המצב
שפע עצום ורב של ספרים רואים אור בישראל של שנות האלפיים: כ-5,000 כותרים בשנה. ולא רק בישראל. בארצות הברית מתפרסמים מדי שנה כ-150 אלף ספרים. למעשה, כפי שמציין סטיב וסרמן, שהיה העורך של מדור הספרות ב"לוס אנג'לס טיימס" ופירסם לאחרונה מאמר בנושא ב"קולומביה ג'ורנליזם רוויו", מעולם בהיסטוריה האנושית לא ראו אור כל כך הרבה ספרים.
ולספרים האלה יש קוראים. מחקר שערכו פרופ' חנה אדוני ופרופ' הלל נוסק, שהתפרסם בספר "קולות הקוראים" (מאגנס, 2007), מתאר תמונה מעודדת, שעומדת בניגוד מוחלט לאינטואיציה שאולי יש לחלקנו. מתברר שבישראל של שנת 2001, 81% מהישראלים קראו לפחות ספר אחד בשנה. שיעור זה גבוה מזה שדווח ב-1990 (76%) ומזה שדווח ב-1970 (78%). ולא רק זאת, אלא שכ-40% מכלל קוראים הספרים – כלומר, כשליש מהאוכלוסייה הכללית – קוראים יותר מ-11 ספרים בשנה. כמעט ספר בחודש. בכלל, על פי המחקרים, שיעור קוראי הספרים בישראל גבוה יותר מאשר בכל אחת מארצות האיחוד האירופי ובארה"ב. גם אם הנתונים הללו אינם משקפים את המצב לאשורו, שכן ייתכן שאנשים מפליגים בהערכותיהם בסקרים שכאלה, הרי שהצורך להתהדר בקריאת ספרים גם הוא משמעותי, ומסמל שספרים הם עדיין מדיום תרבותי שנתפס כאטרקטיבי.
על רקע השפע הזה של ספרים ושל קוראים, יש מקום לשאול מדוע מעמדה של ביקורת הספרות בעיתונות אינו מובן מאליו. והוא אינו כזה. בארצות הברית קוצצו בשנים האחרונות – גם אם בעיקר בעיתונים הלא מובילים – כמה מוספי ספרות (חלקית או כליל), או שנדרשו לשנות את אופיים ולהחליף את הדיון הענייני בספרות בסיקור יחצ"ני. הדבר מעורר דיון לוהט בעיתונות האמריקאית, ורק בחודש שעבר הקדיש ה"ניו ריפבליק" כמה מאמרים לנושא, ובכלל זה מאמר המערכת שלו, וגם כתב העת "הארפר'ס" עסק בזאת בדצמבר האחרון. גם בארץ אנו עדים לשינויים במדורי הספרות בעיתונים – זאת לאחר שמדורים אלה כבר הלכו והתכווצו בעשורים האחרונים – שמעוררים חשש באשר לאופיים העתידי. איך אפשר להסביר את התופעה הזאת?
הסיבות למצב
בניסיונו להסביר מדוע הולכים מדורי הספרות בעיתונים ומאבדים ממעמדם, וסרמן פוסל הסברים על כך שמדורי הספרות "מפסידים כסף" לעיתון כיוון שאינם מניבים מודעות פרסומת. גם עמודי הספורט – שאגב, מעיר וסרמן, אינם נכתבים לקוראים אקראיים אלא מכוונים "גבוה", לאוהדי הספורט המומחים – "מפסידים כסף", משום שגם בהם אין מודעות, ובכל זאת איש אינו חולם לקצצם או לבטלם. ויתרה מזאת, וסרמן טוען שאין כל בעיה להרוויח כסף ממדורי הספרות. אם פרנסי העיתונים ינתחו נכונה את הנתונים על אופיים של קוראי המדורים הספרותיים – בדרך כלל המשכילים והמשגשגים כלכלית מבין קוראי העיתון – הם יגלו שכדאי להציע למפרסמים לפרסם במדורי הספרות מוצרים בעלי אפיל "איכותי", כגון ויסקי, קפה וסרטים.
