים עבריים: לשלמה גרודזנסקי (שכינה את עצמו "עתונאי ספרותי"; וכי "יש עוד דבר-מה נחות בעולמה של ספרות, חושבים הדבילים, מ'עיתונאי ספרותי'?"), ליוסף קלאוזנר, לדב סדן, ואפילו למשורר כאצ"ג, שעליו מחיל ברונובסקי את משפט (השבח!) האוקסימורוני "קלסיקן של דפי העיתון" (עמ' 168).      

אדם, נדמה, ניכר במה שהוא שונא יותר מבמה שהוא אוהב. את מה ברונובסקי שונא?

ראשית, ברונובסקי שוטם את הפרובינציאליות הישראלית, זו הסבורה שאפשר לדבר על ספרות עברית במנותק מהספרות העולמית. ברונובסקי מייחל ליום בו "הספרות העברית תהיה אוטרקית במידה מספקת להודות, שאין היא אוטרקית" (עמ' 25). האישים בספרות העברית שמעניינים את ברונובסקי, לפיכך, הם אותם, שכמותו, הנם רב-לשוניים ורואים את עצמם כשייכים לספרות העולם: טשרניחובסקי ("אזרח העולם", שתרגומי האיליאדה והאודיסיאה שלו הם "יצירתו המקורית ביותר"); שלונסקי (כנ"ל לגבי תרגומו לפושקין); אלתרמן (שדימוי תל אביב שלו מטמיע בתוכו את פריז); וכמובן, לאה גולדברג, "הצברית האירופאית".

ברונובסקי כתב את מאמריו החל מסוף שנות הששים, תקופת דמדומים בספרות העברית, עת רבים מבוניה הרב-לשוניים נאספו אל אבותיהם. כיום, כשאפילו ברונובסקי, הצעיר מהם בהרבה, איננו, התרעתו על הפרובינציאליות הישראלית רלוונטית אף יותר (למרות ה"גלובליזציה"). אולם ברונובסקי לא התכוון, נדמה (וכפי שעולה מהקובץ הזה שכולו עוסק בספרות עברית), שהסלידה מהפרובינציאליות הזו תהפוך להסבת פנים מקיפה מהספרות הנעשית בארץ, כפי שסבורים, אולי, כמה מחבריו.

השנאה השנייה של ברונובסקי שמורה לאקדמיזציה של הספרות, ניגודה של רוח המסה החופשית והבהירה. ברונובסקי מייחד מסות מאלפות ללאה גולדברג ומעלה אותה על נס (את לאה גולדברג המסאית! לא המשוררת, שפחות אהודה עליו) דווקא בגלל שהאשימו את "שיטותיה וכתיבותיה שמעולם לא היו חפות מ'אימפרסיוניזם'" (עמ' 21).

הצידוד בכתיבה העיתונאית, הלא-אקדמית, על ספרות מוביל לכמה ממסות היסוד בקובץ, הדנות בתפקידה של הביקורת.

במסות עקרוניות אלה מצביע ברונובסקי על "דלותה של הביקורת המתמודדת עם הכאן-והעכשיו (…) הביקורת שהעוסקים בה הם באמת (או שהם מתויגים כך מלכתחילה) הנמושות" (עמ' 209), לעומת הפריחה, הממשית או המדומה, של מחקר הספרות האקדמי.

ברונובסקי דן במסות הללו באופייה הלא אתי ו"הלקקני" של חלק מהביקורת הישראלית, אכן דברים כדורבנות, בהבדל בין ביקורת "צרכנית" מכוונת מטרה (היצירה "טובה"/"לא טובה") לביקורת אישית שמציגה את מחשבותיו של הכותב על היצירה, ובשנאת הביקורת הנפוצה בקרב סופרים וחלק מהציבור. אולי, הוא משער, השנאה הזו היא קו מאפיין של החברה הישראלית, ששונאת ביקורת עצמית ולא רק בתחום הספרות (עמ' 196-197).

הרשימות העקרוניות על מוסד הביקורת נוקבות ומרתקות אך הן חסרות. דוגמה בולטת לכך היא רשימת היסוד שנתנה לקובץ את שמו: "ביקורת תהיה".

מה עונה ב – 1983 ברונובסקי על הערעור כנגד מוסד הביקורת? בקצרה: א. אמני אמת דווקא אוהבים ביקורת. ב. רק בתרבות פרובינציאלית כמו ישראל מעלים שאלות תהומיות כל כך כמו "למה בכלל צריך ביקורת".

אלה תשובות של איש ספרות אנין, שגדל בתקופה ואטמוספירה של אמונה בלתי מעורערת בספרות. המבקר או הסופר בן זמננו נתקל בשאלות מפחידות בהרבה, שמערערות מהיסוד את מקומה של הספרות (ובכלל זה הביקורת) בתרבות. לאיש ספרות בן ימינו, הספקות התהומיים של ברנר לגבי הספרות, שלברונובסקי נראים תמוהים (עמ' 259), קרובים בהרבה.

כי ברונובסקי לא ממש רצה להבין את הפוסט-מודרניזם וההתייחסות העקיפה אליו מצויה במסה אחת בלבד (עמ' 290-291), בה מבחין ברונובסקי בין הדקדנס של שלהי המאה ה – 20 לזה של שלהי המאה ה – 19 (האבחנה: אז, לפחות, נכתבו יצירות גדולות).

האמונה הבלתי מעורערת בספרות מעניקה לספר חלק ניכר מכוחו אבל היא גם (בצד כמה טעויות הגהה מיותרות) המגרעת הקטנה שבו.       

פורסם בעל ביקורת הספרות | לכתוב תגובה

קצר ולא מנומק

ינואר 1, 2008 – 2:37 PM

רשימת ספרים שקראתי לאחרונה וגם שיצאו לאור לאחרונה וחוות דעת קצרה באופן שערורייתי עליהם:

ג'.מ. קוטזי, "איש איטי" – רומן מתוחכם, לא מגיע לקרסוליים של "חרפה", אבל הבחירה להכניס את דמות הסופרת ליצירה הייתה האפשרות היחידה להציל את הרומן ולכן בבחירה לעשות זאת יש יופי אסתטי שנובע מההכרח.

 

ג'רארד דונובן, "ג'וליוס וינסום" – בהתחלה מרתיע, בגלל ההיקסמות האמריקנית הדוחה מרוצחים סדרתיים. בסוף, היד היציבה של הסופר מרשימה, אבל הספר בכללותו אינו מותיר רושם גדול. למעט פסקה מבריקה הנוגעת לתפיסה הדרוויניסטית – מציעה ביקורת מתוחכמת ביותר כנגד התפיסה הזו בהשלכתה על יחסי אנוש (והרי אנחנו חיים בתקופה שהתפיסה הזאת מושלת ביישומה החברתי).

 

מייקל שייבון, "אגוד הסופרים היידיים" – מבריק. נקודה.  וכאן המקום להשוות לג'ונתן ספרן-פויר הנודניק ולהבין שאין מקום להשוות.

 

"פשר החלום", ג'ד רובנפלד – מותחן לא רע. מביך מעט מבחינה אינטלקטואלית (הטיפול בתיאוריה הפרוידיאנית).

 

"בעולם נהדר ואכזר", אנדריי פלטונוב – על זה דווקא יצא לי לפרסם ביקורת "רשמית". אבל לנוכח ההתפעלות המעצבנת מקיר לקיר, אחווה שוב את דעתי: ממש לא משהו.

 

"כסף שרוף", ריקרדו פיגליה – רומן תיעודי על פשע מפורסם בדרום אמריקה בשנות הששים. חזק, בנוסח "בדם קר" של קפוטה ו"שירת התליין", של מיילר, ולא מגיע לקרסוליהם.

 

"כיכר היהלום", מרסה רודורדה – תרגום לרומן קטאלני נחשב. טוב מאד, מזכיר מאד את נטליה גינצבורג אבל פחות טוב ממנה.

 

"יומן אמריקה", יוהאן האוזינחה – מרתק ורלוונטי. כמו הרבה דברים שיצאו במחצית הראשונה של המאה ה – 20 ש"רסלינג" מוציאה (בניגוד לאלה מהמחצית השנייה של המאה ה – 20).

 

"התמים", איאן מקיואן – על המלחמה הקרה בשנות החמישים. הוא יודע לכתוב, הבן אדם הזה. תענוג.

 

"עגל הזהב". איליה אילף ויבגני פטרוב. סאטירה מהעידן הסובייטי. חביב (ביותר), לא פחות (ולא יותר).

פורסם בבוק ריפורט - חוות דעת קצרות על ספרים | תגובות (5)

על ביקורת הספרות

ינואר 1, 2008 – 2:14 PM

על מבקרים וסופרים א'

כתיבת ביקורות היא ז'אנר אוטונומי עם לבטים משלו. יש כאלה שכותבים יפה אבל לא כותבים אמת. יש כאלה שההפך. יש כאלה שלא כותבים יפה ולא כותבים אמת. יש כאלה שעוד לא התפכחו מהתיאוריות שהולעטו בהם באוניברסיטאות שלנו ואצים רצים ליישמן על יצירות ספרות. יש כאלה שהאג'נדה המשעממת שלהם (גם אם החשובה, לפרקים; זה לא סותר) מונעת מהם לראות את היצירה כמו שהיא. יש כאלה שלא מפרידים בין טרנדים ודימויים הנוגעים לספרים ולסופרים לבין היצירה המבוקרת הקונקרטית. תעשיית הדימויים בספרות מורכבת וסבוכה: "הצעיר החתרן", "המבוגר שמדבר אל הצעירים", "כותבת רבי מכר שאין להתייחס אליה ברצינות" וכו'.

