מבקר חופשי

הקאנון הספרותי הוא סטרוקטורה לא פחות משהוא מהות, "צורה" לא פחות משהוא "תוכן".

יש צורך עמוק בחברה להתייחס לקבוצה מצומצמת של טקסטים בתשומת לב וביראת כבוד. כביכול, מופקדים הלב והמוח החברתיים בין כמה זוגות כריכות (כביכול, סוג של מכונת דיאליזה חוץ-גופית בה אנחנו מפקידים את רוחנו ושבים מעת לעת לשאוב ממנה רוח). לא רק בגלל שיצירות מסוימות הן טובות מאד ו"נצחיות" נוצר הקאנון. אלא גם בגלל שיש צורך לבדל גוף מסוים של יצירות מהמון-היצירות, הוא נוצר וכך מנציח את אותן יצירות מסוימות. הקאנון עונה כך על צורך דתי קמאי. הצורך בהבדלה. הצורך בקדושה. הצורך בהבדלה בין חול לקודש (ולכן השימוש במושג, שבמקורו הוא נוצרי-דתי). הקאנון עונה על הצורך בהילה, צורך דוחק במיוחד בעידן השיעתוק הטכני; קובץ, קומץ, של יצירות שהאאורה שלהן אינה נובעת ממהותן בלבד אלא מהיכללן בקאנון.

הקאנון עונה גם על צורך "נמוך" יותר, צורך קוגניטיבי במיון בעידן השפע.

 כך, כשהקורא בעידן שלנו פותח את סטנדאל הוא יכול להרגיש התרוממות רוח א-פריורית, בניגוד לספר של סופר חדש, התרוממות רוח שאינה נלעגת.

 כל מאבקי הכוח הנוגעים להיכללות בקאנון אינם בהכרח מאבקי כוח פוליטיים, מגדריים, אידיאולוגיים וכו'. הם המאבק בג'ונגל של הצמחים המטפסים להגיע לאור השמש. הצמחים יודעים מה טוב להם.

הקאנון הוא מושג הכרחי. רק ההילה של הקאנון תוכל להתחרות במוקדי ההילה המרכזיים הקיימים בעידן שלנו: הכסף ("רב-המכר") והסלבריטאות (ספרי סלבריטאים; למרות שהשיעתוק הטכני פוגע לאחרונה גם במוסד הסלבריטאות…). הויתור על הקאנון הוא ויתור על פרמטר שיְרווח קצת את מגנוני ההערכה והמוביליזציה המצומצמים של העידן העכשווי המחניק שלנו; יאפשר את קיומה של הנפש.  

זו דעתי. 

בעקבות הפוסט המעניין של אסתי http://www.notes.co.il/esty/41067.asp שהתייחסה לפוסט שלי (אבל הוא מעניין גם בלי קשר… (~:  ), ריכזתי כאן כמה דברים שכתבתי בהזדמנויות שונות ובבימות שונות על הנושא המורכב של ביקורת הספרות:

http://www.notes.co.il/arik/39656.asp

http://www.notes.co.il/arik/39893.asp

http://www.notes.co.il/arik/39651.asp

http://www.notes.co.il/arik/39652.asp

http://www.notes.co.il/arik/40352.asp

http://www.notes.co.il/arik/39949.asp

http://www.notes.co.il/arik/39649.asp

מבקר הוא מקצוע שקל להשליך עליו השלכות מסוגים שונים. קל וחומר שקל לעשות זאת על מי שמבקר ספרות מקור במקום קטן וצפוף כמו ישראל.

האמת היא, שכשאני נתקל בספר ישראלי טוב מאד אין שמח ממני כי אני מרגיש שהספר מאשש את הבחירה שלי לקשור את עולמי המקצועי במדיום ראוי (מלבד השמחה שנובעת פשוט מזה שאני יכול לשלב הנאה ועבודה).

אבל הספרות הישראלית היום, לצערי, אינה מרשימה. ואם לא תהיה ביקורת שתאמר את זה – היא גם לא תהיה.

