ארכיון מחבר: אריק גלסנר

סופר ומבקר ספרות

עוד על ביקורת הספרות

דצמבר 24, 2007 – 8:27 PM

על  ביקורת הספרות א'

הייתי רוצה שהביקורות (החיוביות) שאני מפרסם כאן ובמקומות אחרים מעת לעת ייתפסו כהצעה לחוויה רוחנית. כאופציה – לא כאיזו חובת קריאה שלדעת המבקר הנכבד יש למלאה. יש אנשים שבהחלט יכול לחיות חיים שלמים ומספקים גם בלי לקרוא ספר אחד. אחרים יוכלו לחיות טוב גם בלי לקרוא את הספר שלדעת המבקר הדעתן הוא מצוין. אני מציע הצעה, מבטא טעם מסוים. למה אני אומר את הדברים המובנים מאליו הללו? כי אני זוכר מנעוריי את הטעם המתכתי, המריר, שהתלווה לקריאת מבקרים סמכותנים שמהם השתמע שללא קריאת הספרים האלה וההם חייך אינם חיים. אולי גם הכתיבה שלי נתפסת ככזו לעתים? ובכן, החיים גדולים מהספרות. בודאי שהם גדולים מביקורת הספרות. רק אצל מיעוט (מבורך) הספרות היא היא אופן הקיום העיקרי. וגם המיעוט הזה לא חייב לחיות דווקא דרך הספרות שלך.

על ביקורת הספרות ב'

כל התחלה של פעולת קריאה כיום דורשת מאמץ אקטיבי על מנת להיכנס לפסיביות של הקריאה; תחושת חובה עדינה ומעט מעיקה שמתלווה לפתיחת ספר. בעידן הנוכחי, בו האינטימיות, ההתנתקות, ההתכנסות והשקט הנפשי שדורשת פעולת הקריאה אינם זמינים בקלות, הספרים הטובים נחלקים לשני סוגים. יש ספרים טובים שקריאתם מחייבת מאמץ אקטיבי גם אחרי העמודים הראשונים. בספרים המצוינים, לעומת זאת, המאמץ האקטיבי נמוג חיש-קל והקורא מתמסר כולו לקריאה, מניח את המשוטים וצף עם הזרם. חוות דעת ביקורתית על ספר צריכה להתייחס לאלה משני הסוגים הספר הטוב שייך.

על ביקורת הספרות ג'

ובעצם, גם הספרים המצוינים נחלקים לשני סוגים. פעולת הקריאה מכוננת יחסי חוֹדֵר-נחדר. יש ספרים "נשיים", שמפתים אותך; מפתים לחשוף עוד ועוד מהם, לחדור לתוכם עוד ועוד. ספרים אחרים, "גבריים", חודרים את הקורא בכוח, לא מותירים בידו ברירה אלא להתמסר. אין צורך לומר: אין קשר למינו של הקורא או הכותב ביחס לשאלה איזה ספר שייך לאיזה סוג. אורלי קסטל-בלום, במיטבה, היא, סופרת "גברית", וא.ב. יהושע, במיטבו המאוחר, "נשי".

על ביקורת הספרות ד'

בעיתונים וברשת פועלים כיום כמה מבקרי ספרות טובים וטובים יותר. ממנחם בן הותיק והמצוין (גם אם אינני מסכים אתו לעתים) ועד פרחי מבקרים צעירים ומבטיחים. אבל אולי אנסר לרגע את הענף שעליו אני יושב ואשאל: האם ייתכן ויש לנו יותר מדי מבקרי ספרות? האם אנחנו רבים מדי במיוחד ביחס לכמות הלא רבה של ספרים ישראלים טובים שרואים אור? ביקורת ספרות פירושה דעתנות, נחרצות, שיפוטיות. האם ריבויים של מבקרי ספרות אצלנו אינו עדות לכך שאנחנו חברה דעתנית, נחרצת, בטוחה בעצמה מדי? ספרות טובה, בניגוד לביקורת, היא הרבה פעמים מהוססת, שוללת עצמה, נבוכה, רועדת ורוטטת (אבל עושה כל זאת באורח סמכותני). "מחר בקרב חשוב עלי" של חוויאר מריאס, לדוגמה, שהיללתי כאן לפני כמה שבועות, הוא רומן שכולו פקפוק עצמי, היסוס, סתירות, עדות לחמקמקות המציאות. זה אחד היתרונות של הספרות על פני ביקורת הספרות. בחברה שלנו, הרוויה באנשים בעלי דעה מוצקה על כל דבר ועניין, האם איננו זקוקים לאמביוולנטיות של הספרות ופחות לחד-משמעיות של הביקורת?

פורסם בעל ביקורת הספרות | לכתוב תגובה

החיים הסודיים של מבקרי הספרות – חלק ב'

דצמבר 24, 2007 – 8:24 PM

החיים הסודיים של מבקרי ספרות – חלק ב'

לפני שלוש שנים, בגיל 30, התחלתי לכתוב ביקורות ספרות. לא תכננתי קודם לכן להיות מבקר ספרות, רציתי (וזו עדיין כוונתי) להיות סופר והתחלתי במקביל בקריירה אקדמית. לא תכננתי להיות מבקר ספרות, אם כי בדיעבד כמה בחירות-חיים שעשיתי מלמדות אותי שבלי משים וללא-מודעות הכשרתי את עצמי למקצוע הזה. בכל אופן, התחלתי לכתוב ביקורות פשוט על מנת להתפרנס.

בחלוף הזמן מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר לעיסוק הזה, המאתגר ומעשיר מאין-כמוהו. אם לתמצת את לוז ההנאה שאני מוצא בעיסוקי: הבחינה של מאות ספרים מאפשרת לך לנסח לעצמך עמדה על טיבו של המדיום שקשרת בו את חייך, מאפשרת לך לנסח לעצמך עמדה בשאלה מה זו ספרות טובה ומה זו ספרות לא טובה. וכמו שאמר הרמב"ם: אין שמחה כהתרת ספקות ואין – את זה כבר לא אמר הרמב"ם – עונג מהעונג שבתחושה שאתה יודע על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על הנושא שמרתק אותך.

מאידך גיסא, אין הכוונה בדברי שאחרי כך וכך מאות ספרים הגעתי למנוחה ולנחלה, ובפי התשובה לשאלה הנצחית "מה זו ספרות?". כל ספר שאתה קורא ומחווה את דעתך עליו מוסיף צלע למצולע דמיוני שלאט לאט, ברבות השנים והספרים, שואף להפוך לעיגול שלם שמסמל את מהות אמנות הפרוזה. אבל זו, כמובן, משימה אין סופית. כל ספר שאתה קורא, טוב או רע, אמנם מוסיף להבנתך מה זו ספרות, כל ספר, טוב או רע, אמנם מוסיף לצלעות המצולע הדמיוני והופך אותו לסובטילי יותר, ל"עגול" יותר, אולם לעולם המצולע יישאר מצולע ולא יגיע להיות עיגול שלם.

אולם גם (ודווקא) האינסופיות הזו מלהיבה, הידיעה שהמקצוע הזה, מקצוע הביקורת, יכול ללוות אותך כל חייך, לשכלל את הבנתך ללא "קו סיום" בו הגעת כביכול למטרתך והתשובה לשאלה מה זו ספרות צונחת מפיך כשאתה צונח לארץ בתום המרוץ. 

הגעתי למקצוע הביקורת עם צדקנות מזן מיוחד, הצדקנות של איש האקדמיה. כאנשים הניזונים על דיאטה קפדנית של קלסיקונים, יש לאנשי אקדמיה שבאים לבקר ספרים שרואים אור בהווה עמדה מתנשאת א-פריורית; התנשאות לא מוצדקת, מוטעית, שנובעת מבורות. העיסוק בחומרים "לוהטים מהתנור", ביצירות ספרותיות עכשוויות, לימד אותי ענווה. הכתיבה הביקורתית השוטפת לימדה אותי שהכלים האקדמיים, הקאנון הנלמד באקדמיה כמו גם כלי הניתוח הניתנים שם, אינם מקיפים מספיק על מנת להתמודד עם ההיצע הקונקרטי והמטאפיסי (בהיותו אינסופי כמעט) של שוק הספרים הממשי. ולשיעור הזה שקיבלתי אני אסיר תודה במיוחד.

בשורות הבאות בכוונתי לשתף אתכם בכמה מחשבות על ביקורת הספרות. כמה רעיונות שונים, שאינם בהכרח מתלכדים ולכן אמסור אותם סעיף-סעיף. העיסוק הזה בביקורת, כאמור, מיילד את עצמו ללא הרף, הרֵה, מתעבר ויולד את עצמו עם כל מפגש ומפגש בספר בודד. לכן, קשה לדבר על אמיתות מוחלטות במקצוע הביקורת וקל לדבר על קרעי רעיונות העומדים רעיון-רעיון לעצמו. כמה מקרעי הרעיונות ניתנים כאן:

א.      ביקורת ספרות לא-אקדמית – כלומר ביקורת ספרות חיה, שמגיבה בזמן אמת להתרחשויות בשדה הספרות – נעשית מעל דפי עיתונים. העובדה הזו יוצרת מתח בין הצרכים של העיתון לצרכים של הביקורת. העיתון מבקש להתייחס לאירועים תרבותיים והביקורת מבקשת להתייחס להישגים ספרותיים. יש הישגים ספרותיים שאינם אירועים תרבותיים. סופר אלמוני שהוציא יצירת מופת וקל וחומר סופר אלמוני שהוציא ספר ראוי אך לא יצירת מופת אינם אירועים תרבותיים אבל הם בהחלט הישגים ספרותיים. נוסף על העניין הזה: ריבוי הכותרים הרואים אור אף מחייב להשתמש בפרמטר העיתונאי שמאתר "אירועים תרבותיים" פשוט על מנת לסייע בסינון חלק ממבול הספרים הרואים אור. אין ברירה אחרת. במצב הזה, תחת המתח המובנה הזה בין "העיתון" ל"ביקורת", מנהל המבקר משא ומתן עדין מול העיתון (אינני מדבר על משא ומתן קונקרטי, שמתרחש בפועל, אלא על מתח מובנה שיוצר ויתורים מחד גיסא ועמידה על שלך מאידך גיסא). האתגר הוא להגיע למקסימום הישגים ספרותיים מתוך העמדה שמעניק לך העיתון, כלומר מתוך עמדה שמגיעה לקהל רחב יחסית, ולא קהל מסתגר של "מומחים". לפיכך על המבקר להיות מתוחכם מספיק על מנת לשמר את בימתו בד בבד עם שימור האינטגריטי שלו. הרי, בינינו, לאף אחד אין צורך במבקר הספרות, כמו שלאף אחד אין צורך באמת במבקר המדינה, מלבד הציבור עצמו. המבקר הרי מפריע לסופרים להתפרסם ולהוצאות ולחנויות הספרים להרוויח כי הוא מחדיר פרמטרים לא-כלכליים בעליל ל"מערכת". לכן לא מספיק להיות צודק במקצוע הזה אלא צריך גם להיות חכם. 