תחום הביקורת הוא ז'אנר פרוץ מבחינה אתית. אנחנו חיים במקום קטן. כולם מכירים את כולם ואם לא מכירים עוד יכירו. האפשרות לפגוש מבוּקר שלך בסמטה חשוכה או במקום עבודה מואר בניאון או מעבר לשולחן של נותן עבודה אינה לא סבירה. לשמור על יושרה – ולא על מראית עין של יושרה – קשה. ציבור הקוראים העירני ישפוט מה מידת היושרה של המבקר.

קשה בז'אנר שלנו להימנע מהטון הקפוץ, העצי, הסנוביסטי או הרציני עד אימה, התוקף אותנו לפרקים כשאנחנו ניגשים אחר כבוד לכתוב ביקורת. זו המחלה של מקצוענו ומעטים מחוסנים ממנה (וחסינותם באה לעתים על חשבון רצינות הביקורת). קשה לא לשעמם באותה מידה שקשה להשתחרר מאיזה רוח גדלוּת בעייתית שתוקפת אותנו כשאנחנו מאיישים את עמדת המבקר.

רבים שולחים ידם בכתיבת ביקורות. זה קל, כמובן, מלכתוב רומן. חלק מהחומרים שאנחנו מבקרים יכולים לבלבל אותנו; חלק מהחומרים מבולבלים בעצמם, לא נקיים, לא מספיק אינטיליגנטים ואילו הביקורת שלנו עליהם כה אינטיליגנטית, חדה, רחבת דעת. לכן כדאי להזכיר לעצמנו שהביקורת הטובה ביותר שנכתוב אינה שקולה לחוויה שספר גדול יכול להעניק. כניסה לעולם בדוי שנוגע בנימים העדינים של הנפש תמיד משמעותית יותר – לפחות בעיני המבקר כותב שורות אלה – מהטקסט הביקורתי השנון, המדויק, העמוק ביותר שנכתוב. לא בגלל הטענה הוולגרית והלא רצינית שכתיבת ביקורות היא ז'אנר טפילי, אלא בגלל שהיא ז'אנר אנליטי ולא חווייתי. הטקסטים הביקורתיים הגדולים והמסעירים ביותר שקראתי בחיי (ברנר על מנדלי מוכר ספרים, קורצווייל על ביאליק וטשרניחובסקי וכדומה) אינם מגיעים למקומות שיצירה גדולה נוגעת בהם.

כתיבת ביקורות היא ז'אנר אוטונומי שאפשר – הלוואי יהיה זה פעם בכוחנו! –  לעשות בו גדולות. אבל שהחומר הבינוני שאנחנו נתקלים בו לא יבלבל אותנו. כשניתקל ביצירה גדולה נרכין ראש בענווה.

על סופרים ומבקרים ב'

אבל יש אבל. ככל שאני קורא יותר גובר אצלי החשד שכשרון ספרותי הוא כמו חוש מוזיקלי. כלומר, כשרון עצמאי שאינו קשור בהכרח לכשרונות אחרים. סופרים טובים אינם העמוקים יותר שבינינו, אינם החכמים ביותר, אינם השולטים ביותר בשפה, ודאי שלא הידענים ביותר. יש להם את הקצב הנכון ואת היכולת לקחת את מידות העמקות והחוכמה  והשליטה בשפה המסוימות שיש להם ולהשתמש בהם כיאות למטרותיהם. לכן לא ייפלא שלפעמים פגישה ממשית עם סופר מאכזבת כל כך. אני מוכן אפילו להמר שהסיכוי שפגישה עם סופר תאכזב אותי גבוה מהסיכוי שפגישה עם מבקר תעשה זאת. מרסל רייך רניצקי, המבקר היהודי-גרמני הגדול, מתאר כמה פגישות מאכזבות כאלה באוטוביוגרפיה הנהדרת "החיים והספרות". איך, למשל, בפגישה עם הסופר האוסטרי החריף, תומאס ברנארד, חילץ ממנו המבקר רק כמה משפטים תפלים על כדורגל. חבר שמתעסק ביצירה טען שברנארד פשוט לא רצה לדבר עם רייך-רניצקי ודחה אותו בקש, אבל אני סבור שבהחלט ייתכן שברנארד – שוב, סופר גדול – אינו אדם מעניין. המחשבה הזו זעזעה אותי בהתחלה. דיסאנצ'נטמנט, קוראים לזה. אחר כך חשבתי שאולי יש בזה לקח למבקר: מה שעומד לניתוחו הוא הספר ולא הסופר.

רב המכר

אנחנו חיים בחברה ובתקופה שמעריצות הצלחה. קשה להשתחרר מעריצות ההערצה הזו שהופכת את ההצלחה לפֶטיש, כלומר לתופעה שאנחנו מייחסים לה איכויות שאינן בהכרח מצויות בה. מזכה הרבים יהיה מי שינתח עבורנו מקרי הצלחה באופן רציונלי, שיחדור מבעד לאווירה המיסטית שהיא עטופה בה (שינתח, למשל, את היסוד המקרי שיש בהצלחה ושהפֶטיש של ההצלחה משתדל לטשטש). אחד המנגנונים ה"טיפשיים" של ההצלחה, שיכול קצת לפכח אותנו, הוא זה המתומצת במשפט: אין דבר מצליח יותר מאשר הצלחה. על מנת להצליח "בגדול", דרוש לפעמים להצליח בקטן מאד, לבלוט מעט, ואז ברגע שסומנת כ"מצליח", או שהמוצר שלך סומן כ"מצליח", המנגנון פועל מאליו. בסופו של דבר ההישג שלך נראה מדהים, גדול, אבל במהותו הוא הישג קטן מאד.

פורסם בעל ביקורת הספרות | לכתוב תגובה

סיכום 2006 בספרות המקור

ינואר 1, 2008 – 1:45 PM

א

לפני שניגש למלאכת סיכום שנת 2006 בספרות המקור הישראלית שתי הערות מקדימות וכלליות.

הראשונה: מבקרי ספרות הם "משביתי שמחות" מקצועיים. התפקיד שלנו – נעים ולא נעים לומר – הוא לאתר פגמים, להביע אי שביעות רצון, להפגין מורת-רוח, לדקור בסיכות מושחזות בלונים נפוחים למיניהם. מבקר ספרות ראוי לשמו הוא פרפקציוניסט שחזון של יצירה ספרותית מושלמת נעוץ במוחו כאידיאה-פיקס או כאידיאה-אפלטונית – נעוץ במוחו ומענה את רוחו – ולאורו הוא שופט את הטקסטים שנקרים על דרכו. וכמו כל פרפקציוניזם גם הפרפקציוניזם הספרותי של מבקרי הספרות יוצר אצלו נרגנות ואי-נחת תדירות.

את אי-הנחת הזו אנחנו כמובן שמחים לחלוק עם קוראינו, אבל מלבד הצורך הפסיכולוגי המפוקפק בהשבתת שמחות, מלבד החדווה המפוקפקת בה אנחנו נושאים את בשורות האיוב שלנו, לולי החמיצות הבסיסית הזו הייתה המערכת הספרותית מתנוונת ומשמינה מנחת שקרית. אנחנו, מבקרי הספרות, הם המאמנים הקפדניים והמרגיזים שדורשים מהאתלטים הספרותיים עוד תרגולת ועוד השקעה, עוד אימון מפרך ועוד הקפדה על תזונה, לפני שנאשר את ההשתתפות באולימפיאדה הספרותית (אני, כמובן, קצת מפריז בהערכה-עצמית של מקצוע המבקר, ומחמיא לי ולקולגות שלי, כי אם לא אנחנו-עצמנו מי, אני שואל, מי יפרגן ויהיה אמפטי למבקרי-ספרות? אחד המקצועות הפחות מעוררים אמפטיה בעולם המערבי). בלי המאמן המעצבן והנוקשה יתרשלו הספורטאים והתוצאות תהיינה בהתאם.

במסגרת "השבתת השמחות" המקצועית הזו ממלאת תפקיד מרכזי הקינה העתית (כלומר, זו הנעשית מעת לעת) על מצב הספרות. הוי! כמה הכל בינוני במקרה הטוב, הוי! כמה נעדרת תקווה וחזון הספרות הישראלית, הוי! איך פעם הייתה ספרות אבל עכשיו – , הוי! התרבות העכשווית אינה מסוגלת להכיל יצירות מורכבות, עם כל הטלביזיה והאינטרנט והפופוליטיקה והפרוזאק. וכן הלאה.

אז אני מרשה לעצמי להשבית לרגע את השמחה של השבתת השמחה ולומר (בזהירות, בזהירות, כמובן) ששנת 2006 הייתה שנה לא כל כך רעה בעצם לספרות הישראלית. ואפילו, יש סיכוי מסוים, שכמה מהכותרים שראו אור השנה – שניים, ארבעה, אולי חמישה אפילו? – ישרדו בתרבות הישראלית יותר משנה שנתיים. אבל אני מייד נבהל מהאופטימיות המהוססת הזו ולכן אסייג את דברי המסויגים ממילא ואומר: "יש סיכוי מסוים מאד שכמה מהכותרים שראו אור השנה ישרדו יותר משנה שנתיים".

הערה מקדימה שנייה: הסיכום שלהלן מסתמך על עשרות רבות של כותרי מקור שקראתי במהלך השנה האחרונה אולם אינו מקיף את כל מאות הכותרים שיצאו השנה לאור.

ב

ובכן, אלה מגמות ניתן לאתר בספרות הישראלית של 2006?

אחת המגמות הבולטות ביותר בשנה האחרונה היא התרחקותה של חלק נכבד מהספרות הישראלית מהריאליזם ומהמציאות הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה. אולם ההתרחקות הזו, ברובה, אינה אסקפיסטית בכוונותיה אלא מבטאת ניסיון לומר משהו על המציאות הזו באופן אחר, מחדש, ניסיון שנובע מתחושה של חלק מהכותבים שההתייחסות הישירה מדי למציאות הישראלית, ההתייחסות הריאליסטית, מיצתה את עצמה, או אינה עומדת בתחרות עם מדיומים ישירים יותר כמו העיתונות וכלי התקשורת האלקטרוניים.