הסיבה העיקרית שווסרמן מוצא למעמדה המעורער של ביקורת הספרות בעיתונים היא סיבה מפתיעה ומעוררת מחשבה: האשמה, הוא אומר, נעוצה במסורת האנטי-אינטלקטואלית שמאפיינת את העיתונות האמריקאית. בעיתונות האמריקאית (ואצלנו?) יש עוינות כלפי כל מה שנחשד ב"אליטיזם". העיתונאים מבינים התייחסות לספר שנמצא כעת ב"חדשות", ברשימת רבי המכר, אבל אינם מבינים ואינם ומוכנים לקבל התייחסות לספרות בעלת ערך ממשי. וסרמן טוען, אם כן, כי יותר משהעיתונים משקפים את רוח התקופה בכך שהם מקצצים את מדורי הספרות, הם יוצרים אותה מתוך הטיה מקצועית-סקטוריאלית.
אבל המשבר בביקורת הספרות עמוק מכדי לפטור אותו ברגשי הנחיתות של סקטור העיתונאים, כפי שמציע וסרמן. המשבר הזה נובע באופן אורגני מהאקלים התרבותי הפוסט-מודרני, והוא נפרד מהמשבר (שעל פי המחקרים אינו קיים) בתרבות הקריאה.
אחת ההגדרות החלוציות והקולעות ביותר למצב הפוסט-מודרני היא ההגדרה שהציע ב-1979 הפילוסוף הצרפתי ז'ן-פרנסואה ליוטאר, בספרו "המצב הפוסט-מודרני" (הקיבוץ המאוחד, 1999). הפוסט מודרניות, טוען ליוטאר, היא בפשטות "חוסר האמון כלפי סיפורי-העל". אם עד המחצית השנייה של המאה העשרים נהתה האנושות אחרי שורה ארוכה של "סיפורי-על" (סיפור-העל של הדת, סיפור-העל של הקידמה והנאורות, סיפור-העל של הלאומיות, סיפור-העל המרקסיסטי), הרי שבמצב הפוסט מודרני הגיעה הנהייה הזאת אל סיומה. לא עוד סיפורי-על שמסבירים את כלל התופעות, אלא סיפורים "קטנים" ונפרדים.
מה הקשר בין ההגדרה הכוללנית של ליוטאר למצב הפוסט מודרני לביקורת הספרות? קשר הדוק. בעבר שימשו סיפורי-העל – לטוב ולרע – כהצדקה לביקורת הספרות בכללותה, כמצע האידיאולוגי שעליו היא צמחה. מבקרי ספרות נהגו, למשל, לשבח או לפסול יצירות ספרות על פי המידה שבה הן משרתות את סיפור-העל של הלאומיות. כך, לדוגמה, י"ח ברנר שיבח את יצירתו של מנדלי מוכר ספרים מפני שהציגה לדעתו את המצב היהודי בצורה הקולעת ביותר. באופן דומה, המבקר ברוך קורצווייל העלה על נס את יצירתו של ש"י עגנון מפני שביטאה נכונה את משבר אובדן הוודאות האמונית, סיפור-העל הלאומי לפי תפיסתו. וחשוב להבין: לא רק תוכנם של ספרים נמדד על פי ההיבט הלאומי. עצם קיומם נתפס כצורך לאומי, שכן התפיסה היתה שיש לשמור על רמה גבוהה של יצירה ספרותית כדי שהספרות הלאומית – גם זו שאינה עוסקת בתכניה בלאום – תוכל להתחרות בתרבויות ספרותיות לאומיות אחרות.
גם סיפורי-על אחרים שימשו כאמות מידה לבחינת יצירות ספרות. המבקר והמרקסיסט גיאורג לוקאץ' שפט יצירות על פי עומק הביטוי שניתן בהן למלחמת המעמדות, וטרי איגלטון, המבקר והיסטוריון הרעיונות הבריטי החשוב, סבור עד היום שביקורת צריכה להיכתב מנקודת מבט של הסיפור המעמדי, ולא, אין לה זכות קיום. במסורות אחרות, הבריטית בעיקר, שימש כהצדקה לביקורת הספרות סיפור-העל של הנאורות והקידמה.