ב.      תרבות ספרותית משמעותית אינה זקוקה ליותר מאשר עשרה אנשים, מוכשרים מאד אמנם (אבל לא בהכרח גאוניים!), שמקנאים זה בזה ומתחרים ביניהם. ספרות לאומית שלמה, הוויי תרבותי משמעותי שלם, אני אומר לכם, יכולים לקום וליפול על מציאותם של עשרה יוצרים כאלה. ברגע שאין מוסד ביקורת משמעותי, כלומר ברגע שאין שופט מהימן, ממילא מתבטלת התחרות. מה הטעם, חושב לעצמו אלמוני המוכשר, להתאמץ אם אין מי שישפוט את הישגי הספרותיים ופרמטרים אחרים (יח"צנות, סלבריטאות, שיווק) יקבעו הצלחה או כישלון של ספר. מדוע לטרוח, יאמר פלוני, אם אף אחד לא יקרא אותי במקביל לאלמוני ויבחין שאני מוכשר ממנו. "קנאת סופרים", השמרים של התרבות, של כל תרבות, לא תתפיח אף עוגה אם לא תתאפשר תחרות הוגנת, כלומר אם לא יהיה מוסד ביקורת משמעותי.

ג.        למבקר ראוי מספיק לדעת מה "לא" – הוא לא חייב לדעת מה "כן". שאט נפש ספרותי הוא עמדה פוזיטיבית בהחלט. אבל האם רצוי בכלל שמבקר יידע מה "כן"? האם אין זה מגביל את פתיחותו? זו שאלה מורכבת. אני סבור שמבקר צריך לשאת במוחו איזו אידיאה אפלטונית של יצירת הספרות המושלמת, שלאורה הוא שופט את היצירות הספציפיות והקונקרטיות שנקרות על דרכו. ללא אידיאה אפלטונית כזו, ללא כוכב צפון מנחה-דרך כזה, אין למבקר את אותה נקודה ארכימדית (הופה, דימוי שלישי כבר!) שממנה הוא שופט את שיפוטיו. אולם האידיאה הזו צריכה להיות עמומה מספיק על מנת לאפשר פתיחות לכל מיני סוגים של הישגים ספרותיים. כי בעצם המבקר דווקא מחכה, מייחל ממש, שיפתיעו אותו, שיהממו אותו, בחזון ספרותי שלא חלם עליו אפילו בחלומותיו הפרועים. מה זו ספרות טובה, יאמר אז המבקר: לא יודע. אבל כשאראה אחת אדע לזהותה.

ד.      הסכנה הגדולה ביותר של זירה ספרותית קטנה יחסית כמו הזירה הישראלית היא קריסתה של "המערכת" הספרותית לרשת של קשרים חברתיים. כמו בתחומים אחרים בציבוריות הישראלית, גם בתחום הספרות סכנת השחיתות מרחפת מעל כצל קודר. במצב הזה האינטגריטי של המבקרים הוא קריטי כמו שגם קשה ליישום. נוסף על המציאות הריאלית של שוק קטן, שכולם מכירים בו את כולם, כלומר נוסף על סכנת השחיתות, מרחפים על המערכת הספרותית הענן הקודר והרוח הצינית, גם אם המדויקת בחלק מניתוחיה, של תפיסת העולם הבורדיאנית, כלומר זו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה. התפיסה הזו רואה בשדה האמנות שדה-כוח, שאינו שונה בהרבה משדה הכלכלה. אמנם ה"הון" שבשדה הספרות אינו ממשי בהכרח, אלא הוא "הון סימבולי" (כבוד ויוקרה), אולם סופרים מקדמים את ענייניהם כמו שחקנים בשדות כלכליים ומנהלים "קריירה" ממש כמו עורכי דין ואנשי עסקים. התפיסה הזו, שאינה לא נכונה, מביאה לתפיסה צינית שרואה את ההצלחה הספרותית כהצלחה שנובעת מקשרים, טיימינג טוב, קריאת הלכי רוח נכונה, שיווק ויח"צנות טובים וכד'. המבקר צריך להיאבק גם בתפיסה הצינית הזו, כלומר גם בתפיסה הצינית הזו שקיבלה גושפנקה "אקדמית" והפכה ל"פילוסופיה".

ה.      התפיסה הקלאסית של הספרות העברית ראתה במבקר כמו בסופר את "הצופה לבית ישראל", כלומר מי שתפקידו להדריך את הציבור בדרך הנכונה אשר ילך בה. מה המשמעות שנותרה לתפיסה הזו בעידן שלנו? מלבד המעמד השונה לחלוטין של הספרות במערכת התרבותית הכללית (במאה ה – 19 וראשית המאה ה – 20 הספרות העברית הייתה התרבות; לא היה מעבר לה דבר), שני פקפוקים נוספים ומכריעים כמעט שאינם מותירים מהתפיסה הקלאסית הזו של תפקיד המבקר והסופר אבן על אבן. הראשון: במציאות מורכבת כמו המציאות של שלהי המאה ה – 20 וראשית המאה ה – 21 תודעה אחת, מפותחת ככל שתהיה, אינה יכולה להכיל את כוליות המציאות ולכן גם לא להדריך בבטחה את "קהלה". השני: אנחנו חיים בעידן חשדני, בו כל יומרה להדרכה רוחנית נתפסת כאינטרסנטית, קרייריסטית, כבאה למלא את תאוות השלטון של נושאה. החשד הזה בהחלט מוצדק בעיני כותב שורות אלה. אולם גם אם איננו יכולים לתפוס את תפקיד המבקר כפי שתפס אותו ברנר, למשל, ברנר שתפס את תפקיד המבקר כתפקיד מוסרי נעלה, כמי שייעודו "לטהר" את האוויר הרעיוני, לדבר דברי אמת ולהצביע על השקר, גם אם אין לנו את הסמכות המוסרית והאינטלקטואלית הזו, אנחנו לפחות יכולים – כמו בסיפור החסידי על צאצא שושלת הצדיקים בעלי המופת שאינו יכול לשחזר את מופתיהם אבל יכול לכל הפחות "לספר את הסיפור" – "לספר את הסיפור".

ו.        ומדוע באמת ביקורת? מה החשיבות של "שמירה על הטעם הטוב"? מה זה משנה בעצם? מדוע להגיד זה "טוב" וזה "רע"? מדוע לא "שאלף פרחים יפרחו להם"? מה הלגיטימציה שלך, בעל הטעם האליטיסטי או האישי, לבקר יצירות שהרבה אנשים נהנים מהם? אפשר לענות ששתיקה של המבקר פשוט מאפשרת מציאות שקרית. כשאנשים חושבים שרע או בינוני זה טוב השקר מנצח. כשאנשים לא מודעים לזה שאפשר יותר ממה שישנו חשוב שיהיה מי שיגיד את זה. כמו לקחי המלחמה האחרונה שנוגעים בתחומים אחרים כך גם יש לנהוג בתחום הספרות: אסור לטייח, אסור לשתוק, חובה לדרוש יצירות מתוחכמות ומורכבות שיבטאו את המציאות המורכבת הישראלית. אבל בתשובה הזו יש קצת היסחפות לכיוון של "הצופה לבית ישראל", שהוזכר לעיל. לכן אענה תשובה אחרת: מדוע לבקר? מדוע לפסול? מדוע להגיד זה רע? פשוט, בגלל שאני יכול. אני יכול לעשות את זה ולכן אני עושה את זה. אתם, הסופרים, רוצים שאפסיק? אין בעיה! כתבו יצירה שאי אפשר לתקוף אותה, יצירה בלתי-תקיפה, ואז תראו איך אני שותק. ליצירה שלא אוכל להתקיפה יש לי כבוד. בהחלט.

ז.       בכלל, לעתים מתגנבת מחשבה מיסטית אל הלב, שהחיפוש של הביקורת אחרי היצירה המושלמת יש לו יסודות רליגיוזיים יותר מאשר אסתטיים. "יצירת המופת" האפלטונית היא היעד הלא מושג, "הטירה", שהמבקר חותר אליהם כל חייו.

ח.      פעולת הביקורת דורשת מהמבקר תכונות של שחקן. תחילה עליו "להיכנס לדמות"; לדמות של קורא תמים שנתקל בספר במקרה. אחרי ש"נכנס לתפקיד" עליו לעקוב אחרי עצמו התמים בעיניים של הקורא הלא-תמים שהנו: האם הוא נהנה הקורא התמים? אם כן ממה? וממה לא? כך קורא המבקר בשני זוגות עיניים, שמציצים ללא הרף זה מאחורי זה.

ט.      ללא הקריאה הכפולה הזו מסכנת הפוזיציה הספציפית של המבקר את איכות קריאתו משני כיוונים מנוגדים. מצד אחד התנפחות-יתר – אח! אני מבקר! פ-פם פ-פם! – התנפחות שמובילה לאטימות ולזלזול לא מוצדק ביצירה הנגללת לעיניו. מצד שני, הצד ההפוך, התרכזות היתר שנובעת מהחובה המקצועית מובילה לעתים לאהבה לא מוצדקת של היצירה המבוקרת (כמו שלפעמים אנחנו מתאהבים במי שלא מתאים לנו אבל פשוט נמצא בסמוך אלינו). קריאה כזו היא קריאה שגויה כי אינה משחזרת קריאה של קורא רגיל שזכותו למאוס בספר ברגע שבא לו.  

י.        המבקר צריך לדעת להיות תוקפני, לפתח תכונות תוקפניות. אולם זו תוקפנות פרדוקסאלית, כי זו תוקפנות שבאה להגן על עדינות. התוקפנות של המבקר נועדה לפלס את הדרך ליצירות הספרותיות העדינות והמעודנות שטקסטים גסים וחצופים מכסים מהן את אור השמש של הקוראים.

יא.   משהו על ספרים בינוניים. ספרים בינוניים הם אימת המבקרים בגלל שאינם מאפשרים אמירה חדה. גם פה הצרכים העיתונאיים מתנגשים בצרכים הספרותיים. העיתון אוהב נחרצות אבל הטקסט הספרותי אינו תמיד מאפשר עמדה נחרצת. מכיוון אחר לחלוטין : חשוב לומר שספר בינוני הוא ספר לא טוב. יש ספק – אין ספק, כמו שאומרים בצבא. על פי שורת הדין, בעידן קצר רוח כמו שלנו, זו עזות-מצח לא קטנה מצד הסופר לתבוע מהקורא להפסיק את שגרת חייו האינטנסיביים על מנת לקרוא את ספרו הבינוני. סופרים! זכרו זאת! פחות ממצוין זה לא מספק! זה אכזרי, אבל ככה זה. אבל לפנים משורת הדין, ומשיקולים כוללים יותר הנוגעים ל"רפובליקה הספרותית", ל"מערכת" הספרותית, חשוב לעודד גם יוצרים שכתבו ספר בינוני. הן מכיוון שייתכן ויכתבו בעתיד ספר מצוין, ואין לרפות את ידם, והן מכיוון שמבחינה מערכתית חשובה פעילות ספרותית (שאינה גרועה) על מנת ליצור את אותו נפח תרבותי, אותו דשן, שרק עליו יכולות להבשיל יצירות ספרות מצוינות.