ההתרחקות מהריאליזם מחולקת לכמה סוגים.

סוג אחד הוא רומנים שמערבים אלמנטים של מדע-בדיוני או של "קומיקס" בתיאור של ישראל – ובעיקר של המטרופולין הישראלי, שהופך להיות אימתני וחובק-כל ביצירות הללו – עתידנית ואפוקליפטית. דרך הרחקת העדות כביכול, נשמעת מבין דפי היצירות הללו ביקורת חריפה ובְּעתה לנוכח המציאות המטריאליסטית, התחרותית והאכזרית של ישראל בהווה. דוגמאות ליצירות מהסוג הזה: "גם אתה יכול" של אלה מושקוביץ-וייס ו"ציונה" של רועי רוזן.

אלמנטים אפוקליפטיים, פנטסטיים וביקורתיים המוחדרים למציאות הישראלית – אולם ללא הרכיב העתידני – מצויים גם ב"מחזיר החלומות" של ניר ברעם, "אם החיטה" של מיקי בן-כנען, "פני המקום" של דורית פלג.

סוג אחר של התרחקות מהריאליזם הוא כתיבה סוריאליסטית והזויה (אך ללא אלמנטים פנטסטיים בולטים). הסוג הזה מרמז אולי על סיבה אחרת להתרחקות מהריאליזם: התחושה שהחיים שלנו פה בישראל, המציאות הישראלית – או אף החיים הפרטיים בעולם המערבי הכאוטי, רב-האפשרויות, מוצף-המידע והנעדר מסורת מארגנת ומסדירה לחיים – הם בעצמם הזויים למדי ולכן מצריכים טיפול אמנותי סוריאליסטי שיהלום אותם. לסוג הסוריאליסטי שייכים "גלו את פניה" של רונית מטלון, "טקסטיל" של אורלי קסטל-בלום, "כביש מספר חמש" של אמנון רובינשטיין, ואף "חתונה בוכרית" של דן בניה-סרי,.

בקונטרסטיות חריפה לקבוצת הספרים הלא-ריאליסטית הזו עומדת קבוצה אחרת שמנסה לתאר ולספר באופן ריאליסטי מאד חיים ישראליים מציאותיים מאד (ומדי). הספרות הזו, הריאליסטית, לא לחינם, ממוקמת ברובה מחוץ לתל אביב, בפרובינציה הישראלית, בעוד הספרות הפנטסטית-מד"בית–סוריאליסטית מתמקדת בעיקר בתל אביב. לקבוצה הזו שייכים: "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה, "בוץ" של שירי ארצי, "כלבי קיץ" של בן ורד, "יתומים" של סמי ברדוגו, "אמונה עיוורת" של אבי גרפינקל, "תנין פיגוע" של אסף גברון.

הצורך בחזרה לשורשי המציאות הישראלית, בפרספקטיבה היסטורית מבארת ואולי גם מנחמת, נוכח גם השנה, כמו בשנים האחרונות, בשורה של רומנים היסטוריים על ראשית המפעל הציוני. לקבוצת הרומנים הזו שייכים: "חוות העלמות" של שולמית לפיד, "כמיהה" של יהודית רתם, "יונה ונער" של מאיר שלו, "קרן אקסודוס" של נתן שחם. מנגד לעמדה המחייבת-בעיקרה של היצירות הללו מצוי קובץ הסיפורים האופוזיציוני של יצחק לאור "ורד צלע". גם לרומן האוטוביוגרפי, המבקש דרך סיפור פרטי לגבש עמדה על המציאות הישראלית, ז'אנר שנפוץ בשנים האחרונות, היה נציג בולט השנה: "ארץ אשה" של איל מגד.

כמה ספרים שיצאו השנה ניתחו זירות חברתיות אינטלקטואליות. ז'אנר "רומן האקדמיה", שלא שגשג בעבר בספרות הישראלית, זכה לשני נציגים: "שבע מידות רעות" של מאיה ערד ו"אומרים אהבה" של אברהם בלבן. ואילו הזירה הספרותית והמשפטית זכתה לניתוח ב"הרוצחים" של דרור בורשטיין.

החיים וחיי האהבה של בני החמישים פלוס מינוס התגלו במפתיע כויטאליים וסוערים ביצירות רבות למדי שהתפרסמו בשנה האחרונה. ב"מקופלת" של תמי גלבץ, ב"חיפושים" של גלילה רון-פדר, ב"אהבה עברית" של שושי בריינר, ב"החצר האחורית" של אילנה סטרלין, ב"על גבול יערות הרוזמרין" של ניצן ויסמן.

השואה, לא במפתיע, העסיקה כמה וכמה ספרים שראו אור השנה. אולם מה שמאפיין את העיסוק בשואה ברומנים שיצאו השנה הוא ה"טוויסט" שהוענק לנושא הוותיק (ברומן אחד אחד "הניצולים" מתגלה כקצין ס.ס גרמני שנמלט דווקא לישראל; רומן אחר עוסק בבן דור שני שנישא לגרמניה). הרומנים הם: "אל החרדונים" של אברם קנטור, "תמונות חתונה" של גיל אילוטוביץ', "כל הדרכים" של רווה שגיא.

חיבוטי הזהות המזרחית גם הם העסיקו כמה וכמה סופרים השנה. בלט בעיסוקו בסוגייה דודו בוסי ב"אימא מתגעגעת למילים".

חטיבה בפני עצמה הנם הספרים הקלאסיים שראו מחדש אור השנה: ביניהם יצירות של ברנר, לאה גולדברג, יעקב שבתאי (ב"ספריה החדשה") ואהרן מגד (ב"אחוזת בית").   

ולסיום: ז'אנר המסה, ז'אנר מוזנח מעט בספרות הישראלית, זכה לשני נציגים בולטים השנה: ספריהם של יורם ברונובסקי ואריאל הירשפלד. 

ג

שתי הערות לרשימה שלהלן, רשימת הספרים הטובים של השנה.

הראשונה: ברשימה לא כלולים ספרים שהוצאו מחדש. הן מכיוון שאין זה הוגן להתחרות בברנר או בשבתאי והן מכיוון שראוי להסב תשומת לב ליצירות מקור חדשות.

ההערה השנייה: נוצר צורך אצל מרכיב הרשימה להבחין בין שתי קבוצות בספרים שלהלן, בגלל פערי איכות משמעותיים לטעמו בין שתי הקבוצות.

רשימת הספרים הטובים של 2006

"פני המקום" –דורית פלג

רומן שמחדיר את אלוהים לתל אביב העכשווית. "נוכחותו" של אלוהים מפקיעה את אירועי היומיום מסתמיותם, ויוצרת את אותה נקודה ארכימדית המאפשרת לנו להתבונן בחיים שאנחנו חיים בישראל בעשורים האחרונים במבט כולל, צלול, אכזרי ומפוכח. פלג שולטת בעברית באופן מענג ביותר, ומפיקה עברית אתלטית שדבר לא נבצר ממנה, מתנ"כית ועד לסלנג. המונולוג של הגיבורה של פלג, שהופכת לבת זוגו של אלוהים, ניחן בנוכחות החמקמקה אך המובהקת של טון ייחודי, שכבפעולה אלכימאית הופך "טקסט" ל"ספרות".

"שבע מידות רעות" – מאיה ערד

דיוקן מפורט ועדכני, ריאליסטי-קומי-סאטירי, של עולם האקדמיה (הרומן מתרחש באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית). רומן בנוי לתלפיות, מענג, שנון, משויף ופיקחי.

"רישומים של התגלות" – אריאל הירשפלד

מסות אוטוביוגרפיות שזרז לכתיבן היה אירוע קונקרטי בחייו של המחבר ושעוסקות במה שניתן לכנותו: "אפיפניה (=התגלות) בחיי היום יום". קובץ מסות מעשיר, מעמיק, מרגש, כתוב בעברית מנופה, ופונה אל מה שהירשפלד מכנה "העולם השלישי", זה שאינו בשמים ואינו בארץ אלא בתוככי לבו של האדם .   

"מקופלת" – תמי גלבץ

מונולוג כובש של אישה ננטשת, בשנות הארבעים לחייה. מונולוג גדוש,  היפרבולי, אינטנסיבי, סעור, מריר, גרוטסקי, רדוף ורודף, קצבי וקוצץ כמו סכין חדה המסתערת על עלי פטרוזיליה לקצצם דק-דק ומהר-מהר, מונולוג של מכונת ירייה שגיבורת הרומן היא היורה בה והירויה ממנה כאחת.

"על גבול יערות הרוזמרין" – ניצן וייסמן

קובץ ביכורים מפתיע המכיל ארבעה סיפורים ונסוב על ארבעה גברים, סביב שנות הארבעים לחייהם, שחווים רגעי משבר, גברים השרויים עם עצמם ועם בחינת חייהם. סיפורים ישירים, לא מתחכמים, אך חזקים ביותר ומביאים לבכי.

"כביש מספר חמש" – אמנון רובינשטיין

פשוט ספר כייפי. נסיעתו ההזויה של עורך הדין המצליח, אורי מנוס, מביתו שבצפון תל אביב דרך צומת גלילות ומשם מזרחה על כביש מספר חמש. הנסיעה מפגישה את עורך הדין הבורגני עם השוליים הססגוניים של ישראל ועם הצד האחר והכאוטי של המציאות הישראלית.