עבודת הביקורת בעולם העכשווי אינה עבודה של אדם אחד, מבקר אחד. על מנת להתמודד עם שפע הספרים הרואים אור צריך לדבר על "מערך ביקורת". רק עבודת צוות של מבקרים – שכמובן חולקים זה על זה וכו' – תוכל להפוך את הספרות הישראלית ל"סצינה". כלומר, מקום חי ובועט (כפי שכיום הנן סצינות הקולנוע והמוזיקה הישראליות). כיום אין "סצינה" בספרות הישראלית. יש כשרונות ספורדיים, שלא זוכים מספיק למיקוד מבט, ויש ים ים גדול של ספרות לא מרווה.  

"תגיד, יש איזה ספר עברי שקראת, מאז שנעשית מבקר זחוח, ואהבת חוץ מאשר את הגראפומניה שאתה כתבת? קודם הספר הנפלא, הנבצר מבינתך המוגבלת, 'אדום עתיק' והיום בצורה מתנשאת וכביכול בת-סמכא, הספר של גייל הראבן.
ועוד לא דיברנו על זה, שמי שמתימר להיות סופר, עדיף שלא יבקר ספרות פרוזה. לפחות לא פרוזה של הקולוגות הישראליים
 
אתה נפיחה ריקה".

מייל שקיבלתי היום בבוקר.

הכותב – מפאת כבודו לא אזכיר את שמו – אינו סופר או סופרת שביקרתי.

תוספת: כדי למנוע הבהרות (לאור התגובות שהתווספו להלן): אני אינני יודע מי הוא הכותב. אינני מכירו, יש לי רק את שמו (שייתכן, כמובן, שהוא בדוי). לא ידוע לי אם הוא בעל של, מכר של, או מישהו עצבני בשגרה.  

אגב,

אני אולי מתנשא, אבל הלוואי והייתי זחוח. אני מנסה שנים ולא מצליח.

לגבי נפיחה – לא לי לשפוט. היא אחת מהדברים שאדם אינו חש בהם באותו האופן שחשים בהם הסובבים אותו.

יש מערכות גלאי חום שְבְּליבן קרח. גלאי חום שעובדים על קור. הם נבנו כך על מנת שיוכלו לזהות את תנודות החום הזעירות ביותר ולהתריע מפניהן. 

כך צריך להיות מבקר הספרות: צונן – על מנת שיוכל לזהות אם יש ביצירה חום כלל ועיקר; קפוא – על מנת שיוכל לאתר את סלסולי החום העדינים ביותר המתאבכים ממנה.

ולעולם, לעולם אל לְמבקר יצירה לחממהּ בנשיפת-ההבל שלו גופו.  

רצה הגורל ותוך עשרים וארבע שעות אני מפרסם שני פוסטים על יאיר לפיד. לרדת על לפיד זו קלישאה ואני משתדל להימנע מקלישאות (וגם זו קלישאה). אבל הפוסט הזה נובע מדברים שפורסמו היום בויינט ובעיניי חשוב להגיב עליהם.

ובהערת אגב: אם לפיד היה סינקדוכה של הבורגנות הישראלית (כלומר פרט המייצג את הכלל) היה מצבנו טוב. מדובר באדם שיש לו כבוד כן לתרבות, וגם – אני מנחש – אדם טוב לב במישור האישי ומצפוני. הבעייה שלפיד הוא לא סינקדוכה, אלא מיטונימיה (הצגת דבר אחד באמצעות דבר אחר) של הבורגנות הישראלית. עלה התאנה הייצוגי שלה, שמביא להתעלמות מגסותה, חומרניותה והאינדיבידואליות הקיצונית של הבורגנות הזו (והמשפחתיות הישראלית המפורסמת בדביקותה, יותר משהיא עוינת את האינדיבידואליות היא עוינת את מושג "החברה") . מלבד זאת הבעיות עם לפיד הן החנפ – טוב, אבל די, זו הרי קלישאה, סיכמנו.

ובכן, מה הקפיץ אותי?

אתר ynet יצא היום בפרוייקט חדש. "ספר החודש" שמו. במתכונת אופרה וינפרי (כך במוצהר) ייבחר מדי חודש ספר מומלץ על ידי "מיטב אנשי התרבות של ישראל". הממליץ הראשון הוא, ובכן, יאיר לפיד http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3501992,00.html.