יב.    מבקר ספרות הוא תפקיד "אבהי" מטיבו; מי ששמח בשמחה "אבהית" בהצלחת הסופרים או נוזף בהם מאותה עמדה "אבהית" עצמה. החשש הגדול של המבקר הוא שימעל בתפקידו "האבהי" ובייחוד שלא יידע כלל שבן נולד לו. כלומר שבגלל ריבוי הכותרים יפספס יצירה משמעותית. הרי לנו, מבקרי הספרות, בניגוד לעמיתנו, מבקרי המוזיקה והסרטים, לוקח כמה וכמה שעות טובות להתרשם מיצירה אפילו רק בקריאה אחת (סרט אורך שעה וחצי בממוצע וכך בערך גם דיסק; ספר, בממוצע, לפחות פי ארבעה). לכן גדול החשש שנחמיץ יצירה משמעותית. מכיוון שאני זוכר היטב איך ציפיתי להכרה ממבקרים כשפרסמתי את הרומן הראשון שלי, אני רוצה לומר משהו בעניין הזה לסופרים צעירים. הצפייה הפסיבית ש"יגלו אותך", שמבקר כלשהו יאחז אותך בציצת ראשך וישלוף אותך מההמון במלים: "הנה האיש", היא אנושית מאד אבל לא מציאותית. מאות ואלפי ספרים מתחרים על תשומת הלב הציבורית והסופר צריך לגלות כוח-עמידה, נחישות והתמדה על מנת שילכוד את עינו של המבקר. כלומר, יש כאן עבודה משותפת ואי אפשר להשליך את כל יהבך על המבקר; "האב" יוכל למלא את תפקידו אם יראה ש"הבן" חזק גם בפני עצמו. מי שלא יגלה חוסן עצמי לא ישרוד בשדה הקרב האבולוציוני של הספרות, עם כל הרצון הטוב.

יג.     כמה מוקשים עומדים לפתחו של המבקר! הרלטיביזם הפוסט-מודרני המאיים על העמדה שלו באופן פילוסופי; היעדר ההגנה של המבקר מפני המילייה שלו עצמו. וכמה ז'אנרים קלוקלים של ביקורת רווחים בשוק: הביקורות המתמוגגות באופן כרוני, הביקורות האקדמיות המשמימות, הביקורות הפוליטיות הצפויות, הביקורות הפרובוקטיביות "המפתיעות" והצפויות לא פחות. הרבה הרבה סכנות ומוקשים לפתח, אם כך.

יד.    אבל גם הרבה עניין.    

 

פורסם בעל ביקורת הספרות | לכתוב תגובה

החיים הסודיים של מבקרי ספרות – חלק א'

דצמבר 24, 2007 – 8:17 PM

 

 

לכבוד צאת ספרו של מבקר הספרות הפעיל המעניין ביותר בישראל, מנחם בן, "משלמה המלך עד שלמה ארצי; מיונה הנביא עד יונה וולך", הרשו לי לחלוק עמכם כמה רעיונות והרהורים, כמה מחשבות שיטתיות יותר וכמה פרגמנטים שיטתיים פחות, כמה לבטים וסודות מקצועיים של מבקרי ספרות בישראל 2006, מהם שקשורים ישירות למנחם בן ומהם שלא.

החלק הראשון של מאמרי יעסוק בבן; לאו דווקא בספרו האחרון, המעניין כשלעצמו, אלא בפעילותו הביקורתית בכללותה, כפי שאני מבין אותה. החלק הבא, שיתפרסם בקרוב, יהיה בעל אופי כללי יותר.

א

מנחם בן (שייאמר אגב אורחא, אינני מכירו באופן אישי), חוזר אני ואומר, הוא מבקר הספרות המעניין ביותר בישראל 2006; ועם זאת, מנחם בן אינו מבקר הספרות ששיפוטיו הם הנכונים ביותר מבין המבקרים הפעילים היום (אם כי הוא בוודאי אחד מהבולטים גם בשיפוטיו).

כדי להבין את הפרדוקס הזה אסביר קודם מדוע לדעתי מנחם בן הוא המבקר המעניין ביותר כיום. הסיבה היא פשוטה: מנחם בן הוא היחיד כמעט שמבין את התקופה שבה אנחנו חיים, ליתר דיוק: את תפקוד הספרות בתוך המערכת החברתית-תרבותית שבה אנחנו חיים בהווה, וליתר דיוק אף יותר: מנחם בן הוא היחיד שמעז להסיק מסקנות מרחיקות-לכת מהבנתו המעמיקה (ולדעתי: האינטואיטיבית) את יחסי הגומלין בין הספרות למערכת החברתית-תרבותית בהווה, הבנה שכשלעצמה ייתכן ושותפים לה אנשים אחרים מלבדו.

באופן הזה  – אשתמש לרגע במלים מפוצצות, שאשתדל להסבירן מייד – מנחם בן, בלי לדעת שהוא כזה, הוא המבקר הפוסט-מודרני החשוב ביותר שקם לנו בארץ; ומכיוון שהעידן שאנחנו חיים בו הוא פוסט-מודרני (בחלקו, לא בכללותו; ההפרזה בעניין הזה מוטעית מאד), בן הוא המבקר המותאם ביותר לרוח התקופה ולכן המעניין ביותר. עם זאת, שיפוטיו הספציפיים אינם בהכרח הטובים ביותר ואנסה להסביר מדוע להלן.

ב

כמה תופעות מאפיינות את העידן הפוסט-מודרני בספרות:

א. קריסתה של היררכיה תרבותית, שהייתה קיימת בארץ עד לשנות השמונים לפחות, ועלייתה כנגד זה של "תרבות רבי-המכר", שמנסה להציב אליטה מתחרה לאליטה "האיכותית"; כלומר, באומרי "אליטה מתחרה", כוונתי לסופרים ומערכות תרבותיות קונקרטיות ואידיאולוגיות, שאינם מתכוונים רק למכור יותר ספרים בפועל, אלא, במשתמע ואף לעתים במפורש, מבקשים לטעון לעליונות הפרמטר הכמותי על שאר הפרמטרים שבהם נידונה ספרות בעבר. 

ב. היותה של הספרות, ותרבות הכתב בכללותה, שולית-יחסית בהווה (יחסית; גם כאן לא צריך להפריז) לעומת המקום שהיא תפסה במרחב התרבותי בעבר. מדיומים וויזואליים ואחרים דחקו את מקומה של הספרות ולא פחות חשוב: קצב החיים המערבי התזזיתי הפך להיות אנטגוניסטי לפעולת הקריאה המצריכה פענוח, השתהות, מחשבה.

ג. קשור לשני הסעיפים הקודמים: הקהילה הספרותית הישראלית (וגם בעולם המערבי, אם כי בארץ, בהיעדר מסורת ארוכת שנים ובהינתן עוד סיבות סוציולוגיות שקצרה כרגע היריעה לנתחן, המצב מוקצן) הופכת להיות קהילה שהיחס בין כותבים לקוראים בה משתנה באורח רדיקלי למדי: הולכים ומתרבים הכותבים ומאידך גיסא מתמעטים הקוראים.

יש עוד תופעות פוסט-מודרניות המשפיעות על העולם הספרותי, אבל נסתפק באלה כאן.

כעת, אנשי הספרות המובהקים, שהספרות היא חייהם וטעם חייהם (יש לקרוא את המשפט האחרון ללא פתוס, בבקשה, למרות הפיתוי הרב), יכולים לבחור בכמה אסטרטגיות להתמודד עם המצב התרבותי הזה. אסטרטגיית "בת היענה" היא אסטרטגיית-ההתמודדות הנפוצה מכולן והגרועה מכולן. אסטרטגיית ההתכנסות האליטיסטית נפוצה גם היא, ומעוררת כבוד מצד אחד ומשיכת כתפיים על חוסר-האונים שלה וקרבתה לאסטרטגיית "בת היענה" מצד שני. אסטרטגיית הזעם הקדוש, המעוררת אמפטיה גדולה, לא בהכרח אפקטיבית, כי יש כאן כמה כוחות תרבותיים סטיכיים, שקשה לגבור עליהם בנאומי תוכחה, וצריך לבחור באסטרטגיות מתוחכמות יותר.

ואילו מנחם בן הוא המבקר – ולמעשה איש הספרות – היחיד בישראל (כמעט, יש עוד כמה), שהעז להישיר מבט אל לב המאפלייה הפוסט-מודרנית ולצאת מהתופת בחיים-חייתו, כשהוא חמוש בתובנות רעננות, מרתקות, נועזות, תמוהות, מופרכות ומסוכנות (כן, כן, כל התשובות נכונות) על מה זו ספרות ומה טעמה של ספרות בעידן שלנו.

ג

מהן התשובות והתובנות שמצא מנחם בן אחרי שהישיר מבט אל המציאות הספרותית כהווייתה? (ושוב, לדעתי מדובר בתשובות פרי אינטואיציה ולא בהליך מחשבה שיטתי; וזה לא גורע מהכבוד שאני רוחש לבן).

אמנה כמה עיקרים בתפיסתו הספרותית של בן שמבטאים את הפתרונות הרעננים, הנועזים, המופרכים והמסוכנים שהוא מציע כמבקר למצב הספרותי הפוסט-מודרני.

הפתרון הראשון, מבחינת בליטותו אך לא מבחינת משקלו, ושעורר כבר פולמוס עז, היא ההכרזה של בן שמה שהוא מכנה "שירת הכתב" פינתה את מקומה לפזמון; כלומר: הכרזתו שיורשיהם של ביאליק, אלתרמן, אבידן ווולך, הם לא אגי משעול, רוני סומק או דורי מנור, אלא ברי סחרוף, שלמה ארצי, אתי אנקרי ומיכה שטרית.

בניגוד למבקרים הנזעמים של ההכרזה הזו אני חושב שזו הכרזה רצינית ביותר (אם כי אינני מוכן לצדד בה באותו להט של בן). בתרבות שקצרה רוחה מקריאת שירה "נטו", למעט כיסים חברתיים אליטיסטיים באמת או אליטיסטיים-בעיני-עצמם, ושמקבלת עם זאת באהבה ובהתלהבות טקסטים, חלקם בהחלט "שיריים" פר-אקסלנס, שנלווה להם לחן וביצוע, צריך לשקול בכובד ראש את הטענה שיש להתייחס לטקסטים של הפזמונים הפופולריים ברצינות רבה מכפי שנהוג היה עד לעידננו.

המניעים שהביאו את בן להכרזה הדרמטית הזו הם חיפושיו אחר הכוח ביצירה הספרותית בהווה. "כוח" אינה מילה גסה; אמנות בעלת כוח היא אמנות משפיעה, ויטלית, נוכחת בחיים. בן הוא מבקר "פרימיטיביסט", כלומר מי שחותר לחוויות הקמאיות והבסיסיות שמעניקות השירה והספרות, לחוויות שמטלטלות אנשים והרבה אנשים. וכיוון שהפזמונים הישראליים נוכחים בתרבות שלנו יותר מאשר השירה כשלעצמה, והם מעניקים לשומעיהם חוויות טוטאליות של מילה וצליל, מבקש בן להכתיר אותם תחתיה. כן, זה מקומם, כן, זה כואב, כן, זה אולי אף מופרך בסופו של חשבון (כי בכל זאת הטקסטים ה"שיריים" מורכבים בדרך כלל יותר מהפזמונים הרווחים), אבל בהחלט זו קביעה הראויה להתייחסות רצינית. זו, למעשה, קריאת תגר אדירה על מוסכמות תרבותיות עתיקות-יומין, קריאת-תגר מסקרנת ומטלטלת של מבקר ערני ביותר ונועז.     