רשימת הספרים הטובים מאד של ‏2006

"ארץ אשה" – איל מגד

יצירה נדירה במקומותינו. אוטוביוגרפיה חשופה, עתירת יופי ותבונה, זעם ורכות, נרקיסיזם וענווה, מרי והשלמה, קינה וסטואיקניות, אפיקורסיות ורליגיוזיות, שנאה ואהבה. התבוננות בילדות הנעשית ומתאפשרת על סף הזקנה. מגד מצליח לשכנע באנלוגיה שהוא עורך ב"ארץ אשה" בין החיים הפרטיים שלו לחיים הציבוריים שלנו בארץ; הקיום האישי, כמו גם הקיום הלאומי, מצריך התמודדות עם ההדחקות של הילדות, וההתמודדות הזו נעשית ב"ארץ אשה".

"הרוצחים" – דרור בורשטיין

ספר הפרוזה העברי המצחיק ביותר שקראתי זה שנים. ההומור הפראי של "הרוצחים" עומד בניגוד חריף לתוכן הקודר של היצירה: תיאור קריסתה של "הרפובליקה הספרותית" הישראלית בשנות התשעים של המאה העשרים. פרוזה של שפיעה מתרוננת, פה ושם אף כמה רשפי גאונות, וכבונוס: חיקויים ופאסטישים מדהימים ומענגים של סופרים קלאסיים.

"שום גמדים לא יבואו" – שרה שילה (ראה אור אמנם בשלהי 2005 אך לא הספיק להיכנס לרשימה של שנה שעברה ולכן מקומו כאן)

רומן בשל ומצוין שמצליח ליצור תלכיד נדיר של יופי, רגש ומחאה חברתית. קורות משפחה יוצאת מרוקו, משפחת דדון, המתגוררת בעיירת פיתוח נידחת ומוכת קטיושות בגבול הצפון, כנראה בסוף שנות השבעים, שחיה חיים מחניקים וקלאוסטרופוביים. על אף הסיפור החזק, על הסתעפויותיו המרגשות והמזעזעות, ההישג הגדול של "שום גמדים לא יבואו" הוא בראש ובראשונה לשוני. משפה נמוכה יוצרת שילה פיוטיות מיוחדת במינה, שפה "מפורקת" שמבטאות באופן הולם את היקום המפורק כפי שחווה אותו משפחת דדון.

 

 

 

פורסם בביקורות ספרות - מעריב | לכתוב תגובה

סיכום 2007 בספרות המקור

דצמבר 30, 2007 – 11:31 AM

 

 

 

2007 היתה שנה מאכזבת למדי בכל הנוגע לספרות מקור. מעטים, מעטים מאוד הספרים שראו אור בשנה זו שאפשר להמליץ עליהם בכל פה ובחום לב. הסיבה לכך אינה קשורה דווקא בנושאים שהספרות הישראלית עסקה בהם בשנה החולפת, אלא במיומנויות הכתיבה, שברוב הספרים לא היו מן המשובחות.

סוגיית "הצורה" של הספרות הישראלית העכשווית – הסגנון, המבנה, הדקויות הספרותית – היא סוגיה אקוטית, וזאת משני טעמים: ראשית, נדמה שאצל כותבים רבים מאלה שספריהם ראו אור ב-2007 אבד חוש בסיסי לחושניות ולמוזיקליות של השפה, ופחתה דרמטית היכולת האלכימית להתיך מילים של חול – כאלה שנמצאות בשימוש יומיומי בפי כל – לתשמישי קדושה. שנית, במציאות של תחרות עזה בין אמצעים אמנותיים – של מלחמה של הספר מול שלל הגורמים שקמים עליו (סרטים, טלוויזיה, אינטרנט) – הספר כמדיום לא ישרוד ללא היכולת של הסופר ליצור תחושה שכניסה אל יצירתו היא כניסה לעולם מובחן, מחושב, לכיד, העוטף את הקורא כבר בתחילת הקריאה ומותיר אותו שבוי בתוך העולם הנברא. תחושה כזאת אינה נוצרת באמצעות "תוכן", אלא בזכות "הצורה".

            מבחינת הנושאים, עם זאת, היתה שנת 2007 שנה מגוונת מאוד בספרות הישראלית. ציר אחד שאפשר להצביע עליו הוא הציר שבין המיעוט למיינסטרים. ספרים רבים השנה ניסו להביא לציבור הקוראים חוויות של קבוצות מיעוט שונות. נמצא כאן חוזרת בשאלה (אביעד גבעון, "התמונה מסתכלת עלי", חוזרת בתשובה (נועה ירון-דיין, "מקימי"), עולים מרוסיה (בוריס זיידמן, "המינגוויי וגשם הציפורים המתות"), פלסטינים (עדנה שמש, "אמסטל", סמי שלום-שטרית, "עין הבובה"), תלמידי ישיבה (שמואל בן ארצי, "נוברדוק"), אנשים תלושים בתל אביב (ארז שווייצר, "עבור את האלפים, אבשלום", עינת יקיר, "מרכז בעלי מלאכה", אופיר טושה-גפלה, "מאחורי הערפל"), משוגעים (סיגל אבני, "מתחת לעור"), זקנים (יהודית הנדל, "המקום הריק"), הומוסקסואלים (יוסי וקסמן, "השחקנית"), ואפילו חוזרת בשאלה לסבית (יעל משאלי, "שעשני כרצונו").

קבוצת מיעוט ייחודית שהיה לה ייצוג ניכר השנה היא ישראלים שבחרו לחיות מחוץ לגבולותיה של ישראל (משה סקאל, "אחייך אליך, אחייך, יהונתן גפן, "רומן אמריקאי", ערן בר-גיל, "גשר", א.ב.יהושע, "אש ידידותית", דורית אבוש, "לב משוגע"). נעשה אף ניסיון, ראוי לשבח כניסיון, לכתיבת יצירה פנורמית על נידחי החברה הישראלית (מרינה גרוסלרנר, "חלומות ראווה").

מול היצירות הללו עומדות יצירות שמבקשות במודגש לתאר ישראליות שורשית, נטועה במקומה, למרות האיומים עליה מכיוונים שונים (שוב א.ב.יהושע), או יצירות שניסו למפות באופן פנורמי את המיינסטרים הישראלי הצעיר (אשכול נבו, "משאלה אחת ימינה") או הצעיר מאוד (אסתי ג' חיים, "שלושתם"). למוסד השייך למיינסטרים הישראלי, הצבא, יוחד השנה תיאור ריאליסטי (נסים לוי, "שנה בלי ציפורים") וסאטירי (שמעון ריקלין, "צפון פרוע"). ב-2007 נכתב גם רומן שניסה לעמת חזיתית בין המיינסטרים הישראלי הדשן למיעוטים הישראליים (איילת שמיר, "פסנתר בחורף"). 

2007 גם המשיכה מגמה שהתחילה פחות או יותר בתחילת שנות האלפיים: ווריאציות על הרומן ההיסטורי-הציוני. מלבד הניסיון האופורטוניסטי של כמה מהסופרים (בדרך כלל סופרות) להעטות מידה של מכובדות על "רומנים רומנטיים", אפשר לראות במגמה זו צורך אמיתי להביט לעבר על מנת לקבל הסבר או עיגון מוסרי להווה, בשבר של האינתיפאדה השנייה, או רצון לאחות את הפער הבלתי נתפס בין ישראל העכשווית לבין ישראל של פעם, הקטנה, הסגפנית והצודקת. כאלה היו השנה "אדום עתיק" של גבריאלה אביגור-רותם, "מחברת המילים הקשות" של שלומית אברמסון, "מקומיים" של הדרה לזר ו"דיוקן הונגרי" של אורלי קראוס-ויינר.

היפוכו של הרומן ההיסטורי הציוני, הרומן העתידני-האפוקליפטי, הוא כמובן משלימו, ונובע מאותן חרדות קיומיות (ספריהם של חגי דגן, "הארץ שטה", אמנון רובינשטיין, "הים שמעלינו", צור שיזף, "האיש המאושר"). הרומנים העתידניים משיקים לציר נוסף שאפשר לאבחן בספרות הישראלית של השנה האחרונה, והוא הציר שבין פנטזיה לריאליזם, שאף הוא התחיל עוד קודם לכן. רומנים שראו השנה אור ושניצבים בקוטב הפנטסטי של הציר הזה הם "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" של נורית זרחי, "יצר לב האדמה" של שהרה בלאו, "וזה הסוף" של דלית אורבך ו"הכלב היהודי" של אשר קרביץ.

נישה נוספת שזכתה השנה לייצוג מכובד היא הנישה הארס-פואטית – ספרים על ספרים ועל ספרות. עמוס עוז ב"חרוזי החיים והמוות", חיים באר ב"לפני המקום" ויצחק בן-נר ב"אף אחד לא מת בהליכה" כתבו על גיבורים-סופרים, לעתים הם-עצמם, ועל תהליכי הכתיבה.

            המגוון אם כן רב, אך טיב הספרים עורר תחושה כללית של אכזבה. עם זאת, היו גם כמה רומנים שהתבלטו לטובה: הרומן הראשון של המחזאי יוסף בר יוסף, "לא בבית הזה" (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), מתאר מאבק ארכיטיפי בין אב לבן, ובר יוסף מגלה בו יכולת ייחודית לחבר בין הפיוטי לריאליסטי, בין המטאפיזי למזוהם; "אש ידידותית" של א.ב. יהושע (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), העוקב אחר חייהם של בעל ואישה כבני שישים, הוא רומן שהוכיח שוב כי מחברו הוא גדול בעלי המלאכה, האומנים-המיומנים, בספרות הישראלית; נועה ירון-דיין פרסמה את רומן הביכורים שלה, "מקימי" (עם עובד), רומן אינטליגנטי ומתוחכם שלא פחות משהוא על "חזרה בתשובה" הוא ביקורת חריפה על התרבות המערבית האורבנית ומוסד האצולה המפלצתי שלה: הסלבריטאות; חיים לפידהגיש לנו מותחן פסיכולוגי מצוין בשם "הצבי הבוער" (חרגול/עם עובד), המשופע בקטעי הומור שחור וממזריות אפלה; ואגור שיף פירסם את "מה שרציתם" (זמורה ביתן), רומן סאטירי-סוריאליסטי מענג שמושתת על הפער בין האירועים החדשותיים הגדולים שבישראל לבין חיי האזרח הממוצע שחי בה.