ברשימה כתובה נאה, כיד כשרונו כבעל טור, מציג לפיד, אחרי הקדמה ארוכה, את הספר שבחר: "אם החיטה" של מיקי בן כנען. עד כאן הכל טוב, לא?

אז זהו, שלא. כי דבר אחד ויחיד אין ברשימה הזו – ולכן ההקדמה הלא-קשורה לספר, של לפיד, ארוכה כל כך – והדבר שאין בה הוא התייחסות עניינית לספר. הרשימה של לפיד כתובה, כאמור, באופן נאה (למעט טענתו שטולסטוי ישב במלון בתאילנד, שהיא, בתשעים אחוזים, טענה מופרכת). אבל דבר אחד ויחיד אין בה: ביקורת ספרות.

כי כשלפיד בא סוף סוף לדבר על הספר מה הוא אומר עליו? ובכן מיקי בן כנען, אני מצטט, "יודעת לכתוב". מה זה אומר שבן-כנען "יודעת לכתוב"? היא כותבת "כתיבה של ממש. האמנות הננטשת לאיטה של הסיפור, שבה יש דמויות, ויש עלילה, ויש דמיון, ויש (המון) הומור, ויש תנועה פנימה והחוצה בין הריאלי לפנטסטי, ויש נקודת מוצא לא הגיונית (ושוב, מצחיקה), שהופכת עם הדיפדוף להיגיון משל עצמה וכובשת אותך". מכיוון שלפיד מרגיש שהקטלוג הקלישאי הזה (דמויות – יש, עלילה – יש, הומור – יש וכו') אינו מספיק, הוא מחזק את קביעתו בדקלרטיביות חלולה: "נכבשתי. יש הבדל. קרה לי מה שקורה רק במחיצתה של ספרות טובה באמת: המציאות סביבי נמוגה לאיטה, עד שהוחלפה בזו של המילים". למה הספר של מיקי בן כנען טוב? כי הוא טוב! כי נכבשתי! מה כל כך מסובך להבין?

אחרי חוות הדעת ממשיך לפיד בתיאור תקציר העלילה ומוציא מעז (חוסר הסבלנות להסביר על מה הספר) מתוק: "אני מניח שלא הבנתם כלום מהתיאור הזה, וככה עדיף. מפני שהספר הזה הכריח אותי לנטוש גם את החלק מעולמי הטלוויזיוני שבו אתה מוכרח לסכם כל דבר בשני משפטי סאונד-בייט בהירים וברורים". הבנתם? זה שלא הבנתם זה טוב! הבנתם? כי ככה זה ספרות, סמטוכה אחת גדולה ורוחנית לעילא. מקסים, לא?

ומה עוד? אז זהו – שזהו. כלומר מטקסט של כמה מאות מלים, שמתחיל בהקדמה ארוכה על כמה זה יפה שמפרגנים סוף סוף (שיש בה שארם לא מבוטל, כי לפיד מתייחס לביקורות הרגילות על כתיבתו ואישיותו) ומסתיים בהערה על העטיפה ובפנייה נרגשת של אחוות סופרים למיקי בן כנען, מעשה הביקורת גופא, כלומר ההסבר למה הספר ראוי לקריאה, מסתכם בכמה משפטים קלישאתיים וחלולים בודדים.

אני, שמקצועי הוא מבקר ספרות, כמובן, נוגע בדבר, אבל אשתדל לשכנע אתכם שאין כאן עניין אישי.