וזה מוביל אותי לתובנה הבאה של בן, לאסטרטגיה הביקורתית המרכזית שלו, שההכרזה על הכתרת הפזמון הישראלי על מקומה של "שירת הכתב" היא רק סניף שלה. כוונתי לחיפוש של בן אחר "ההקסמות" מהיצירה העומדת לביקורת, להפיכת "ההקסמות" בעיניו לקריטריון-על לקריאת שירה ואף פרוזה. גם הקביעה הזו של בן נובעת מהחיפוש שלו אחר "הכוח" בספרות בהווה הפוסט-מודרני-למחצה שאנחנו שרויים בו.

כמו הרבה אנשים מקוריים באמת, free spirits אמיתיים, חטף גם בן חרפות וגידופים על קריטריון ההקסמות העמום, האמורפי והלא-רציני כביכול שלו. אבל האמת היא שזה קריטריון מכריע בעידן הפוסט-מודרני שאנחנו חיים בו. כי יצירת ספרות שפועלת עלינו באורח מיידי בקסמה היא יצירת ספרות שהצליחה לצלוח את המכשול האדיר שניצב בפני הספרות בעידן קצר-רוח ואנטגוניסטי-לפעולת-הקריאה כזה שלנו.

ועם זאת, הקריטריון הזה גם מסוכן. בן, לעניות דעתי, עיוור בגינו ליצירות שאף על פי שאינן קוסמות לנו באופן מיידי יש בהן ערך רב. אמשול לכך משל, שאף על פי שיש בו שמינית (ואולי רבע) של וולגריות, לא מצאתי טוב ממנו: הספרים הטובים מתחלקים לשניים. יש כאלה שתהליך קריאתם דומה לעשיית סקס ויש כאלה שתהליך קריאתם דומה לעשיית ספורט.

למה כוונתי? סקס וספורט הן שתי פעולות גופניות, לפעמים מאומצות, שיוצרות בנו עם זאת תחושה של סיפוק ואושר. ההבדל המכריע הוא שלסקס אנחנו נמשכים מלכתחילה ואילו התחושה הטובה שמביא לנו הספורט באה רק אחרי שנכנסנו כבר לפעילות, רק בעיצומה או אף בסופה. לפני שהתחלנו בהתעמלות, נתפס הספורט, פעמים רבות, כמטלה, כעונש, כעינוי.

ובנמשל: יש ספרים שבהחלט לא "קוסמים" לנו בהתחלה, הם דורשים מאמץ, פענוחם ממושך, המבנה שלהם מורכב, הלהט והשיא שבהם מעוכבים ומותנים בקריאה ממושכת. אבל אחרי שנכנסנו אליהם, בייסורים קלים או אף לא קלים, הם מתגלים כמתגמלים ביותר. אם נפעל רק לפי קריטריון ההקסמות של בן נחמיץ את הספרים הללו, כלומר, נחמיץ חוויות רוחניות שיכולות להיות כבירות.

ועיוורון מסוים נוסף של בן, שקשור בעקיפין לבכורה שהוא מעניק לקריטריון "ההקסמות", נוגע ליצירות שמעלתן היא הרובד הרעיוני שלהן. לא הרובד הלשוני, שבן חד ביותר לגביו, לא הרובד הפסיכולוגי, שבן ערני ביותר גם לגביו אם כי הוא סלקטיבי כלפי התכנים הפסיכולוגיים, שחלקם קרובים ללבו וחלקם לא (כלומר הוא שופט לפי הקריטריון הזה, של הקרבה ללבו, ולא לפי קריטריון "צונן" ו"אובייקטיבי" יותר של מידת עמקות החדירה הפסיכולוגית, בלי קשר לתכנים הספציפיים). בן לא מחשיב במיוחד את הרובד הרעיוני של יצירות פרוזה וזה "שטח מת" אצלו, לעניות דעתי.

ד

החיפוש של מנחם בן אחר מה שאני מכנה "הכוח" בספרות, הוביל אותו לכמה אסטרטגיות והכרעות ביקורתיות נוספות, מלבד עקרון "ההקסמות" והעדפת הפזמון שנובעת ממנו, שהזכרתי זה עתה.

ראשית, בן, עד כמה שאפשר למצוא שיטתיות בקו הביקורתי שלו, אינו פוסל א-פריורית שום ספר משום שאינו נענה לקודים היררכיים-אליטיסטיים כלשהם. אם ספר פופולרי ורב-מכרי מגיע לידיו הוא אינו מוטה מראש נגדו; אם ספר יצא בהוצאה "זולה" אין הדבר מונע מבן להלל אותו עד אין קץ, אם מצא בו מה שלבו חפץ. וזה בניגוד מוחלט למסורת הביקורת שעד שקם בן, וודאי בניגוד למבקרים מסוימים מאסכולת "הזעם הקדוש" (אנשי אסכולת "בת היענה" ו"ההתכנסות האליטיסטית" לא יטרחו לכתוב ביקורת על ספר כזה).

היעדר הדעות הקדומות של בן מרענן, אותנטי, וחשוב ביותר באקלים הספרותי הישראלי הנחלק בין אליטיסטים מסתגרים מחד גיסא ו"המון" חסר השכלה וטעם ספרותי מאידך גיסא. בן לימד אותנו לשאוף למלא את התווך הפורה בין שני חלקי "הרפובליקה הספרותית", בין הפטריקים-כביכול לפלבאים-כביכול. התפקיד שהוא מילא כאן הוא בעיניי היסטורי. לא פחות.

בהערת אגב: אי זלזולו של בן ב"רבי המכר" קשור גם לעמדות הפטריוטיות שלו. מה שהעם אוהב, מה שהעם מצדד בו, אינו יכול להיות שקרי מכל וכל. ספרות היא לא עניין ל"מקצוענים" בלבד כמו שהלאומיות – אם לסרס אמרה של, נדמה לי, פול ואלרי – היא הפואטיקה של ההמונים. גם הערצתו של בן את התנ"ך, מתגנבת מחשבה ממזרית אל הלב, אינה בלתי קשורה להיותו של התנ"ך רב מכר היסטרי, ככלות הכל…

עם זאת, היעדר הדעות הקדומות של בן הרחיק לכת עד כדי ניסיון להצדיק פופולריות של ספרים פופולריים מסוימים, כלומר, עד כדי הניסיון למצוא ביסודות הפופולריים עצמם מעלות ספרותיות.

אינני כותב את הדברים בביקורת גורפת על בן. לעתים הוא צודק בהחלט: ספרים מצליחים הם הרבה פעמים ספרים מצוינים, לא למרות הצלחתם, אלא בגלל שהיסודות שגורמים להם להצליח (בהירות, רלוונטיות, נועזות), הם גם אלה שגורמים להם להיות איכותיים.

אולם, לעתים, חיפושו של בן אחר "הכוח" בספרות מוביל אותו – וזה נובע גם ממזג אישי, כנראה – להערצה של טראש ספרותי בגין הצלחתו או בגין טראשיותו.

האנטי-אליטיזם הנועז והחשוב של בן, ההקשבה הדמוקרטית והעממית הטובה שלו ל"קול המון", שיש בו לעתים בהחלט מ"קול שדי", מוביל אותו לעתים לשבחים ביקורתיים תמוהים לסופרים מצליחים. ולעתים האנטי-אליטיזם פועל בכיוון ההפוך: כנוח עליו הרוח בן יתקוף סופר שנחשב לאיכותי גם אם הוא מצליח. בגלל שהוא מצליח.

ה

בקשת הקסם ו"הכוח" מובילה להכרעה ביקורתית נוספת של בן. בן חווה את הספרות כשמחה גדולה. השמחה הזו קשורה למושג "הכוח" בתפיסתו, בכך ששני המושגים מדברים על הנעה נפשית עזה שגורמת הספרות. ההנעה הנפשית הזו מוחלפת לעתים אצל בן בבקשת הנאה כפשוטה מהספרות.

וזה נכון ומוצדק. כמו שאמר גיבורו של ברנר, הקדוש החילוני אברהם מנוחין, ב"מן המיצר":       "בעיקר הדבר, אין לנו בעולמנו, באמת, מלבד העונג".

אולם בן לעתים חוטא לדעתי בהחלפת הצורה בתוכן ומעדיף לעתים ספרים שלא רק ה"איך" שלהם מלא "כוח", כלומר לא רק אופן הסיפור מלא חדווה ועזוז ושמחה ועונג, אלא שגם התוכן שלהם, ה"מה" שלהם, קומי-קליל, לא לוקח עצמו ברצינות, סקסי ועליז. הוא מבכר את אותם ספרים על פני ספרים שהם בעיניו מה שהוא מכנה "דכאוניים".

אבל אני חולק כאן על בן. ודאי שספרים "דכאוניים", שהסופרים שכתבו אותם לא הצליחו להיחלץ מן המצר של תוכנם לטובת דרך רחבה ומשוחררת באופן סיפורם, הם ספרים לא טובים. אולם ספרים בעלי תוכן דכאוני שהסופר כן הצליח ליצור מהתוכן מעדן ספרותי ממלאים את הקורא בשמחה מכופלת: גם על ההצלחה הספרותית וגם על ההצלחה הספרותית שנובעת מתוכן כל כך קודר. הרי כשקוראים את "זיכרון דברים" של שבתאי הנחמה הגדולה של הטקסט אינה נובעת מתוכנו, נעדר התקווה והקודר מכל קודר, אלא מהיכולת של שבתאי ליצור מהחושך של החיים יצירת מופת זוהרת כזו, כלומר מיכולתו להשתלט על החושך, להנהיר אותו ולהבהיר אותו, תרתי משמע.

ו

אבל אולי ההתמודדות המעניינת ביותר של בן עם המצב הפוסט-מודרני בספרות, האסטרטגיה הביקורתית המעניינת ביותר שלו, שמבטאת את חיפושו אחר "הכוח" במערכת ספרותית הרפה והחלושה יחסית של זמננו, היא הסגנון והאופי-המיוחד של הכתיבה הביקורתית שלו-עצמו.

סגנון ואופי הם כמובן גם עניין של כשרון. אבל בן אינו רק כותב מוכשר מאד אלא, באופן עקרוני (ולא מודע ואינטואיטיבי, כאמור), השכיל להפוך את ביקורת הספרות שלו-עצמו לאירוע ספרותי בפני עצמו.

ביקורת ספרות מחולקת לשלושה חלקים: השיפוט הסופי, הנימוקים לשיפוט הסופי וההוכחות לנימוקים (בעצם, אם לדייק, ארבעה חלקים: סקירה תקצירית, שיפוט, נימוקים והוכחות). ביקורת ספרות היא הכרח לתרבות ספרותית משמעותית – וארחיב על כך בחלק השני של מאמרי – אבל חייבים להודות: ביקורת ספרות היא גם ז'אנר תובעני בעבור הקוראים ואינה הז'אנר המרתק ביותר בעולם, בלשון המעטה. היעדר המרתקות שבה נובע הן מהרכיב התקצירי-סקירתי שקיים בביקורת, והן מרכיבי הוכחות-הנימוקים והנימוקים עצמם שבה, שהנם למעשה מפגש ב"כלי שני" אנליטי ביצירה הספרותית שהיא ה"כלי הראשון" החווייתי.