            ישראל היא מדינה קטנה, והגיוני למדי שהיא אינה מניבה בכל שנה ושנה שורה ארוכה של ספרים מרשימים. נקווה, עם זאת, ששנת 2008 תהיה טובה יותר לספרות הישראלית.

 

פורסם בביקורות ספרות - מעריב | לכתוב תגובה

ספרות ישראלית ועולם המחשבים

דצמבר 27, 2007 – 6:45 PM

בדיון על הקשר בין עולם המחשבים לעולם הספרות אפשר לבחור לפחות בשלושה כיווני דיון.

הכיוון הראשון: דיון על ההשפעה שיש להופעת המחשב הביתי ואחר כך האינטרנט על הרגלי הקריאה שלנו ועל האופן שאנחנו מתייחסים למושגים "ספר" ו"ספרות".

הכיוון השני: דיון על האופן שבו מיוצג העולם המקצועי הממשי של אנשי המחשבים וחברות המחשבים בספרות.

הכיוון השלישי: דיון על האופן שבו מנתחת הספרות את השינוי התרבותי העמוק – לא זה שקשור לספרים וספרות – שהביאו המחשבים והאינטרנט. או, וזה שונה במעט: דיון על האופן שבו משתמשת הספרות בדימויים ותכנים מעולם המחשבים כדי לבאר שינויי עומק שהתחוללו בתרבות העכשווית.

פורסם במאמרים בנושאים ספרותיים | לכתוב תגובה

על רבי המכר

דצמבר 25, 2007 – 12:59 AM

א

ריצ'רד טל הוא סופר. גם גווין בארי הוא סופר. אבל בעוד ריצ'רד מוכר מאות עותקים מספריו התובעניים ומתקשה למצוא לו מו"ל שיוציא את ספרו הבא, הוא נוכח לדעת שרעו הלא מבריק במיוחד מתקופת לימודיהם באוקספורד, גווין, מוכר את ספריו האוויליים במיליונים. איך זה קרה? ומה זה אומר על הכתיבה שלו? על הכתיבה של גווין? על הספרות בכלל? על התרבות בכלל?

על כל השאלות הללו מנסה לענות ספרו המבריק מאד והמצחיק מאד של מרטין איימיס "המידע" (הוצאת "כנרת"; יצא במקור ב – 1995).

איימיס, יליד 1949, הוא מחשובי הסופרים הבריטים כיום אך לא מהנמכרים שבהם, וספרו אינו מסתפק בהנחה ובאנחה על זילות הספרות בעידן שלנו, אלא דן באופן נוקב בסוגייה. האם אין תפקידה של הספרות לגעת ב"אוניברסלי"? במה שמשותף לבני האדם? ואם כן, האם לא "רב-המכר" הוא שהצליח לגעת ב"אוניברסלי" הזה? מאיזו עמדה מוסרית ואסתטית אנחנו מבקרים, אם אנחנו מבקרים בכלל, את תופעת "רב המכר"?

כך מהרהר איימיס-ריצ'רד: "ביסודו היה ריצ'רד מודרניסט שנתקע. אילו נשאל, סביר להניח שגווין בארי היה מסכים עם הרמן מלוויל: שמעשה האמנות הוא למצוא חן בעיני הקוראים. המודרניזם היה סטייה  קצרה אל הקושי; אבל ריצ'רד עדיין היה שם, במרחבי הקושי. הוא לא רצה למצוא חן בעיני הקוראים. הוא רצה למתוח את יכולתם עד קצה הגבול" (עמ' 174).

ואולי מלוויל צדק ותפקידה של האמנות הוא "למצוא חן בעיני הקוראים"? אותו מלוויל שמכר, אגב, 3,000 עותקים בלבד מ"מובי דיק" שלו בימי חייו, מלוויל שהיה דחוק בכסף וכמעט נשכח לחלוטין עד שחזר ונתגלה עשרות שנים אחר מותו? ואולי גווין בארי, המצליחן ומנפיק רבי המכר, צודק?

ב

"רשימת רבי המכר", המדידה הכמותית של מכירת ספרים ודירוגם של ספרים על פי היקף מכירתם, היא דבר חדש בהיסטוריה של הספרות. מייקל קורדה (יליד 1933), כותב ועורך ותיק בהוצאה הגדולה "סיימון ושוסטר", כתב ב – 2001 ספר מעניין על רבי המכר במאה העשרים בארצות הברית, “Making the list” שמו.

ההתחלה של "רשימת רבי המכר" מתוארכת על ידי קורדה לפברואר 1895, עת מגזין בשם “The Book Man” מבוסטון החל להנהיג אותה אחת לחודש. ב – 1912 חלה תמורה משמעותית בהיסטוריה של "הרשימה" כשה – ”Publishers Weekly”, מגזין המו"לים האמריקאי, הנהיג אותה בין דפיו.

קורדה מסביר שכל עוד לא חוקק חוק זכויות יוצרים ב – 1891 בארה"ב לא רצו המו"לים להנהיג רשימה של היקף המכירות, כיוון שהם מכרו רבבות ספרים "פירטיים", בלי לשלם ליוצרים תמלוגים, ורשימה של רבי המכר תחשוף את הכמות הממשית שהם מוכרים. אולם עם הסדרת החוק השתנה המצב וכעת היו ההוצאות מוכנות ואף מעונינות לספק נתונים לעריכת רשימת "רבי מכר".

עם זאת, רשימת רבי המכר המפורסמת והמשפיעה של ה"ניו יורק טיימס" הונהגה רק ב – 1942 ואילו ב"וול סטריט ז'ורנל" הונהגה הרשימה רק ב – 1994. כלומר, מדידת היקף מכירות הספרים הוא מהלך תרבותי שיש לו היסטוריה ואבולוציה ושעוד לא הגיעה לשיאו, שלא לדבר על נסיגתו, אם זו תתרחש אי פעם.

קורדה, שאחד מספריו הגיע לצמרת "רבי המכר", הוא תומך מתון של שיטת הדירוג ומתנגד למה שהוא רואה כסנוביזם של האליטה התרבותית כלפי "הרשימה". מהתחלה, הוא כותב, מבקרי תרבות וספרות התנגדו לדירוג ומדידה של ספרות באמצעים כמותיים ובמונחים כלכליים.

קורדה אמנם מודה שלאורך השנים ספרים רבים מאד שהופיעו ברשימה ונמכרו במיליונים התגלו כבעלי כושר שרידה נמוך במורד השנים ואינם נקראים כלל היום. רשימות רבי המכר הכילו תמיד (מתחילת המאה!) ספרי דיאטה, עזרה עצמית, זיכרונות של סלבריטאים, ספרי מדע סנסציוניים, "סיפורי הצלחה" לסוגיהם, רומנים היסטוריים סנטימנטליים, יצירות פופולריות על כלכלה ופוליטיקה.

האפולוגטיקה המעט נפתלת של קורדה על הרשימה מחולקת לכמה טיעונים נפרדים. ראשית, גם סופרי איכות, שיצירתם שרדה את השנים, נכנסו לרשימה. אדית וורטון, ג'וזף קונראד, סינקלייר לואיס, תומס וולף (הסופר הטיטני מהמחצית הראשונה של המאה ולא תום וולף מ"מדורת ההבלים"), אנרי ברגסון, ג'ון סטיינבק, ארנסט המינגווי, נורמן מיילר, הם כמה מהשמות האיכותיים הבולטים שנכנסו לרשימת רבי המכר. הטיעון השני, הרשימה משקפת את הלך נפש של התרבות, מה שאנשים באמת קונים וקוראים ולא מה שאנחנו היינו רוצים לחשוב שאנחנו קונים וקוראים, ולכן היא חשובה. הטיעון השלישי, הרשימה משקפת את רוח הדמוקרטיה בהיותה שיטה רובית ולא שיטה איכותנית.

עם זאת, קורדה מודה שהנהגת הרשימה גרמה להתמקדות בספרים שנכנסו אליה והתעלמות מסוימת מאלה שלא. הוא מנחם את עצמו שבחנויות הספרים האמריקאיות מצוי עושר רב של ספרים, גם כאלה שלא הפכו לרבי מכר (מה שפחות נכון לארץ; ועל המצב בישראל – מייד). קורדה גם מודה בקשר בין הנהגת רשימת רבי המכר לתכונה לא בהכרח מלבבת של התרבות האמריקאית באופן כללי, תרבות שאוהבת את החלוקה ל"מנצחים" ו"מפסידים". "הרשימה" לפי קורדה השפיעה על הנהגת מדדים דומים בכל תחומי התרבות: בקולנוע, במוזיקה וכו'.

ג

ומה המצב בישראל?

 ב – 3.3.1993 החל מוסף "ספרים" של "הארץ" לפרסם רשימת רבי מכר משלו ופתח את עידן "הרשימה" בישראל. מיכאל הנדלזלץ, מייסד ועורך המוסף (מ–1993 עד ל–2005), מסביר את שיקוליו הפשוטים להנהגתה:

"זה חלק ממוספי ספרים בעולם כולו, אנגליה וארצות הברית. המודל שלי היה ה'ניו יורק טיימס' וה'סנדיי טיימס'".

הנהגת הרשימה עוררה התנגדות?