כי "הביקורת" הזו של לפיד היא חלק מתופעה: סלבריטיזציה של ביקורת הספרות (שדוגמאות שלה פולשות גם למוספי הספרות בעיתונים עצמם), סלבריטיזציה שיכולה לפגוע קשות ביצירה הישראלית החיה. כי אם ספרים ייפלו ויקומו בשבט פיהם של סלבריטאים, שאינם מכירים את היצע הספרים הנוכחי, שמקצועם אינו מאפשר להם לערוך השוואות בין הספרים (וחלק ממקצוע הביקורת נשען על השוואות ויחסיות), שלא הקדישו את עצמם לבחינת ספרים ולהערכתם, שטעמיהם הספרותיים אינם מנומקים ואינם מאפשרים לקוראי המלצותיהם דיון מושכל והחלטה אם לקרוא בספר המומלץ בגלל טיב איכויותיו (אלא, כמו בעולם הפרסומות, מעודדים רכישת ספר בגלל הזיהוי בינו לבין הסלבריטאי הממליץ. סטייל דיסקונט= ישראלי ממזר אבל חיובי, עם טאץ' בוהימייני,השיער!, לא איש של כסף, כסף, כסף, אבל עממי, לא מתנשא, אחד מהחבר'ה, אחד שמבין בספורט= מודי בראון), השיחה הישראלית על ספרים תהפוך לדלה עוד יותר ממה שהיא כיום . במקרה הזה, סלבריטאי-על שממליץ פרי גחמה (ולדעתי פרי קריאה בביקורת הנלהבת על הספר שפרסמה עמיתתי אריאנה מלמד) על ספר מינורי ולא מזיק, שיש בו חן מסוים, אינו נזק גדול במיוחד. אבל זו, כאמור, רק ההתחלה, מבטיחים בווינט.

ובעצם "אינו נזק גדול", מה פי שח?! כי על סמך איזו קריאה מקיפה, יורשה לי לשאול, בספרות הישראלית העכשווית נבחר "אם החיטה"? כמה ספרים ישראלים קראת, מר לפיד, בשנים האחרונות שעל סמך הקריאה בהם הפנית זרקור רב עוצמה ל"אם החיטה" (ובוא נשים בצד את שאלת איכות הניתוח; נתמקד בכמות)?. הרי הבחירה השרירותית הזו – מישהו המליץ ללפיד, או ש"משהו" בו אמר לו לשלוף את הספר ממדף הספרים, או שהוא שמע משהו על הספר האקסצנטרי הזה ונראה לו מגניב והולם לדימויו להמליץ דווקא על ספר לא צפוי כל כך, לאמור: ראו איזה טעם ייחודי ונונ-קונפורמיסטי יש לי – שנעשית מתוך כוונה טובה כביכול, דוחקת ממקומם עשרות סופרים וספרים שראו אור בשנים האחרונות ושראויים לתשומת לב הרבה יותר מאשר "אם החיטה". השרירותיות בה מורעפת – וניטלת – תשומת הלב לספרים במערכת כזו גורמת לרקבון בכל המערכת. עשרות כותבים מוכשרים תרפינה ידיהם מתוך הידיעה שהסיכוי שלהם להגיע אל המודעות הציבורית הוא פרי קפריזה של יאיר לפיד או מיקי חיימוביץ', יד המקרה שהסיטה את היד של עלמה ז"ק או שלמה ארצי (סתם דוגמאות) לעבר ספרם בחנות הספרים. אם נמשיל את מה שעשה לפיד לדוגמה שאולי תובן ללפיד נאמר זאת כך: נניח שמתנהל מכרז על טלפונים סלולריים לצה"ל בין שלוש החברות הגדולות והממונה על המכרז מטעם המדינה, ששמו משה פלח, נראה לו מגניב לבחור בחברה המתחילה באות דומה לאות בה מתחיל שם משפחתו. ללא בדיקת המתחרים, ללא השוואת המבצעים וכד'. זו משמעות הבחירה ב"אם החיטה".

אני מצרף את הביקורת שפרסמתי לפני כשנה על "אם החיטה" במוסף הספרותי של "מעריב". בצירוף הזה של ביקורתי אני לא רוצה להראות שאני חכם יותר מלפיד, שאני כותב טוב יותר וכד'. אני רוצה להראות דבר אחד בלבד שאני כן ולפיד לא. אני מבקר ולפיד לא. ולכן אני יודע ששומה עלי להציג לקוראים שלי את טיב הספר, את האיכויות שיש או שאין בו, ולנמק את השיפוט שלי. זו החובה המקצועית שלי כמבקר. החובה של יאיר לפיד, בהקשר הזה, היא רק להיות. שלי היא לשכנע.

"'אם החיטה' הוא טקסט מפתיע, 'אחר', כזה שמעמיד במבוכה את המבקר, אבל הפתעה, 'אחרות', העמדה במבוכה, אינן בהכרח ערובה לאיכות. אני כותב את הדברים בעקבות ביקורת מתפעלת מאד שהתפרסמה כבר על הרומן ושאינני שותף לה.