האלמנט המסעיר, הדרמטי אם אפשר לומר כך, בטקסט הביקורתי, הוא הרכיב השיפוטי שבו. "הבעד" או "הנגד" של המבקר מסקרנים אותנו, ורצוי שיהיה גורפים, רצוי שיהיו זקיפת בוהן או נטייתו-מטה, שיהיו "לחיים" או "למוות". רוב האנשים המתעניינים ונזקקים לביקורות ספרות, אם נדבר גלויות, חותרים בעיניהם הסורקות בזריזות את הביקורת אל השיפוט הזה ומרפרפים על רכיבי הסקירה, הנימוקים לשיפוט וההוכחות לנימוקים. בן – ואני רוצה שדברי ייקראו לא בסרקזם ואירוניה; את הביקורת על בן אומר מייד בגלוי – השכיל להבין זאת ומציב את החלק השיפוטי בלב המעשה הביקורתי שלו.

לכן, פעמים רבות, בן לא מנמק את התרשמויותיו, או ליתר דיוק עושה זאת, מנמק בחריפות, בדיוק רב לעתים, אך גם בתמציתיות רבה ובלי להתעכב על החלק המשעמם – חלק ההוכחה. לעומת זאת רכיב השיפוט נפרש בהרחבה; קריאות התיעוב השיפוטיות שלו או צווחות העונג השיפוטיות טעונות בכל כך הרבה אנרגיה, ארס, התלהבות, פרובוקטיביות, מקוריות, בהירות, חדות, שהקריאה בביקורת הבנ-ית היא פשוט תענוג צרוף והופכת לאירוע ספרותי בפני עצמו.

בן הופך למעשה את התלהבותו המדבקת או סלידתו המדבקת לתחליף לנימוק ולהוכחה.

זה מעשה רב. אל יקל הדבר בעינינו. המעשה הרב, בוא נבהיר, הוא הבנתו של בן את הדינמיקה של הקריאה, החשיבה על קורא הביקורת, וההחלטה לפעול בהתאם לצורכי הקורא, תוך כדי ניסיון לא לוותר על מהותה של הביקורת. אמנם ההתמקדות ברכיב השיפוט באה גם על חשבון ההנאה החרישית והמעמיקה, שבכל זאת קיימת, וודאי אצל "השרידים המעטים" (אם להיזקק לביטוי ברנרי נוסף), בפרישתו של תהליך הניתוח. אבל ההכרעה של בן לגיטימית בגלל מבחן התוצאה: הוא פשוט מעניין לקריאה. בן פשוט מצליח להפוך ביקורת ספרותית לאירוע ספרותי בעידן שמקשה על כותב הביקורות להרוס (במובן התנ"כי) אל קהלו.

ואחרי ולמרות כל הדברים האלה אני סבור שהחתירה של בן לשיפוט נחרץ, ברור, מלהיב, סעור, קולני, פוגמת לעתים לא מעטות בטיב השיפוטים שלו. ולכן, אחזור למה שפתחתי בו: בן אינו בעיניי מבקר הספרות הישראלי המהימן מכולם אבל בהחלט המעניין מכולם. 

 

המשך יבוא

פורסם בעל ביקורת הספרות | לכתוב תגובה

מיומנו של מבקר ספרות

דצמבר 24, 2007 – 8:15 PM

 

היום בבוקר שוב התעוררתי בחמש. משאית של הוצאת "גוֹדש" חנתה מול ביתי ונהגהּ, בתרגולת הידועה, משך במכשיר הזה (איך קוראים לו? מאז שהתחלתי לקרוא ספרים למחייתי ומלים באלפיהן מזדמזמות במוחי אני מתקשה לאתר את המלים הפשוטות ביותר), שְמטֶה את האחורה של המשאית (ואיך קוראים לו?), ועשרות ספרים החליקו במורד השיפוע המתכתי מול חזית ביתי. התעוררתי מהרעש, מתקשה מעט לנשום בגלל ערמת הספרים שעל חזי והרומן הפתוח שעל פני ונחיריי, וגיששתי אחר המשקפיים שלי שהוטמנו אמש, אני משוכנע, אי שם בינות ערמת הספרים שעל שידת הלילה. בדרכי למקלחת, נתקלה בוהני בערמה של ספרים שהבטחתי לבת זוגי לסלקם כבר לפני חודש (או שהיה זה לפני שנה? סדרי הזמנים שלי משובשים לחלוטין. האם היה זה על רקע תקופת המנדט? האם נשמעה זעקתה של בת זוגי מתוך הדמדומים של אירופה הגוססת שבין המלחמות? או שבת זוגי זעמה עלי בכלל בעתיד, במציאות מנוכרת בה אהבה ורגש אינם קיימים?). בכל אופן, הערמה הזו צריכה להסתלק כיוון שהיא חוסמת כעת את השביל הצר היחיד שנותר למעבר בין חדרי הדירה. כמו במשחק "סנייק" שבטלפונים הסלולרים, "אכילת" הספרים שלי מצמצמת מאד את יכולת התמרון בדירה. את הדירה הזו בחרנו אי אז משום שקירות הסלון שלה היו ספונים בספריית עץ גבוהה; ספרייה שקשה מעט לראות אותה היום מבעד לערמות הספרים המתעצמות לגבוה.

את מברשת השיניים שלפתי ביד ימין מתוך אחד הספרים שעל השיש, בעוד ידי השמאלית אוחזת במקום בו הפסקתי לקרוא בספר, ובתום הצחצוח השבתי את המברשת למקומה. שפתי מים לקפה פילטר. את המים אני מרתיח באש הניזונה מספרים גרועים ("ספרי בישול", אני קורא להם בהומור מבקרים עצי), ואת הפילטר אני מסנן בעזרת דפים מספרים שאינם הדוקים מספיק לטעמי. לאחר השתייה אזרתי כוח להדוף בכתפי את דלת ביתי ולספור בלב עד שתיים, עת אשמע את קול הצניחה וההתרסקות של ערמת הספרים שבפתח, שהונחה שם בידי שליח מאחר בנשף. בעיניים שמתקשות להיפתח דידיתי במדרגות, פותח את ארונות החשמל בדרך למטה מעשה שיגרה, שמא הוטמנו בהן ספרים, וכשהגעתי למטה עמסתי על עצמי, בידיים נסוכות תנומה, את הערימה החדשה של הוצאת "גודש". ברחוב, החשוך עדיין, נצנצה הסיגריה של הנהג שנשען למנוחה על דלת המשאית הפתוחה וענה בקשר: "כן, כן/ אני כבר בדרך למנחם בן". הנהנתי לו לשלום בסנטרי, כיון שידי היו תפוסות בספרים והבטתי בדרכי חזרה בנוגות בתיבת הדואר, שהתמלאה בהודעות של אותן הוצאות סוררות שחוסכות על חשבוני בשליחים ומריצות אותי לדואר פעמיים ביום.

לקחתי אתי ספר או שניים ויצאתי למכון הכושר. לאחרונה פיתחתי דרך לאמוד את ערכו של ספר על פי כמות הזמן שהוא מצליח להסיח את דעתי כאשר אני על ההליכון. ספרות גרועה תסב את תשומת לבי לשעון שעל ההליכון כעבור דקות ספורות ואילו ספר טוב ישכיח ממני את הזמן למשך רבע שעה ואולי יותר. אני אף חושב להתחיל לבקר ספרים באופן הבא: "החדש של עמוס עוז הוא רומן סביר. תשע דקות על ההליכון מבלי להסתכל בשעון".

כששבתי הביתה היום כבר עלה ואחרי המקלחת ירדתי עם שניים שלושה ספרים לבית הקפה השכונתי. אני משתדל לא להביט לצדדים כשאני מתיישב בבית הקפה הזה, הפופולרי בקרב כותבים למיניהם, כיון שאינני בטוח שהאיש שלידי, המלצרית או החתול המפונק שמסתובב בין רגלי הלקוחות אינם במקרה סופרים שכתבתי עליהם אי אז ואי שם ביקורת לא אוהדת. כתוצאה מכך יצא לי בקפה שם של בחור רציני המרוכז בקריאה; מוניטין שזוכים לחיזוק בעקבות המבט המזוגג והמנותק שאני שולח בזהירות אל החלל כאשר אני נח לרגע. אולם האמת היא שהמבט הזה הוא מבט של אימה וחוסר אוריינטציה שהחזרה מהקריאה למציאות הכאוטית והלא-כרוכה מעוררת בי בחודשים האחרונים. אני מנחם את עצמי בכך שההתרגלות לעולם המובנה של הספרות רק מעצימה את התחושה המשותפת לכל אדם חושב ורגיש בימינו; התחושה שהמציאות מורכבת מדי, נזילה מדי, סואנת מדי ולא מפוענחת.

בדרך חזרה מהקפה עוצרים מולי בחריקת אופנועיהם השליחים. בזה אחר זה הם מעמיסים על ידי את ספרי ההוצאות השונות – "ספריית נרטיב", "עם כותב", "מֶלֶל", הוצאת "להפך" החתרנית – ושועטים אל המבקר הבא. בפתח הבית, אני מבחין בקורת רוח, ממתינים לי צמד המובילים הרוסיים החסונים. אני מסייע להם בהעמסת הספרים ושלושתנו יוצאים אל אחת מחנויות היד השניה הקרובות לביתי. בחודשים האחרונים אני מדלל באופן שיטתי את ספרות האיכות בחנויות היד השנייה בתל אביב כאשר אני מחליף את הספרים הבינוניים והגרועים שביקרתי במיטב הספרות העולמית שמכונסת במדפיהן.   

אחר הצהרים יש לי פגישה עם הפסיכולוג. חיי הנפש שלי נהיו סבוכים במיוחד מאז נוספו להם מאות ואלפי דמויות בדויות, אך משמעותיות, ומאז שאירועים בדויים, חלקם טראומטיים, נשזרו בביוגרפיה שלי לבלי התר. אנחנו עובדים על "חילוצו של אריק הלטנטי, אריק הילד הבור, האידיוט החביב שלא קרא ספר מימיו", מתוך "אריק המבוגר, אריק הקורא הכפייתי המתוסבך והמעצבן שלא משלם בזמן", כניסוחו. בעקבות הקריאה בעמוד ארבע מאות ושבע של אחד הרומנים עלתה בי תובנה חשובה הנוגעת לחיי שרציתי לדון בה עמו, אולם קודם לכן היה עלי לספר לו את עלילת הרומן. בחלוף חמישים דקות חלפה הפגישה כשאני רק בעמוד שלוש מאות.

בדרך חזרה לביתי צעדתי בשדרת רוטשילד והרהרתי בקנאה באנשים שעבודתם אינה עושה שמות בראשם כמו עבודת מבקר הספרות. אולם פתאום סוג הקנאה הזה זכור היה לי במעומעם מאיזשהו רומן שקראתי וניסיתי להיזכר איזה הוא.

את שעות הלילה הקדשתי שוב לקריאה. כרגע אני קורא שבעה רומנים. עלילתם היא כדלקמן: בספרו, "1967", מתאר תום שגב עולם עתידני של רובוטים בעלי אינטליגנציה מלאכותית. איש, מלבד פיליפ מרלו, הבלש, לא מצליח לפצח את הפסיכולוגיה שלהם, שנגזרת, כפי שרק ג'ורג' סימנון יודע לתאר, ממעמדם הכלכלי. אולם יחסי הבת ואביה עולים על שרטון בעקבות נישואיו של האב לאישה אוקראינית צעירה, בעוד הילד, לימים: המשורר דילן תומס, לומד לראשונה אהבה מהי. בהמשך מצליחים הסופרים לדחוס דיון על ההבדלים בין תל אביב ליפו, בין קובה למיאמי ובין גברים לנשים והכל בשבעה ספרים בלבד!