"אני לא זוכר התנגדות. זה התקבל כחידוש מעניין". בהמשך השיחה נזכר הנדלזלץ ש"מנחם פרי (עורך "הספרייה החדשה" – א.ג.) רצה להפריד בין רשימה של ספרים קנוניים לרשימה של בידור ואני חשבתי על זה. אבל לא רציתי לעשות את ההפרדה כי מי יהיה זה שקובע באיזה רשימה מה יופיע?".

ב – 1997 הצטרף המוסף הספרותי של "ידיעות" ל"הארץ" והנהיג רשימה משלו. אבל בעוד "הארץ" הפיק בעצמו את הרשימה פנה זיסי סתוי, עורך המוסף הספרותי של "ידיעות" בין 1974 ל-2004, לחברת הסקרים של מינה צמח שתערוך את הרשימה. "ידיעות" גם החל לפרסם ברשימתו הערכות מכירות במספרים מוחלטים ולא רק דירוג יחסי של הספרים. סתוי: "המיקום זה עניין מופשט מדי, לכן מלכתחילה הרשימה הייתה מלווה בהערכה של מספרי מכירות".

סתוי, כמו הנדלזלץ, לא זוכר התנגדות בעיתון להנהגת הרשימה אבל מספר על ספקותיו:

"אני עצמי הייתי די חצוי בנושא כי זה משתלב בתרבות הרייטינג שלנו, שלפני 9 שנים, כשהנהגנו את הרשימה, עוד לא שלטה כמו היום. ספרות זה לא עניין של רייטינג. יש ספרים טובים שלעולם לא יגיעו לרשימת רבי המכר ולא כל מה שמגיע לרשימה הוא ספרות טובה".

עם זאת, סתוי, הותיק בתחום הספרות, מציין שכבר בשנות השבעים הייתה בגל"צ תוכנית בשם "רב מכר", שהייתה לה רשימה ("אמנם לא משוכללת כמו היום"), תוכנית שערך דניאל כהן שגיא, כך שלא נכון לתלות את התחלת הנהגת הרשימה לשנות התשעים.

גם ד"ר מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות, מרצה בבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה ויו"ר האגודה הישראלית לתקשורת, שחקר את מוספי הספרות הישראליים, מעדיף לא לצייר תמונה ורודה (או אפרורית; תלוי בעיני המתבונן וביום שבו המתבונן מתבונן) של העבר הספרותי "הטהור" לעומת ההווה "הממוסחר".

"משהו עקרוני תמיד מתנגד בי לקריאות נוסטלגיות. אפתיע אותך. בשנות החמישים הופיע בעיתון 'הארץ' רשימות רבי מכר (מצ"ב דוגמה) תחת הכותרת "על אלו הספרים רבו הקופצים" (מקסים לא?). הרשימות התחלקו לשתי קטגוריות 'ספרות יפה' ו'ספרים אחרים' ונבנו מתוך נתונים שהגיעו מחנויות מכל הארץ ונאספו על-ידי סוכנות הספרות הירושלמית, בר-דור".

ד

אחת הטענות המוצקות כלפי טבלת רבי המכר היא שהיא לא רק משקפת מציאות אלא יוצרת אחת כזאת כיוון שהקוראים ממהרים לקנות ספרים שנכנסו לטבלה בהתאם לכלל ש"אין דבר מצליח יותר מאשר הצלחה". אבל שני העורכים-לשעבר, שהנהיגו את הרשימה בעיתוניהם, מעדיפים לפקפק בהשפעתה.

סתוי: "אני כופר בעניין שהרשימה משפיעה בגדול. ההשפעה היא יותר בשוליים. אני מאמין בשיטת 'המפה לאוזן' ולא כל כך ברשימה".

הנדלזלץ מפקפק הן בהשפעתה של הרשימה והן בשיקוף שמציעה הרשימה:

"אני מסתכל על זה כסוג של משחק. כי זה לא בודק איכות ואפילו לא קנייה מצטברת אלא קצב קנייה בזמן נתון. בעצם, תחרות ריצה לזמן קצר. אמנם מתוך היותו ברשימה נוצר באזז לספר אבל הרשימה משפיעה יותר על המו"לים מאשר על טעם הקהל". הנדלזלץ מגלה אופטימיות, אולי מופרזת, כשהוא מוסיף ש"בברנז'ה יודעים שאין לרשימה ערך ספרותי. רשימת רבי המכר היא לא מדד להתקבלות במונחים תרבותיים רק מדד לפופולריות".

גם דב אלפון, עורך ראשי בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר, מפקפק הן בשיקוף שמעניקה הרשימה והן בהשפעה שלה:

"ההשפעה היא פחותה ממה שנהוג לחשוב. יש ספרים שנמכרים מצוין למרות הרשימה ויש ספרים שמופיעים ברשימה ואנחנו יודעים שמכרו פחות. הטבלה גם לא תמיד מדויקת. יש למשל ספר שלנו כעת שהופיע בטבלה וספר שלא הופיע ואנחנו יודעים באופן ברור שהספר שלא הופיע מכר יותר. הטבלה משקפת 80 אחוז מההצלחות אך לא מעט ספרים עוברים מתחת למכ"ם שלה. אי הופעה של ספר בטבלה אינה גורמת להיעלמותו". אבל אלפון מודה ש"כשספר מופיע בטבלה אין ספק שזה נותן לו פּוּש, הנבואה מגשימה את עצמה". 

לעומתם, מוטי נייגר פחות להוט להמעיט ממשמעותה של הרשימה:

"לדעתי לרשימה השפעה לא מועטה. אפשר לראות זאת באופן בו מקודמים ספרים מתוך הרשימה בחנויות הספרים. החנויות תולות רשימות רבי מכר ומשתמשות ברשימה כבאביזר שיווקי. הכותרת 'רב מכר' היא מקדם מכירות חשוב (על חלק מהספרים מטביעים את הכותרת 'רב מכר' כבר מהעותק הראשון) מכיוון שכך מסמנים לקהל הרחב מהו הטרנד הנוכחי, מהו הספר שכולם ידברו בו".

האם הפרמטרים להצלחה של ספר השתנו לאורך השנים לאור המשקל שיש, למשל, לרשימת רבי המכר כ'נבואה שמגשימה את עצמה'?

"גם בעבר הייתה הצלחה גדולה לספרות טריוויאלית (שאינני מזלזל במקומה אלא שגם בעידן פוסטמודרני, צריך להכיר בך שיש ספרות מורכבת ומעמיקה ויש ספרות שאינה כזו). מה שאפשר להגיד על העת הזו בהשוואה לעבר הוא בעניין הלגיטימציה. נדמה שכיום יש יותר לגיטימציה לספרות טריוויאלית, אלו לא ספרים ש'קוראים בסתר', אלא כאלו שמפורסמים בחוצות וזוכים להכרה. אגב, בשבחה של טבלת רבי המכר הישראלית, בשונה מזו האמריקאית, אפשר לומר שרבים הם הספרים בתחום הספרות היפה שאינם ספרי מתח או רומנים פשוטים".

דווקא כשלא מתייחסים ספציפית להשפעת הרשימה מרשים לעצמם סתוי ואלפון להסכים שחל שינוי עמוק בתהליך ה"התקבלות" של ספרים בעשורים האחרונים:

סתוי: "יש שינוי בהתקבלות. בודאי. בעבר הפרסום היה מצומצם, פה ושם מודעות של הוצאות הספרים. לא היו כתבות במגזינים, ראיונות, זה נכנס רק בשנות השמונים, ב'שבעה ימים' וב'סופשבוע'. פעם לביקורת היה יותר משקל. אמנם תמיד המסירה מפה לאוזן חשובה אבל פעם רשימות 'רבי המכר' לא היו קיימות ובטח שלא הג'ינגלים ברדיו".

אלפון מנתח את ההבדל בין 1980 ל – 2006:

"אמנם אחרי חודשיים ממועד צאת הספר אין הבדל גדול בין 1980 ל-2006, ה'מפה לאוזן' מוכר את הספר. אבל בחודשיים הראשונים לא יכולה להיווצר מסה קריטית של המלצות. מה שהשתנה היא הדרך להגיע למסה הקריטית הזו. אם אתה כמו"ל מאמין בספר אז יש לך היום דרך להגיע לקהל של 2000 איש מהר יותר, למסה הקריטית. דרך פרסום, או שליחת מאות עותקי חינם. זה לא היה עולה על הדעת לפני 20 שנה. הדוגמה המובהקת זה הקמפיין לספרי הרלן קובן. שטיפת מוח. המותחנים אף פעם לא היו באופנה בארץ. לא חושב שהיה מותחן אחד בטבלת רבי המכר קודם לכן. וב'ידיעות אחרונות' החליטו שהם יגיעו למסה הקריטית של הקוראים. אני לא יודע אם הם הרוויחו מהקמפיין הזה, כי הוא עלה הרבה כסף. אבל הם ידעו שהם ירוויחו מהספרים הבאים של הרלן קובן וכך היה. 'עיין ערך אהבה' (ראה אור ב-1986)היה בזמנו גם שטיפת מוח יחצ"נית אבל לקח אז הרבה זמן והתוצאה לא הייתה מהירה וחדה כמו בשנים האחרונות".

אם כך הרשימה, כחלק ממכלול, מבטאת שינוי תרבותי לא זניח?

אלפון מודה: "בטבלת רבי המכר אתה קורא שיפוט של ספרים שהעם עשה ודעתו שונה בעליל מעורכי המוספים הספרותיים. בראשית הדרך הטבלה הייתה עוד אייטם, אבל מזה 5 שנים היא אלטרנטיבה לעיתון, גורם חתרני בתוך המוסף הספרותי. הגולם קם על יוצרו. העיתונים הכניסו את הטבלה כגורם מתסיס, בלתי צפוי, חייכני, וזה עבד כמה שנים טובות, אבל לאט לאט הגולם קיבל חיים משלו".