לפני ההערכה ואפילו לפני הצגת התוכן מילה על ההגשה. הייחוד של הרומן של מיקי בן-כנען מתבטא כבר בעטיפה. הכריכה המבריקה והחומה, שבמרכזה שמו האנכרוניסטי-כלשהו של הרומן, מזכירה כריכה של ספר קודש. מאידך מלווה הטקסט באיורים (רובם בנספח בסופו) שמעידים על תפיסה מודרניסטית-אקספרימנטלית. השילוב הזה בין אנכרוניזם לחדשנות מאפיין גם את התוכן עצמו.

ארבעה חלקים וזמנים נשזרים לסירוגין בחייה של גיבורה אחת חסרת שם; שניים מרכזיים ושניים פחות.

בחלק המרכזי הראשון סוקרת הגיבורה בגוף ראשון את חייה עד לגילה בהווה, חמישים ושמונה. העובדה המרכזית בחייה היא קוטן קומתה: 'קטנטונת, פטיט, ילדתי הזעירה, בובונת, פיצקעל'ה', אלה מקצת מכינוייה (עמ' 34). הגובה, או היעדרו, הם הגורם וגם המטאפורה לתחושת השוֹנוּת של הגיבורה בילדותה ובהמשך בחייה הבוגרים. בהיותה כבר אישה מבוגרת התחברה הגיבורה עם ההפך הגמור ממנה, אולג, נגן פיקולו ממוצא רוסי, הגבוה כמוט: 'מצאנו את עצמנו ניצבים קפואים זה לעומת זאת. קפאנו כשם שאדם קופא כשהוא רואה את בבואתו מעוותת במראה. נראינו כשני הפכים מושלמים. אולג אוסטרובסקי היה האדם הגבוה ביותר שפגשתי מימי' (עמ' 43). השניים מתחברים ואז מצטרפת אליהם צלע שלישית, רק במעט פחות חריגה, ושמה ג'וליה, אגרונומית גדולת מידות, איטלקייה וקתולית. לאחר תקופה קצרצרה של חיים בשלושה מתחברים שני הענקים בברכת הגיבורה הקטנטנה ועוקרים לקנדה.

חטיבת הזמן המרכזית השנייה מספרת את הרפתקאותיה המופלאות של הגיבורה בהווה. 'מאז שאני זוכרת את עצמי, חשקתי בהליקופטר אדום', מכריזה הגיבורה בפתיחת הרומן. בהגיעה לגיל חמישים ושמונה היא רוכשת לה אחד כזה מחברת יפנית, המייצרת מסוקים זעירים. היא מרכיבה בעצמה את המסוק ויוצאת לסיבובים בשמי ארצנו. במהלך שיטוטיה ובדרך מקרה מגלה הגיבורה עובדה מופלאה: הנצחת צמחים בתצלומים והעלאתם על המחשב מאוששת את הצמחים המצולמים באורח פלא. מכאן פתוחה הדרך למפעל כלכלי חובק-עולם בו מצלמת הגיבורה חלקות חקלאיות ומדבירה את הטפילים בהן באמצעות העלאתם למחשב. לצורך זה היא נעזרת באולג וג'וליה ובצמד נערים בדואים שהיא פוגשת באחת הטיסות, וליד וחמיד, ונאבקת במדבירים קונבנציונליים יותר שמנסים להתנכל למפעל שלה.

שני חלקים נוספים, מצומצמים כמותית, מתוארים בספר בגוף שלישי. האחד: קורותיה של הגיבורה לאחר שמסוקה הופל על ידי כוחות הביטחון הישראליים והיא נחשדה בריגול. השני: קורותיה לאחר שחרורה, כשהיא מבקרת בכפר אפריקאי בו השביחה את גידולי החיטה וזכתה מתושביו לתואר 'אם החיטה'.