 

 

פורסם בעל ביקורת הספרות | תגובות (1)

"גולם במעגל"

דצמבר 24, 2007 – 8:05 PM

מיקי סתיו. זה שמה של מספרת וגיבורת הרומן "גולם במעגל", שרואה אור מחדש אחרי שהתפרסם בפעם הראשונה לפני עשרים שנה (ושעלילתו מתרחשת באמצע שנות השבעים). ואחרי עשרים, אולי שלושים, לא שנים כי אם עמודים, יש סיכוי סביר שתתחילו להתאהב בגיבורה הזאת. וכשתסיימו את הרומן, ההתאהבות תהיה עזה כבראשונה, עזה מכבראשונה.

זה מאורע לא כל כך שכיח, להתאהב בגיבורה של רומן. אפשר להתפעל ממורכבות ועומק של רומן, להתרשם מגיבוריו המסקרנים והמורכבים, להיות מרותקים לעלילותיהם, לכסוס ציפורניים בדאגה להם, להתבשם מניחוח השפה המתארת את קורותיהם – ולעשות את כל אלה בלי להתאהב בהם. כאן, הגיבורה של לילי פרי – שספר ביכוריה זה זכה בעבר להצלחה צנועה ואף הוסרט, אך שלמרות זאת, נשכח ברבות השנים – מפילה את הקורא שדוד.

מה יש בה, במיקי סתיו? לכאורה, בסך הכל פסנתרנית שיועדה על ידי אמה לגדולות, להיכל התרבות, אבל בינתיים מנגנת לזאטוטים באורגן חשמלי, ובינתיים הבינתיים הפך לקבע. מה יש ברווקה בת העשרים ושש שמעוררת בגברים את ההרגל המגונה לזרוק אותה? מה יש בבת הזאת למשפחה מתפקדת למחצה, שאמה ניצולת שואה, פולנייה לפי הספר ושרוטה עמוק?

יש, קודם כל, הומור עצמי מפוכח, שאילולא היה מתפקע ממתיקות היה נחשב בטעות למריר. "הייתי מתוקה", מסבירה מיקי את התנהגותה האדיבה כלפי מחזר דוחה במיוחד, "כי עם תשעים ושמונה, שישים ותשעה, תשעים ושמונה סנטימנטרים לא נחטפים על ידי בחורים פנויים" (עמ' 62). לעתים, מיקי מרשה לעצמה להיסחף קצת בחלומות גדו[שורוק]לה, שרק מחדדים את החן האנדר-דוגי המנצח שלה: "זובין מהטה ישאל אם גברת סתיו הצעירה יכולה להחליף הערב את הסולנית שלו שמתה לפתע פתאום, ויותר לא תוכל לנגן בקונצרטים של הפילהרמונית (…) אני אבקש לרשום את מספר הטלפון שלו שכן אינני יכולה לגשת ברגע זה" (עמ' 48). כן, מיקי סתיו היא מהצד של החיים, כפי שהיא מטעימה לאביה המגונן, שאותו, לעומת האם המופרעת, לא "עשו בגליציה" (ושהוא הדמות המתוקה האחרת ברומן): "מר סתיו יצטרך להתמודד עם הבחורים של החיים ולא עם הגיבורים של הסרטים האמריקניים. הגיבורים האלה שייכים לאותן נשים שמופיעות בסרטים בסצנות אחרות, ושאין לי קשר איתן. אני מהצד של החיים" (עמ' 112).

אבל הגיבורה של פרי דווקא מזכירה מאוד כמה שחקניות קולנוע, שחקניות מתור הזהב ההוליוודי של שנות השלושים, שחקניות קומיות דגולות כמו קלודט קולבר, רוזלינד ראסל וג'ין ארתור, שבהחלט לא היו הבחורות היפות ביותר בלוס אנג'לס בזמנן, אבל קרוב לוודאי שלא היו להן מתחרות, בזמנן או בזמננו, בתועפות החן שניתן היה לשאוב מהן בדליים כבדים.

ההומור המפוכח-מתוק-מריר הוא חלק משלם גדול יותר, הטון הייחודי שהאצילה הסופרת לגיבורה הכובשת הזאת. מיקי סתיו מספרת את סיפורה בשילוב חד פעמי של ילדותיות, סרקסטיות ורגישות רכה. הנה דוגמה אקראית לכל שלושת הרכיבים הללו: "טיפות הגשם ירדו על השמשה. שרקתי לכבודן את נעימת הים המכושף, אבל הן המשיכו לחבוט את עצמן על שמשת המכונית, כמו עקרות בית טרחניות שמטיחות את הראש בקיר בגלל שדורכים על הרצפה הרטובה. הפעלתי את המגבים והטיפות נמחקו מהשמשה. המשכתי לשרוק, ושאלתי אותן בלב אם ככה יותר טוב, אבל הטיפות כבר לא יכלו לענות לי. אם הן היו מתרוצצות בכעס סביר הייתי יכולה להסיע אותן עד המלון של רו[שורוק]ב[סגול]ן ולתת להן לנוח בחניה עד שהשמש של הבוקר תאסוף אותן אליה. טיפות טיפשות שלא גילו חוכמת חיים בזמן ועכשיו החזקות שבהן מפרפרות על המגבים בגלל יצר הקיום" (עמ' 201). העירוב הזה של רוך וסדיזם רך, פגיעות ונוקשות, מתבטא גם בשילוב בין ההומניזם של מיקי, שמטפלת בשכנה[מפיק] ניצול השואה הזקן, מר פולנסקי, לבין האכזריות שלה ביחס לאמה, שאל שיחות הטלפון המתרות והאינסופיות שלה על מר גורלה העתידי ועל כפיות טובתה של בתה מגיבה מיקי באדישות, ובמהלכן היא ממשיכה לסדר דברים בדירתה ורק לעתים רחוקות טורחת להגיע לשפופרת הטלפון על מנת להמהם פה ושם ברגעים אקראיים בשיחה.

ככל שמתקדם הרומן מתפתחת חידה בלשית: מי יהיה הגבר של מיקי סתיו? האם יהיה זה דני אורנשטיין, עורך הדין השרמנטי, שעזב אותה בפתח הרומן, לטובת "חלום נעוריו", איריס? האם יהיה זה אורי רוזס, הפסנתרן הגאון, שנטש אותה בעבר בצמידות חשודה לתחילת עלייתו לפסגה? האם יהיה זה ימבי, הרופא הביישן והעדין, שיש לו למרבה הצער, מה שנקרא, בעיית מחויבות? האם יהיה זה הנהג האלמוני שמתחיל איתה ברחוב? ואולי יהיה זה רוני הוולגרי, שטווה את קוריו המריירים סביב מיקי? החידה הבלשית מורכבת יותר מאשר שאלת זהותו של המחזר המנצח, מפני שכישלונה של מיקי עם גברים מוצג ברומן כניתן לפרשנויות סותרות: כפרי בינוניותה הכללית בעיני גברים, או כתולדה ישירה של התנהגותה הפלגמטית: "את יודעת למה את מקבלת גריפ[דגש+קמץ]ה כשאת צריכה להילחם על משהו? אני אגיד לך, כי הכניסו לך לראש שיש לך דם כחול בגוף" (עמ' 278). 

יש ברומן יסודות של רומן "דור שני": כשהוריה מעניקים לה מתנה במעטפה, מיקי חושדת "שלכל היותר יש בה תעודת ביטוח למקרה שתפרוץ שואה, שאני אזכור שיש לי סידור אצל משפחה נוצרית" (עמ' 163). יש בו גם יסוד של סאטירה חברתית, כלפי המשפחה הפולנית שבה "צורחים בשקט, בוכים בשקט וצוחקים בשקט" (עמ' 61); והדמות המזרחית היחידה ברומן, מרגלית הפרוצה שמיקי מתיידדת איתה, רק מדגישה את הקלאוסטרופוביה של העולם האשכנזי שמיקי חיה בו (את התובנה הזאת אני חב לדן מירון, שזיכה את הרומן בהקדמה שמתאפיינת במבטו הפנורמי האופייני המרשים ובניתוחיו האנליטיים, שכשהם צודקים אין צודקים מהם). אבל זה רומן ג'יין אוסטיני וצ'יק-ליטי הרבה יותר משהוא רומן חברתי "כבד", ורומן צ'יק-ליטי משובח. הבחירה להוציא את "גולם במעגל" מחדש היא הברקה.

 

פורסם בביקורות ספרות - מעריב | לכתוב תגובה

"המקומיים" של הדרה לזר

דצמבר 20, 2007 – 1:20 AM

 

 

 

עלילת "מקומיים" מתרחשת במשך כמה ימים ביולי 1973, כלומר שלושה חודשים לפני אחד הסיבובים היותר עקובים מדם בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, אבל עד מהרה מתברר ששורשי העלילה נעוצים שבעים-שמונים שנה קודם לכן.

בפתח הרומן מספר שאול גליקסון, איש עסקים כבן חמישים, לאחותו, דינה, קרטוגרפית במקצועה, על אזהרה שקיבל מעיתונאי ערבי ישראלי, בן גילו פחות או יותר, שלא ייכנס בשותפות עם איש עסקים פלסטיני מהגדה, כי הלה עוסק בריגול. העיתונאי הערבי ספק בא להציל את שאול מליפול לבור חשוך, ספק רוצה לאיים עליו ולמנוע ממנו את הרווחים שקיווה להם. אולם מה שהפחיד את גליקסון במיוחד בפגישה איתו היה אמירותיו הסתומות על עברה של משפחת גליקסון, שלמרות סתימותן העידו על בקיאות בקורות המשפחה.

מנקודת הפתיחה הזאת יוצאת דינה, הגיבורה הראשית, לנסות לברר את הסוד האפל שנחבא, כך היא מרגישה, בעבר של משפחתה, ושצף כעת באופן עמום באזהרותיו-איומיו של העיתונאי הערבי. אנחנו מתלווים אליה למסע שהופך למיפוי של קורות הארץ במשך שלושה רבעים של המאה לפחות. משפחתה של דינה שייכת למתיישבים הוותיקים בזכרון יעקב. אביה, אבינועם, יליד 1897, היה קבלן וקניין קרקעות בתקופת המנדט ואחריה. תחנות חשובות נוספות בדרכה של דינה לחשיפת האמת הן משפחת בעלה, משפחת ענתבי, משפחה ס"ט-ית ותיקה ואמידה, שהיתה שותפתו של אבינועם עד לסכסוך שהתגלע בין שני הצדדים בסוף שנות השלושים; ומשפחתם של אבו מאהר ואשתו פטמי, שעבדו כפועלים (חארת'ים) בחצר משפחת גליקסון בזכרון יעקב משלהי המאה ה-19 עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.