האם החשיבה הכמותית הזו היא עניין אנגלו-סקסי? אתה מצוי בתרבות הצרפתית: מה ההשפעה בצרפת של רשימת רבי המכר?

"גם בצרפת יש רשימות. הרשימה של ל'אקספרס היא החשובה ביותר. אבל בצרפת יש כוחות אלטרנטיביים לרשימות רבי המכר. כל עיתון מפרסם ארבע פעמים בשנה רשימת מומלצים שנעשות על ידי מבקרים. הצרפתים מאמינים למבקרים שלהם. גם איגוד החנויות העצמאיות מפרסם פעם ברבעון רשימת מומלצים וגם ה'פנאק' (רשת חנויות ספרים בצרפת) מפרסמת רשימה כזו. הפרסומים האלה מחקים את הטבלה, בהיותם דירוגים, אבל זו טבלה ערכית ולא טבלת מכירות. אלה גופים מאד חזקים. בישראל אין תו איכות על רשתות קמעונאיות ואין לנו גופי ביקורת חזקים וצנטרליסטיים ואין יוזמה בעיתונים להיות מובילי תרבות ולכן השטח פנוי ל'קול העם'. יש כאן איבוד של מתווכי תרבות, אם נרצה לראות בזה דבר שלילי, או הליך דמוקרטי יותר, אם נראה את זה בחיוב".

לעומת אלפון וסתוי, הנדלזלץ אינו יודע להשיב האם כוחה של הביקורת הצטמצם, ואם כן האם זה קשור להנהגת רשימת רבי המכר.

"'נער קריאה' של ברנהארד שלינק יצא בעברית ולא השאיר רושם מבחינת מכירות. ואז שלינק הגיע לארץ ופרסמנו מאמר של עמיה ליבליך על הספר ואילנה המרמן ראיינה את שלינק ב'תרבות וספרות' וכתוצאה משני המאמרים הספר נכנס לרשימת רבי המכר אחרי שסטימצקי כבר התייאש ממנו והחזיר אותו". "אבל זו דוגמה יוצאת דופן", מודה הנלזלץ.

ה

השינוי שהביאה אתו הנהגת הרשימה, או לכל הפחות שהיא מבטאת אותו, אינו קשור רק למשקל היחסי של הביקורת לעומת רשימת רבי מכר בקביעת התקבלות של ספר אלא למשקל שניתן לשיווק הספר כיום בניגוד לעבר.

ד"ר מוטי נייגר: " 'רשימת רבי המכר' מקיימת קשר הדוק עם שאר המאמצים השיווקים. שיווק  ספר באמצעי התקשורת הוא קריטי. מכיוון שבישראל יוצאים לאור בשנה כ- 6,000 כותרים  (למעלה מ- 100 כותרים בשבוע!) הרי שהיכולת של ספר לזכות בחשיפה, לבלוט מעל הספרים האחרים הוא מרכיב שבלעדיו יקבר הספר קרוב ללידתו. הביקורת גם היא מרכיב באותם יחסי ציבור מכיוון שמשתמשים בביקורת טובה (או בחלקים הטובים של ביקורת לא ממש טובה) במודעות הפרסום לספר חדש. אין כאן מרכיב שפועל לבד. מרגע שספר נולד יש מרכיבים רבים שפועלים במקביל, ביניהם, מסע יחסי ציבור, ביקורת בעיתונות (שגם הן, לעיתים, נובעות מפעולות יחס"צ), העמדה של הספר בחנות (מרכיב משמעותי מאוד – האם יעמוד ב"שולחנות הכוח"? סמוך לקופה? או שיוגלה למדפים נידחים?) ועוד. אין כאן נוסחה אחידה להצלחה כשההנחה של מו"לים מובילים היא  שאם יוצאים מספיק כותרים חלקם הקטן ייקלט ויהפוך לרבי מכר, ויפצה על אלו שלא יהיו לרבי מכר. מכיוון שכך אפשר לראות שהמגמה הכללית הייתה בשנים האחרונות להגדיל את כמות הכותרים. נדמה שמגמה זו נבלמה לאור העובדה שמעט מאוד כותרים זוכים בשנים האחרונות בפרסי זהב (מכירת 20 אלף עותקים) ופלטינה (מכירת 40 אלף עותקים). למעשה, אם עלות הפקת ספר (עד שהוא מונח במחסנים) היא עשרת אלפים דולר, הרי אם לא יושקע לפחות (!)  סכום כפול מזה ביחסי הציבור, לספר יהיה קשה לפרוץ לביתו של הקורא. מה שניכר הוא שרבות מן ההוצאות הפנימו זאת והן  משקיעות הרבה יותר בשיווק ובהפצה מאשר בספר עצמו (שלא לדבר בסופר, האחרון בשרשרת המזון)".

להערכתי, המצב בשוק הספרים כיום הוא כזה: רשימה מצומצמת של ספרים "לוקחת את כל הקופה" והשאר נמוגים באפילה. המצב קשור הדוקות להנהגת רשימת רבי המכר. האם להערכתך התפלגות ההתייחסות של הקהל לספרים בעבר הייתה אכן יותר מאוזנת?

ד"ר נייגר: "בכל תקופה יש מעט ספרים שזוכים ב'כל הקופה'. העניין הוא שהשוק צפוף יותר מבעבר (בסופרים ובספרים). אפשר לראות בכך גם תופעה חיובית של פלורליזם בשוק הספר, היצע גדול יותר. כמו תמיד הבעיה של 'אלף פרחים יפרחו' היא שבדרך לפריחה הגדולה, אלו שגדלים בסתר ולא מקבלים מספיק אור קמלים באיבם, בלי שקיבלו סיכוי".

קשה לדעת האם התפלגות המכירות היא פחות מאוזנת כיום מבעבר. קשה לדעת כי ההוצאות לא מספקות נתונים מלאים על מכירות. לסתוי "נשמע הגיוני שההתפלגות היום יותר מצומצמת".

גם אלפון מסכים לכך: "יש שני גורמים לכך. הראשון הוא הצטמצמות קהל הקוראים. היום פחות אנשים קוראים ספרים אבל אלה שקוראים קונים הרבה יותר. כך נוצר קהל עם טעם די הומוגני שקונה אותו סוג של ספרים. הממוצע של האיחוד האירופאי הוא 6 ספרים לתושב. אבל באירופה 90 אחוז מהאוכלוסייה קונה 7 ספרים בשנה ובארץ 10 אחוז מהאוכלוסייה קונה 20 ספרים בשנה ולכן יוצא לנו גם 6 ספרים לתושב. לפני 20 שנה הגיוון התרבותי היה רב יותר. היום הוצאה כמו 'מזרחי', ספרים כמו ביל קרטר ופטריק קים, לא קיימים, הקהל שלהם לא קורא יותר ספרים, הוא רואה ערוץ שתיים. הגורם השני הוא עניין המותגים בספרות. המותג הוא הסופר. יהושע, שלו, עוז, גרוסמן, קרת. צרויה שלו ושולמית לפיד כמעט שם. זו רשימה שמראש אתה יכול להדפיס 80 אלף עותקים. בכלכלה בכלל עוברים לעידן של מותגי-על, מעט מותגים אבל מאד חזקים. גם סופרי דור הפלמ"ח היו מותגים. ב'עם עובד' היו 14 סופרי מקור שהיו מותגי-על. אבל היום מספר מותגי-העל הצטמצם וזה אותו דבר במחול ובתיאטרון".   

ו

סופרי איכות שלבם נחמץ מול הצלחה של סופרי רבי מכר מקצועיים וזולים אינו דבר חדש בקורות הספרות. ב – 1909, למשל, החל העיתון היידי "היינט" לפרסם רומן בהמשכים בשם "ברשת החטא", שהפך ללהיט בחוצות ורשה. העיתון נמכר במאות אלפי עותקים. תוכנו של "ברשת החטא": "מעשה בבת ישראל ושמה ברתה, שנפלה ברשתם של סוחרים בנפשות אדם, והיא הולכת מדחי אל דחי (…) עד בית הנשים של השולטן בקונסטנטינופול הגיעה ברתה זו (…) כל היהדות הרוסית יצאה מדעתה, שכחה את הצרות והרדיפות ואינה עוסקת אלא בה – בברתה" (י.ד.ברקוביץ', "הראשונים כבני אדם", עמ' 726). הסופר "שלום עליכם" נאלץ להדוף תביעות בוטות של מו"לי העיתונים לכתוב להם ב"ברשת החטא" משלהם. והיום, מי זוכר את "ברשת החטא"?

אבל בכל זאת נדמה שיש הבדל לא זניח בין אז להיום. התהליכים שעוברים על שוק הספרים מקבילים לתהליכים אחרים בכלכלה. א. מעבר מעסקים קטנים ובינוניים לתאגידים גדולים (האיחוד בין "כתר" ל"סטימצקי"; "זב"מ" ו"צומת ספרים"; ההיטמעות של ההוצאות הקטנות בהוצאות הגדולות: "בבל" ב"ידיעות", למשל, ו"חרגול" ב"עם עובד"). ב. המעבר ממוצר למותג. קניית ספרים לא בגלל תוכנם אלא בגלל "השם" של הסופר. ג. כניסה של "כסף גדול", במושגים יחסיים לעולם המו"לות, שמושקע בשיווק ופרסום.

הספר הוא מוצר התרבות היחידי כמעט שאדם בודד יכול להיות אחראי לכל ניואנס של המוצר שלו (בניגוד לקולנוע ולטלוויזיה, למשל), במובן זה הוא מוצר שמזכיר את השלבים העובריים של הקפיטליזם: יזם בודד שמכניס לשוק מוצר חדש שהוא אחראי לכל פרטיו. במובן זה הוא גם סמל להומניזם: אדם בודד שפורש את עולמו האינדיבידואלי בפנינו. התהליכים שגולת הכותרת שלהם היא התמקדות בפסגת רשימת רבי המכר הופכת את פריצתו של סופר אלמוני, או של סופר ייחודי שלא הוכיח כושר מכירה גבוה בעבר, את פריצתם של סופרים בעלי תודעה אינדיבידואלית וייחודית לספירה הציבורית לכמעט בלתי אפשרית.