את הנושא המרכזי של הרומן הזה, וכפי שניתן להסיק כבר מהתקציר, אפשר להגדיר במילה אחת: אקסצנטריות. בפתח הרומן מקדישה אותו המחברת 'באהבה לכל יוצאי הדופן באשר הם'; הגיבורה גם מבארת את יסוד חיבורה לנערים הבדואים בכך שכמוה 'הם לא אהבו המולה והצטופפות' (עמ' 173). האקסצנטריות הזו נוכחת בכל הרמות: הדמויות, העלילה, הלשון. הגיבורה העובדת כלבורנטית במעבדה לבדיקות שתן דווקא; אולג האוהב לנגן בעירום מלא וכולי. והשפה של הרומן גם היא: מפתיעה, מקורית, אך גם שעטנזית, אנכרוניסטית ואקסצנטרית: 'אמתחת זכרונותי'; 'רגע לפני שהמזרח ניפק אורו'; 'באבחת הרף חלה תפנית'.

האקסצנטריות הדומיננטית מעניקה לטקסט לכידות. לכידות מעניק לו גם התמהיל המפתיע והעקשני בין היי-טק ללואו-טק: ההבנה המופלגת של הגיבורה בתפעול מחשבים ובהרכבת מסוקים בד בבד עם חתירתה האקולוגית להבראתן של חלקות חקלאיות באמצעים אורגניים (ורצוי טלפתיים) ובכלל בעיסוק בחקלאות. התמהיל הזה משמעותי כי הוא דימוי קולע לנפש ההיפית, המשוחררת והנדיבה של הגיבורה שתעתה לישראל העכשווית וההיי-טקיסטית של שנות האלפיים.

אולם מה שמעניק לטקסט חדווה ואטרקטיביות אינה דווקא לכידותו אלא האופי הממזרי שמעוצבת בו האקסצנטריות. הגיבורה שייכת לזן מיוחד של אקסצנטרים: אקסצנטרים שמחים בחלקם וקוּלים. למשל, על מנת לעודד משתמשי מחשבים להביט בתמונות החֶלְקות החולות, וכך לתרום בכוח טלפתי להבראתו, יודעת הגיבורה בדיוק מה לעשות: 'סרקתי לתוך המחשב רבע נוסף משדה החמניות (…) פרסמתי את שם האתר בכמה מנועי חיפוש מרכזיים ומעל לתצלומים כתבתי (…) 'אם תואיל להתבונן במשך שלושים שניות בתצלומים שלעיל – תגלה שכושרך המיני מכפיל עצמו מיד' (עמ' 97). דוגמה אופיינית נוספת להומור הקוּלי של הגיבורה האקסצנטרית: 'לא הייתי נותנת לך חמישים ושמונה' גהרתי לעבר בבואתי בחיוך קטן (…) בשנים בהן אני שוהה בגפי למדתי לדבר לעצמי בחיבה. זה הכרחי אם את חיה לבדך ושואפת להישאר שפויה' (עמ' 26). כשחושבים על זה הטקסט הזה אינו "לא דומה לשום דבר אחר". הוא בהחלט מזכיר את הגיבורות האקסצנטריות והעלילות הפנטסטיות של קסטל-בלום מהמחצית הראשונה של שנות התשעים בהבדל אחד מרכזי: הגיבורה של בן-כנען לא סובלת משונותה אלא חוגגת אותה.

ניתן, לפיכך, לקרוא את הרומן כשיר הלל לאקסצנטריות, כשהעלילה הפנטסטית המוזרה, על הבראתם של שדות החיטה, היא הקרנה השלכתית של המוזרות הפסיכולוגית והפיזיולוגית של הדמויות. אם כך מדוע אני לא מתפעל? הקריטריון האמין ביותר להערכת איכותו של ספר הוא אם אתה מתגעגע אליו. העובדה הפשוטה החותכת היא שלמרות שבמהלך הקריאה התרשמתי מסגולותיו ואיכויותיו של הטקסט לא התגעגעתי אליו בהפסקות הקריאה. אולי להתחבר לרומן מיוחד, מיוחד מדי, צריך הלך רוח נדיר? אולי דווקא הקוּליות של הגיבורה מקשה על ההזדהות עם האין-פצע שלה? אולי התיאור שנתתי לעיל משדרג את הרומן והלכידות, שישנה, וההומור וחגיגת האקסצנטריות, שישנם, אינם משמעותיים בו כל כך? ואולי, פשוט, מוזרותו הקיצונית של הסיפור בעוכריו? או במילים הזועמות של סולן הסמיתס, מוריסי: 'כי המוזיקה שהם מנגנים, לא אומרת שום דבר על החיים שלי'."