"מקומיים" מתעכב בהמראה. הקריאה בעשרות עמודיו הראשונים מקרטעת ולא בהירה, מסיבות קטנות (פה ושם משפטים שצריך לקרוא פעמיים על מנת להבינם) כגדולות (על מנת לממש את מלוא היומרה האפית שלו, הרומן מוסר פרטי אינפורמציה רבים, מסתעף לשלל כיוונים ונחווה כלא-ממוקד). הכתיבה גם נתפסת כחסרת אלגנטיות במידת מה, וזאת משני טעמים: ראשית, הטריגר לעלילה, שיחת האזהרה-איום, נתפס כלא יותר מאשר אמתלה לפרישת היריעה ההיסטורית. שנית, הספר מעורר את התחושה שיש משהו שרירותי באופן שבו הוא מוסר את עלילתו (הרומן כתוב בעיקרו בגוף שלישי, אבל מדי פעם מופיעים בו פרקים שבהם פוצחים הגיבורים במונולוגים בגוף ראשון). חוסר אלגנטיות מצוי לטעמי גם בהסברים הניתנים לביטויים שונים לאורך הרומן בהערות שוליים, משל היה זה ספר עיון. בפרוזה בדיונית רצוי להימנע מהערות שוליים, הפוגעות ב[דגש+קמץ]הינשאות על כנפי המציאות הבדויה ומורידות את הקורא בחבטה ארצה, אל עולם העובדות, וגם מזכירות לו שיש בורא חיצוני לבדיה, תזכורת שמפריעה לאשליית הקריאה.

לרומן ממוצע (מבחינת אורכו ואיכותו) אין הפריבילגיה להיות לא ברור ומקרטע במשך יותר מכמה עשרות עמודים. תומס מאן יכול להרשות לעצמו להיות לפעמים משעמם – לא סופר מהשורה. בטח לא בתחילתו של רומן. אבל "מקומיים" מתגלה בסופו של דבר כספר שכדאי להתאמץ בשבילו, אף שחבל שמלכתחילה היה צריך להתאמץ.

כדאי להתאמץ לקרוא את הרומן הזה בגלל התמה המרכזית שלו: היחסים הבלתי ניתנים להתרה בין יהודים וערבים בארץ, דבקות גורל שמקצתה היא דבקות של חיבוק ורו[שורוק]ב[דגש]ה דבקות של היאבקות. התמה הזאת, כפי שהיא מוצגת כאן, מצליחה לפרקים להותיר רושם אפי, כפי שאכן ראוי לה. נמצא כאן את התורכים והבריטים, את ניל"י והמרד הערבי הגדול, את לח"י וההגנה, את מלחמת העצמאות וגירוש חלק מערביי הארץ, את מלחמת ששת הימים ותחילת מפעל ההתנחלות. אבל ההיסטוריה הזאת, שנעשו בה מעשים מגונים בכמה וכמה רומנים רומנטיים ישראליים, שביקשו לבוא בציבור באצטלה מכובדת של "רומן היסטורי", אינה נחווית כ"היסטוריה", מפני שהיא ארוגה כאן בדמויות אינדיווידואליות נושמות ולעתים מרשימות. למשל, צבי, דודה של דינה, שליהטט בין שני תפקידיו כאיש ביון בשירות הבריטים וכאיש לח"י, והוצא להורג בידי האחרונים באשמת שיתוף פעולה עם הראשונים. למשל דינה עצמה, שניהלה רומן עם ארכיאולוג בריטי שמשקיף על האירועים בפלשתינה ואחר כך בישראל בבוז מהול בסקרנות.

האירועים הדרמטיים שעברו על הארץ הזאת מתחילת המאה ה-20 מקבלים כאן קונקרטיות באמצעות הדמויות האמינות. לעתים, אמנם לעתים רחוקות, שורה על הרומן הקסם הייחודי של סיפורי דוד שחר על המרחב המזרח תיכוני המנדטורי, לפני החלוקה הגיאוגרפית-אתנית הנוקשה; ימים שבהם נסיעה מחיפה לקהיר היתה התניידות במרחב אחד, מרחב שזהרה בו שכבת אצולה יהודית וערבית (האופיינית לקולוניאליזם), ושכנו בו זה בצד זה יהודים, ערבים ובריטים, כפי ששכנו זה בצד זה מרגלים כפולים ומשולשים ופרשות אהבים לוהטות, יקידות אידיאולוגיות בצד תאוות בצע.

שמו של הרומן מלמד על התפיסה ההיסטוריוסופית שלו, שתורמת רבות לתחושה הטרגית שהוא מצליח לעתים להעביר. יהודים כערבים נתפסים כאן כ"מקומיים", כבני הארץ הזאת, שנאבקים במאבק טרגי-תנ"כי על הבכורה בה. ועם זאת, לעתים מתגנבות לרומן אמירות שמביעות תפיסה שעל פיה הערבים הם אדוני הארץ האמיתיים ואילו היהודים הם האורחים בה, רגשי נחיתות שמאפיינים חלקים מסוימים בשמאל הישראלי: "ולא משנה מה קרה בינתיים, כל המלחמות, כל הניצחונות, כל הבורחים והמגורשים (…) הם תמיד מוצאים את הדרך חזרה. השטחים הנידחים האלה הם שלהם" (עמ' 197). הרומן חזק במיוחד כשהוא ממחיש את האנשים המצויים בתווך של הסכסוך הזה, כמו משפחת ענתבי האריסטוקרטית, שחיה בין הערבים במשך מאות שנים ומצדדת, בתקווה פוחתת והולכת, בדו-קיום; או כמו משפחת גליקסון ביחסיה הסימביוטיים עם פטמי ואבו-מאהר.

הדמויות הבריטיות ברומן הן שמעניקות לו את הפרשנות המסכמת. כך, למשל, מספר לנו במונולוג איש הביון הבריטי, ידידו הטוב של צבי, שנים אחרי תום המנדט ומותו של צבי: "משהו מופיע כאן שוב ושוב, משהו שנוהגים לכנותו טירוף, והוא חמור בהרבה מטירוף (…) המקום הזה לא היה עוד סתם מקום קולוניאלי עם גולף וטניס, ערבים ויהודים היו חיים כאן פוליטיקה כאילו פלסטיין זה מרכז העולם, וגם אנחנו איכשהו נדבקנו בזה". 

 

פורסם בביקורות ספרות - מעריב | לכתוב תגובה

"אמסטל"

דצמבר 20, 2007 – 12:28 AM

 

קובץ הסיפורים של עדנה שמש, שפירסמה עד כה סיפורים קצרים בבמות שונות, נפתח בסיפור המשמעותי "אמסטל". זהו סיפור בגוף שלישי על אם ובנה. האם: שורדת גאה, שאיבדה את משפחתה בשואה והתאלמנה מאז פעמיים. הבן: מדען מופנם ורווק מזדקן, בתול, לדעתה של האם. האם והבן נפגשים אחת לשבוע לארוחת צהריים בביתה של האם, ומחליטים לחרוג ממנהגם הקבוע ולצאת ערב אחד לבר-ג'אז.

בערב בבר יוצאים כמה סודות של השניים בעקבות היין שנכנס. גאוותה המוצדקת של האם על שרדנותה הופכת לדאגה חטטנית לבנה, לדרבון אלים שלו שיתחשל כמותה. הבן, מצדו, מנסה להדוף את האינטימיות שהאם כופה עליו, אך גם משתף איתה פעולה מסיבות ובאופן שאינם נהירים לו. ניסיון ההתקרבות של השניים אינו עולה יפה דווקא בגלל קרבת היתר שנוצרת ביניהם. מהמפגש בין האם לבנה הולכת ונודפת צחנה אדיפלית, העולה באפו של קורא באמצעות שורה של נגיעות כמעט לא מורגשות. כל ציטוט מרוכז שלהן יעשה עוול לעדינות שבה הן מהולות בסיפור, ובכל זאת כמה דוגמאות: הבן, למשל, מתיישב בספק-טעות על כיסאו של בעלה השני של האם; האם מזמינה לעצמה בבר קוקטייל בשם "אורגזמה" דווקא; שפתיה של האם מתוארות בבוטות מפתיעה, שכן הן נראות לבן "מכווצת כפי טבעת".

אף שהסיפור מסתיים בשיא דרמטי מדי – סיפור סובטילי שכזה אינו נזקק ל"פיצוץ", וכוחו דווקא בעצבים החזקים שאפיינו את אופן מסירתו עד לסוף – הוא סיפור חזק. אם לזקק את סגולתו ליסוד אחד, הרי שיסוד זה הוא האופן שבו הוא מציב זירה שבה מתנהל מפגש אינטימי – מפגש שהופך לדו-קרב של מוחות ולבבות, דו-קרב אינטימי (אוקסימורון, אך דו-קרב הוא גם שיא של קירבה), שהקורא צופה-מציץ בו כעדם של שני הצדדים. הצבתה המוצלחת של הזירה ממקדת אליה היטב את תשומת לבו של הקורא, וכל שאר עולמו (כאבי השיניים, האוברדרפט, הקשקושים של הטלוויזיה) שוקע תחתיה.

מהזירה המוגבהת הזאת של הסיפור הפותח מסתמנת ירידה. בחלקה ירידה קלה, ובחלקה תלולה יותר. יש בקובץ עוד שני סיפורים טובים, אך לא בולטים במיוחד. הראשון הוא "התפנה קוד", סיפור בגוף ראשון על פרידה מתמשכת של בת מאביה הגוסס, שמוחו הזקן נאכל ורק קליפת גופו נשארה. הסיטואציה (והסיפור) קורעי לב ובנאליים בו זמנית. הסיפור השני הוא "תיתי מהבולה", גם הוא בגוף ראשון, המספר על נערה רפת שכל בשכונת מצוקה. בסופו של הסיפור יש עוקץ ארסי ביותר, אך הדרך עד לסוף הזה ארוכה מדי.

הסיפור "שיהאב" מספר על בורגנית ישראלית שמוצאת את עצמה בטרם שחר נעולה מחוץ לביתה, בגלל טעות – קלאסית, אפשר לומר – של יציאה מחוץ לבית ללא מפתח. היא ממתינה לבוקר בחברתם של פועלים פלסטינים ומתוודעת אל עולמם. הדקויות, אלה שהופכות "טקסט" ל"ספרות", קיימות גם בסיפור הזה, אלא שהן, איך לומר, דקויות עבות. האירוניה שבקללה הערבית "יחרב ביתכ", שמקללת הבורגנית הישראלית; האירוניה בכינוי "פליטה", שהיא מכנה בו את עצמה לשאלת הפועלים מה היא עושה בחוץ; המסר האירוני על ההפרדה בין הסיפור האנושי למלל האקטואלי של העיתון, שמתבטא בשנינות בכך שהגיבורה עוטפת לחימום את רגליה בעיתון הנזרק לביתה עם שחר – כל זה יפה אבל חשוף מדי. השלד הרעיוני, שנחשף כאן ללא עזרת קרני רנטגן, גורם להימלטות מלהיות אילוסטרציה-לעיתון שהסיפור הצהיר עליה להפוך לאילוסטרציה עיתונאית בתחפושת.

נקודה זו מובילה ישירות לסיפור "ערבסקה", על היחסים בין בורגנית ירושלמית לעוזרת הבית הפלסטינית שלה בימים הראשונים של האינתיפאדה השנייה. הסיפור הזה זכה במקום הראשון בתחרות סיפורים מאגן הים התיכון מטעם אונסק"ו. בציון העובדה הזאת, המופיעה בשולי הסיפור, איי רסט מיי קייס. אכן, זהו סיפור מושלם לארגון כמו אונסק"ו. הכל כאן "נכון" מאוד והומניסטי לעילא. המספרת היא הומניסטית-שמאלנית, כמובן. לשם החיוניות "הספרותית" היא גם פלפלית (תולשת סטיקרים של ימניים ודתיים באין רואים). לשם האמינות "הספרותית" היא אינה עיוורת לצדדים המכוערים של הסכסוך (למשל, לכך שבעלה של העוזרת שלה רימה אותה כששיפץ את ביתה). בקיצור, דמות "אנושית", כמו שאומרים. זהו אינו סיפור תעמולה בעד אחד הצדדים, הישראלי או הפלסטיני, אלא פשוט סיפור תעמולה בעד הומניזם.