מלבד הרשימה המצומצמת של סופרים ישראליים שזוכים להיכנס לרשימה באופן כמעט אוטומטי מסכימים כל המרואיינים שקשה לחזות איזה ספר יהיה רב מכר ואיזה לא:

אלפון: "בדיעבד אנשים נוטים להסביר כל תופעה. אבל אנחנו לא באמת יודעים למה הקהל נהר בהמוניו ל'רודף העפיפונים'. אבל היום, בניגוד לעבר, אני יודע שיש רבי מכר גלובליים ואין טעם להגיד 'הישראלים זה משהו אחר', הראייה 'צופן דה וינצ'י'".

הנדלזלץ: "אף אחד לא יודע להסביר לפני רק אחרי. בארץ ברשימות רבי המכר הופיע 'בעקבות הזמן האבוד' של מרסל פרוסט, ספר איכות לכל הדעות. אבל אולי יש מאפיין משותף ל'רבי המכר' והוא קריאוּת". בכל מקרה, אומר הנדלזלץ האופטימיסט, "ספרים ריקים, שאין בהם כלום, לא יחזיקו מעמד ברשימה". 

יש בהיאחזות הזו באקראיות כביכול של הרשימה, במיסטיות כביכול של ההצלחה, סוג של תמימות או היתממות. למרות שהמרואיינים מצהירים על כך שקשה לחזות איזה ספרים יהיו רבי מכר הם הרי מודים בהשפעות הגדולות של השיווק והפרסום על "רשימת רבי המכר" ("רבי מכר בינלאומיים", למשל, זוכים למעמד בארץ בגלל ש"השמועה" על רב-המכר מתפרסמת בהבלטה כשהספר מתורגם). המקרה של "הגשרים על מחוז מדיסון", שכפי שמציין הנדלזלץ הפך לרב מכר בגלל מוכרי ספרים במיד-ווסט, הוא נדיר, נדיר מאד. בישראל של היום כשרוצים שספר יצליח משווקים אותו באגרסיביות ברדיו ובעיתונים וההחלטה על איזה ספר לשים את הכסף אינה קשורה כמעט לאיכותו הספרותית אלא לסיכוייו להימכר.

במקרים מסוימים סופרים בעלי אמצעים מפרסמים את ספריהם על חשבונם. ידוע לי על מקרה אחד לפחות של ספר לא מזהיר בלשון המעטה שיצא לא מזמן ונדחף באגרסיביות בפרסומות וזאת משום שידו של הסופר השיגה לשלם לפרסומות רדיו תדירות. במקרים אחרים ההחלטה של ההוצאה לשווק ספר מונעת על ידי קשרים אישיים, התייחסותו של הסופר אל קבוצה אליטה תרבותית-חברתית, בלי קשר לרמתו של ספרו. כך, כשיכולת המכירה היא חזות הכל, הולכת והופכת הספרות לנחלתם של העשירים ובעלי הקשרים.

כדאי לפיכך לא להמעיט במעבר התרבותי שמבטאת הנהגת רשימת רבי המכר. המעבר התרבותי הזה, שההתקפה הפוסט-מודרנית על ההיררכיות התרבותיות שיתפה אתו פעולה באופן מפוקפק, מתבטא בהחלפת עורכים בעלי טעם תרבותי מובחן בעורכים שההוצאות מקוות שיביאו את "רב המכר הבא", או בכאלה שנדמה שלפחות לא יפריעו לבואו. חמור מכך: הנהגת הרשימה מצמצמת את "מעמד הביניים" של הספרות, כלומר: סופרים בעלי התכוונות אמנותית רצינית, המוכרים את ספריהם בהיקף מתון (אם כי לא מזערי או לא משתלם כלכלית) של כמה אלפי עותקים לפחות, שמהווים את הכוח החי בתרבות ספרותית ויטאלית. הנהגת הרשימה מאפשרת קיום של קבוצה מצומצמת של ספקי להיטים ושאר הסופרים במערכת נמוגים באפילה.

כששואלים: מה רע בעצם ברשימת רבי המכר? צריך לחזור ליסודות התרבות שלנו. למשל, לפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל. מיל שהציג כמה נימוקים מדוע הגבלת חופש הדיבור והמחשבה מהווה מכשול לאמת: א. ייתכן שהדבר שאת השמעתו אוסרים הוא האמת. ב. אין אמיתות שלמות והאמת היותר שלמה מושגת כפשרה בין דעות שונות המכילות אמיתות חלקיות. לכן צריך לשמוע את כל הדעות ולא להגבילן. ג. האמת עצמה מתחזקת במהלך מאבקה בשקר. לכן, גם אם הדברים שאת השמעתם אוסרים הם שקר – יש להשמיעם.

מיל רלוונטי כי המציאות הלא מאוזנת של שוק הספרים הישראלי, המתמקדת באותם ספרים מועטים שהגיעו לפסגה על סמך מדדים כמותיים, היא מציאות של השתקה ושל היעדר חופש ביטוי בלי משטרת מחשבות ובלי דיקטטורה, פשוט על פי "כוחות השוק" בלבד. קולות ספרותיים חריגים וייחודיים כמעט לא מצליחים להישמע במציאות כזו. העולם הרוחני והתרבותי הישראלי מצטמצם כתוצאה מכך באופן משמעותי. גם בזה אנחנו מחקים את אמריקה, מסתבר, ולא תרבויות אחרות, כמו התרבות הצרפתית, שמסתייעות במתווכי תרבות בנוסף (וחשוב לזכור: בנוסף, לא במקום. זו לא "וועדה מסדרת" נגד "דמוקרטיה") לנתוני המכירות וכמשקל נגד להם.

צריך לקרוא את מסותיו של סופר עכשווי פיקחי כמו ג'ונתן פראנזן האמריקאי כדי להבין עד כמה האתגר שהציבה הנהגת "רשימת רבי המכר" אינו אתגר אידיאי פשוט. פראנזן נאבק מחשבתית עם הגרעין "הדמוקרטי" שמבטאת הרשימה. "הרעיון שספרות היא ייעוד אצילי וגבוה (המיועד למעטים) אינה מתיישבת עם האופי האמריקאי שלי", כתב פראנזן במסה ידועה ב – 1995. כלומר אין כאן רק עניין של כוחות שוק "רעים" מול ספרות טהורה "טובה". יש כאן מאבק בין שני אתוסים: דמוקרטי מול ואליטיסטי או איכותני.

עם זאת, "הצלחה" של ספר היום אינה בהכרח עדות למהותו "הדמוקרטית", אלא עדות ליכולת שיווקית טובה או, אין ברירה אלא להשתמש בקלישאה הנכונה הזו, ל"מכנה משותף הנמוך". בעבודתי כמבקר ספרות, כשניסיתי לסכם את הספרים הטובים שיצא לי לקרוא ב – 2005, הרי שחצי משמונת הספרים שבחרתי כטובים של 2005, לא נכנסו באופן משמעותי לרשימת רבי המכר. הווה אומר: לפחות לגבי קורא אחד בעולם, אני, הרשימה פספסה בגדול.    

ההצלחה מהלכת עלינו קסם, זו חולשה אנושית המשותפת לכולנו. אולי מרפא-מה לחולשה הזו מצוי באמירה האלמותית של סקוט פיצ'ג'ראלד, סופר שהבין קצת ב"רב-מכריות" ובהערצת ההמונים, כמו גם בנטישתם. האמירה נאמרה כשהחל כוכבו של פיצ'ג'ראלד לדעוך ואילו ידידו-יריבו, ארנסט המינגווי, עלה כפרח, במכירות כבביקורות. "ארנסט", אמר פיצ'ג'ראלד, שבאופן מעורר השראה סרב לקבל את מדד היקף המכירות כמעיד על טיב אמנותו, "מדבר בסמכותיות של ההצלחה, אבל גם אני מדבר בסמכותיות, בסמכותיות שמעניק הכישלון".

פורסם בעל ביקורת הספרות | תגובות (1)

על ביקורת הספרות.

דצמבר 25, 2007 – 12:55 AM

ארבעה רומאנים שיצאו לאור בשנה האחרונה מבטאים מגמה חדשה בספרות העברית. יציאתם לאור תוחמת קו גבול ברור בינם לבין היוצרים הספרותיים הבולטים של שנות התשעים. משותפת לכולם האמונה המרכזית שאמנות אמת בכוחה לרגש, שאמנות אמת בכוחה לגאול, ושאלה היודעים את הסוד הזה חיים בבידוד. ארבעת הרומאנים הללו, המציבים במרכזם דמויות של אמנים, הם: "אבנר ברנר" של דרור בורשטיין, "פרא אציל" של דודי בוסי, "נקישות ורמזי אור – מדינת ישראל נגד נוח שטרן" של רני יגיל, ו"ללכת יומם ולילה" של משה אופיר. בדור "האבות", הקרוב אליהם ביותר, ולאו דווקא המשפיע ביותר, הוא יהושע קנז. החוויה הישראלית המעצבת שלהם אינה האינתיפאדה הראשונה והשנייה, אינם הסכמי אוסלו ורצח רבין, אלא חדירתה המאסיווית של "תרבות ההמונים" לחברה הישראלית במשך שנות התשעים, חדירה שעיטרה את הפיכתה של החברה הישראלית לחברה קפיטליסטית-מטריאליסטית באופן קיצוני.

פורסם בעל ביקורת הספרות | לכתוב תגובה