חיוני ביותר להבין כי לא רק סיפורי-על פוליטיים או אידאולוגיים קרסו בעשורים האחרונים, אלא גם סיפורי-על מופשטים יותר, כמו עליונותו של "היפה" או החשיבות שב"עומק". כפי שכתב בלעג הסופר והמבקר הבריטי המבריק מרטין איימיס, שמייצג גישה אליטיסטית שמאדירה את האיכות האסתטית של הכתיבה (בפתח קובץ מאמרי הביקורת שלו מ-2004 The War Against Cliché), "היום, אתה יכול להיות עשיר בלי שיהיה לך כשרון, אתה יכול להיות מפורסם בלי שיהיה לך כשרון, אבל אינך להיות כשרוני בלי שהיה לך כשרון. אי לכך, הכשרון צריך לעוף".
סיפורי-על חדלו אם כן מלהיות המסד שעליו נחות ביקורות הספרות, כפי שחדלו להיות המסד הרעיוני באופן כללי בתרבות הפוסט מודרנית. וללא סיפור-על – ללא עמדה ברורה בשאלות כמו "מה חשוב ולמה" – נשמטת הקרקע מתחת לרגליו של המבקר. המבקר נותר עירום, לשפוט את היצירה על פי טעמו שלו, המקרי והלא-מנומק, ללא מסגרת גדולה יותר שבשמה הוא נושא את דברו. הוא נותר ללא סמכות, ושום דבר אינו מבדיל אותו כביכול מכל אדם שיכול לפרסם ביקורת או טוקבק באינטרנט. בתחום הספרות, אגב, המצב חמור במיוחד, שכן בתחומי תרבות אחרים – סרטים, מוזיקה, תיאטרון – אנשים חשים כי בכל זאת נדרש ידע מסוים כדי להביע בהם דעה, ואילו בספרות – מה הבעיה? הרי כולנו יודעים לקרוא.
ומה עכשיו
ניתוח הסיבות לירידת מעמדה של ביקורת הספרות עלול להישמע פסימי, אך דווקא בו טמון המפתח להכרה כי לביקורת הספרות יש תפקיד, ותפקיד מכריע, גם בעידן שלנו.
ראשית, יש לזכור כי המצב הפוסט מודרני אינו עובדה מוגמרת, וכי הוא לא הכרית לגמרי את סיפורי-העל ואת ההיררכיה שהתקיימו לפניו, שעדיין משמשים תפקיד בחלקים נרחבים בחברה ובתרבות. במציאות פולמוסית זו, של מאבק בין שני עולמות, בכוחה של ביקורת הספרות להחזיר אל סדר היום סולמות ערכים שכביכול אבדו לעד, הן ברובד האידיאולוגי והפוליטי והן ברובד הספרותי הטהור. והיא אכן עושה זאת. בישראל, למשל, הצלחתו הרבה של "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז קשורה הדוקות לתחושת הזהות הלאומית שהרומן סיפק לקוראיו, ונותחה ככזאת גם בביקורת. "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה הוצג אף הוא במרבית הביקורות כרומן שמבטא היטב מצוקה מעמדית-פריפריאלית, ויש עוד דוגמאות רבות.
שנית, ההגדרה של ליוטאר על התמוטטות סיפורי-העל מטשטשת את העובדה כי סיפור-על אחד נותר על כנו גם בעולם הפוסט מודרני, והוא סיפור-העל הכלכלי. בהעדר (כביכול) של כל קריטריון אחר לשיפוט, הקריטריון הברור היחיד שנותר הוא מידת ההצלחה הכלכלית, ובמקרה של הספרות: הקיום ברשימות רבי המכר. על הפוסט מודרניזם אפשר לומר את מה שמגלה המהפכן הפנאטי שיגליוב ברומן "שדים" של דוסטויבסקי על המהפכה הסוציאליסטית: "התחלתי בחופש בלתי מוגבל, וסיימתי בעריצות בלתי מוגבלת". במציאות כזאת, של קריטריון אחד עריץ שכזה, ביקורת הספרות משמשת בעצם קיומה כהצהרה לכך שיש עוד קריטריונים להערכת ספרות, ובכך היא כלי דמוקרטי ראשון במעלה.