ומכאן הדרך קצרה לסיפור הארוך החותם את הקובץ, "כל נדריו". הסיפור הזה, המסופר בגוף שלישי, מציג מפגש מקרי בין גבר מבוגר, שאשתו גוועת, לבין בחורה צעירה, שברחה מבעלה האלים יחד עם בנה הקטן. הגבר, ששייך למיינסטרים הישראלי, מארח בביתו את האישה הענייה הבורחת. המפגש מתואר בעדינות. זה יפה. אבל מקופלת בסיפור הזה בעיה מרכזית בספרות הישראלית (ואגב, גם בקולנוע הישראלי) של השנים האחרונות. הבעיה היא סוג ההומניזם שהוא מייצג. ההומניזם הזה הוא הומניזם רפה, תשוש, סנטימנטלי, הומניזם שאינו עולה מחומרי הסיפור האוטונומיים אלא נכפה עליהם מלמעלה. התחושה היא שיותר משההומניזם הזה הוא תולדה של התמודדות אמיצה עם האלימות, האכזריות ואי-ההומניות הבסיסית שבמציאות (כמו אצל אלבר קאמי, אם לציין את הדוגמה הבולטת ביותר), הרי שהוא הוא מין דרך קלה להימלט מההתמודדות כזאת, דרך קלה לעשות לקורא נעים, "לרגש", להרגיע.

הסיפורים בקובץ עוסקים ברובם בחריגים (משוגעים, גוססים, מוכים) וב"אחרים" למיניהם (פלסטינים, עניים), כלומר סיפורים המתמקדים בשוליים. אבל הסיכום הביקורתי השבלוני הזה חוטא להם, שכן הסיפורים שומרים כולם על רמה מסוימת של כתיבה, שמצדיקה מלכתחילה את הדיון בהם. אם נחזור, למשל, לסיפור האחרון שהוזכר, הרי שהסופרת יוצרת בו ניגוד מעניין בין המצב הסטטי של אשתו הגוועת של הגיבור לבין ההליכה הנמרצת שלו לאורך שפת הים עם כלבו, בעודו מהרהר בה. הכלב הזה, בשלב מסוים, "עמד מולו בהכנעה כעז בשעת חליבה". דימוי נהדר. גם בסיפוריה החלשים של שמש, שהם חלשים בעיקר בגלל מבנה-על רעיוני חשוף ובנאלי, ניכר כי היא מבינה את המדיום שבו היא פועלת ברבדים בסיסיים יותר וכותבת טקסט נושם. משום כך היא ראויה לתשומת לב.

 

פורסם בביקורות ספרות - מעריב | תגובות (6)

"שלושתם"

דצמבר 20, 2007 – 12:20 AM

 

 

ג'ון ביילי, בן זוגה של הסופרת האירית הדגולה אייריס מרדוק, מספר בממואר שלו שכאשר פגש את מרדוק באוקספורד של ראשית שנות החמישים, והיא עוד אלמונית, היא אמרה לו כי הדרך הנכונה לכתוב רומן היא לכתוב כך שכל טיפוס אנושי שיקרא בו ימצא בו חלק מסוים מעצמו. אסתי ג' חיים מממשת באופן מגושם את ההמלצה המדהימה (בהתכוונותה המסחרית) הזו, שלולי התחכום, הגאוני לפרקים, שבו מימשה אותה מרדוק, הייתה נזכרת לדיראון עולם (ובעצם, לא נזכרת כלל).

"שלושתם" עוסק בשלושה צעירים ישראלים עכשוויים, ערן, מאיה ואסף, בראשית שנות העשרים לחייהם. השלושה, חברים טובים מילדות מוקדמת, מימשו את חזונו של קהלת "טובים השניים מן האחד (…) והחוט המשולש לא במהרה ינתק", אבל בזמן ההווה של הרומן אנחנו פוגשים אותם בעיצומו של ניתוק: מאיה ואסף עומדים לנסוע יחד להודו, אחרי שהסתכסכו, כל אחד בנפרד, עם ערן. ערן מדווש על אופניו מתל אביב לנתב"ג במטרה למנוע את פרידתם. בינתיים, בנתב"ג, נחשד התיק של אסף כחפץ חשוד, והטיסה מתעכבת. האם יתאחדו השלושה?

שלושת גיבורי הרומן, בפרודיה על ההערה של מרדוק, הם שלושה טיפוסים אנושיים מובחנים, שנוצרו מתוך כוונה שכמה שיותר חלקים בהוויה הישראלית ימצאו ברומן את עצמם. כלומר, מפרש רש"י, יפתו כמה שיותר קוראים פוטנציאליים. מאיה, בעלת המזג האמנותי והחירות המינית, שעלתה בילדותה מברית המועצות לשעבר וגדלה אצל אמה במשפחה חד-הורית; אסף, המופנם, שאביו נהרג בפיגוע ושניסה לממש את גבריותו בצבא; ערן, נער דעתן שהיה לפעיל קומוניסטי בתסיסה הבלולה של אנרכיסטים-קומוניסטים-שמאלנים-רדיקלים שהפכה בעשור האחרון לתת-תרבות תל אביבית מובחנת ואופנתית – חיננית, מעוררת הערכה, מקוממת ומגוחכת בו זמנית.

לא רק שהתחושה היא שהשלושה נוצרו איש-איש בפני עצמו על מנת להרחיב ככל שאפשר את קהל הקוראים הפוטנציאלי, אלא שהשלישייה עצמה היא יציר מלאכותי. בשורה של פלאשבקים מההווה – אמצעי אמנותי מפוקפק, שנוטה למכאניות – מאכלסת הסופרת את הביוגרפיות של גיבוריה ומעניקה להם נפח של עבר, עבר שכולו עומד בסימן היחסים ביניהם: מאיה, שבמשובת ילדות פיתתה את אביו של ערן וכך נולד בעבר הקרע ביניהם שבהווה ; אסף, שבשירותו ב"גבעתי" הרג בשוגג זקן פלסטיני וכך נסתיימו קשריו שלו עם ערן, שבחר לא לשרת בצבא, והדרך נפתחה לכינון יחסיו עם מאיה. כך נוצר הרושם שהרומן לא איתר שלוש נקודות שם בחוץ, בעולם, ומילא בעדינות את הקווים ביניהם על מנת ליצור משולש, אלא שהסופרת ביקשה לכתוב רומן ומתוך כך עיוותה שלוש נקודות מקבילות למשולש דו-מימדי שעליו תוכל לכתוב. אפיון הדמויות מלאכותי, וכמו נועד להבחינן זו מזו רק על מנת ליצור ניגודיות ודרמה.

הכתיבה על "החבר'ה" היא נוסחה, נוסחה שנעשתה רווחת בספרות הישראלית של העת האחרונה (אשכול נבו, למשל, שספרו, הבינוני, טוב מ"שלושתם"). כך משחיתה תרבות רבי המכר את הספרות: הרצון לדבר לכו-לם גורם הן לעיוות אקטיבי של המציאות, אינוסה האלים למציאות "ייצוגית" של "הישראליות", והן לעיוות פאסיבי שלה, להגדלת רשת הדייגים שמטיל הסופר אל המציאות, הַגְדלה לא רק של ממדיה אלא גם של חריריה הנפרדים זה מזה, כך שרק הגס, הבולט והמובן מאליו נלכדים ברשת. כך משחיתה תרבות רבי המכר את הספרות הישראלית: ברצון החשוף לכתוב מיינסטרים, להבדיל ממי שכתיבתו המיינסטרימית היא אותנטית (ויש סוג כזה של מיינסטרים, לגיטימי לחלוטין, למשל בכתיבתה של עדנה מזי"א). כך משחיתה תרבות רבי-המכר את הספרות: כשסופרת כמו חיים, שיודעת בהחלט לכתוב באופן קולח ושאינו מבזה את האינטליגנציה, שמציגה לעיתים באופן נאה פיסות מציאות ישראליות ושכותבת באופן שנון לפרקים (הכל כאן!), ושזכתה להערכה על ספריה הקודמים, כותבת רומן שבבסיסו נועד לרַצות, נולד לרַצות, את מוֹלך הקהל האנונימי.  

נקודה ספציפית יותר מעיבה על חוויית הקריאה, והיא סוגיית האמינות. שני האירועים המכוננים את הרומן מופרכים. הראשון: אם ערן חפץ כל כך להשיג את מאיה ואת אסף בשדה התעופה, מדוע הוא מדווש לשם על אופניו ולא נוסע באוטובוס או ברכבת? (את האפשרות לטלפן ביטלה הסופרת בדוחק בכך שמאיה ואסף לא לקחו איתם למזרח את הניידים שלהם). גם החפץ החשוד, תיקו של אסף, שמוביל למעצרם שלו ושל מאיה ולעיכוב טיסתם, לא היה מעורר בעולם האמיתי סערה כמו זו המתוארת ברומן [בולד]אחרי[בולד] שאסף ומאיה התעקשו באוזני השוטרים שהוא שלהם.

אבל החולשה הגדולה של הרומן הזה היא הפאתוס שבו מתוארת מסכת היחסים המפותלת בין השלושה. פאתוס כזה בתיאור של שלישיות אינו זר לאמנות ("ז'יל וג'ים" מוזכר כאן), אבל נקודה אחת מכרעת הופכת אותו כאן ללא-הולם ואף למגוחך: גילם של השלושה. אחד היתרונות היחידים של ההזדקנות על הנעורים הוא שמה שבזקנה יכול להיחשב לטרגי (האהבות שהוחמצו, החברים שבגדו ונבגדו, האידיאולוגיות שננטשו), הרי שבנעורים הוא קומי. צריך כישרון אדיר על מנת להשרות אטמוספירה טרגית על חטאי הנעורים ומשוגותיהם (יהושע קנז, למשל, הצליח בזה). בהיעדר גילוי של כשרון כזה כאן, כובד הראש של הרומן בבואו לתאר את יחסיהם הטעונים והסוערים של השלושה, על הביוגרפיה "הארוכה" שלהם, לבטי האהבה והקנאה והדילמות הקיומיות שלהם, הוא קומי שלא במתכוון.

בשלב כלשהו הפסקתי את הקריאה והצצתי בטקסט שעל הכריכה, כדי לבדוק אם נפלה טעות במערכת ובעצם נשלח אלי רומן לבני הנעורים. בני נוער, שיערתי, יעריכו את היחס חמור הסבר ללבטי הגיבורים, שהרי זו לעתים מהותה של ההתבגרות: חוסר-הומור קומי. בני נוער יוכלו ליהנות מהקריאה בספר הזה – הקולח, כאמור, ושאינו נעדר אינטליגנציה. הם יוכלו להתייסר עם גיבוריו, להזדהות עם מאיה, שבגילה המופלג, עשרים ואחת, עוד מזדיינת ללא אהבה על ימין ועל שמאל, הורסת את עצמה, להתווכח בלהט עם העמדות הפוליטיות של ערן או של אסף, להתפעם מהנועזות של הרמיזות הבי-סקסואליות וכדומה.

אך לא. הרומן יצא בסדרת הדגל "פרוזה". לא, לא נפלה טעות. כלומר, לא במערכת.  

פורסם בביקורות ספרות - מעריב | לכתוב תגובה