ההגות הפוליטית הצביעה כבר לפני עידן ועידנים על הסכנה הגדולה של המשטרים הדמוקרטיים: עריצות הרוב. גם בשדה הספרות מאיים שלטון רבי המכר לדרוס את כל שאר הספרים. ביקורת הספרות היא כלי השומר על "איזונים ובלמים", כיוון שהיא מאפשרת את קיומה של קהילה – גם אם קהילת מיעוט (ולמרות הכול, מיעוט לא קטן בישראל) – שמעוניינת למצוא בספרות מורכבות, עומק, יופי ותחכום. המבקר – כמו הפובליציסט שתומך באופוזיציה ושזכותו להתבטא בחופשיות במשטר דמוקרטי – הוא נציג של אופוזיציה בספרות, נציג של קהילה, שפעמים רבות מוצאת את עצמה מדוכאת בתרבות ההמונים הרווחת. ובמיוחד בתחום הספרות חשוב לשמור על "האיזונים והבלמים" הדמוקרטיים הללו. הספר הוא חזון של אדם אחד – הוא נוצר בידי אדם בודד ונצרך בבדידות – ולכן הוא סמל להומניזם. כמו כן, הספר, בהשוואה למדיומים אחרים בתרבות הפופולרית, הוא מוצר שעלות הפקתו אינה גבוהה, ולכן ניתן להסתכן בו יותר: לתת מקום ללא-שגרתי, ליוצא הדופן, לחתרני, למדוכא, למתוחכם. ביקורת ספרות לוחמנית ודעתנית תילחם על מקומם של קולות אינדיווידואליים כאלה, ותשמור עליהם שלא יירמסו ב"שלטון הרוב". (אגב, חשוב לזכור כי העובדה שספר הוא רב מכר אינה בהכרח ערובה לכך שרוב דמוקרטי בחר בו לכזה. פעמים רבות ספר נהיה רב מכר רק בזכות מניפולציות שיווקיות המוכתבות "מלמעלה": פרסום, מיקום בחנויות, הוראות למוכרים להמליץ על ספר מסוים וכדומה).
שלישית, דווקא מי שמתעקש שאנחנו חיים בעידן אחר, עידן צרכני פוסט-אידיאולוגי, צריך לאמץ את ביקורת הספרות בעיתונות כחלק אינטגרלי של העידן החדש הזה. התודעה הצרכנית הולכת ומתפתחת בחברה הישראלית, ומדוע ייגרע חלקו של שוק הספרים? במציאות של שפע ספרותי כמו זה שהוצג בפתח המאמר, יש צורך מובהק במבקרים שיציגו לציבור את דעתם על הספרים. ספר הוא מוצר שההגדרה הקלאסית "חתול בשק" הולמת אותו באופן החד ביותר: אי אפשר למדוד אותו בחנות, אי אפשר לבדוק איך הוא פועל (לכל היותר אפשר לקרוא מעט ממנו), ואי אפשר להחזירו בטענה שהוא מקולקל. במובן הזה, הצרכני, ביקורת הספרות אינה שונה מהותית מביקורות תרבות אחרות – סרטים, מוזיקה, תיאטרון – שמקומן בעיתון מובן מאליו.
משלושה טעמים אפוא – אידיאולוגי, דמוקרטי וצרכני – ראוי לשמור על מקומה של ביקורת הספרות. כמובן, כדי שהביקורת תתעלה לרמה הנחוצה למילוי תפקידיה החשובים – מלחמה על הערכים שראוי להילחם עליה, הגנה על קולות אינדיווידואליים שראוי להגן עליהם, שירות של ציבור הקוראים והנחייתו במבוך הספרים הרבים הרואים אור – עליה להיות ביקורת מתוחכמת, מעמיקה בתובנותיה ומדויקת בניסוחיה, בעלת יושרה לא מתפשרת בהתכוונותיה; משלח יד שהשולחים בו את ידם מתייחסים אליו במלוא הרצינות והחומרה.
מבקר חופשי 