מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

יש תואם בין השימוש הסלחני לעצמו של שריד בקלישאות לבין הנושאים המעסיקים אותו ברומנים שלו: נושאים שהיו לא מזמן בכותרות העיתונים או שמצויים ב"כותרות" הדיון הציבורי הישראלי. אחותו הקטנה של הגיבור המספר, זיו, הותקפה מינית בילדותה. ומה התוקף הציע לה כפיתוי? סוכרייה על מקל. לימים היא הפכה למכורה לסמים. היא מבקשת כסף מאחיה ומבטיחה שלא תוציא אותו על סמים. כמובן, היא לא עומדת במילתה. מכורה, אתם יודעים. זיו, גאון מחשבים חנון, מאוהב ביפה של החברה, איריס. אבל למרבה ההפתעה היא מעוניינת דווקא בבולקא, המנכ"ל, שהוא זכר אלפא. לזיו יש שכן, זקן אידאליסט חביב הפועל לשימור עצי תל אביב. אתם יודעים, אדם זקן, מה יש לו בחייו (חוץ מטוּב לב)? כל זה, כאמור, מקביל לכך ששריד לוקח את הנושא שהסעיר את המדינה זה לא מכבר, חברת NSO ותוכנות הרוגלה שלה, כמו גם את הדיווחים החדשותיים על המניפולציות שעשו או לא עשו הרוסים בבחירות בארה"ב לטובת טראמפ, ורוקח ממנו רומן.

זיו, הגיבור, נקטף על ידי חברת הייטק מייד עם סיום שירותו הצבאי ביחידת מודיעין סודית. החברה שבה הוא עובד מוכרת למשטרים שונים ברחבי העולם אמצעי ריגול מזעזעים, שדרך הנייד חושפים את כל צפונותיהם של מתנגדי המשטרים. החברה מומחית גם בטכנולוגיות המאפשרות מניפולציות מגוונות על ניידים של מיליוני אזרחים (איכונים, החדרת מסרים, השבתת מכשירים) ועל בניית "מכונות אמת" משוכללות המסוגלות לחדור כל נפש. גילוי החולשות מהכותרת הוא דו משמעי. החברה מתמחית בעקיפת הצפנות וחומות וירטואליות. אך הטכנולוגיה שהיא מספקת מומחית גם, כמובן, בגילוי חולשות אנושיות ושימוש פושע בהן. לאט לאט מתברר לזיו שהבטחות קברניטי החברה על כך שהשימוש בתוכנות המתוחכמות נועד להגנה על משטרים נאורים בלבד הן שקריות. לאט לאט גם מתברר לזיו שהשימוש בתוכנות הללו אינו מוגבל למשטרים מפוקפקים בחוץ לארץ בלבד.

אמנם יש כזה דבר כישרון לשימוש בקלישאות; חלקו נשען על עצם הביטחון העצמי החצוף בשימוש בהן, חלקו על הרהיטות שבשימוש בהן, חלקו על המיומנות שבהרכבת קלישאה אחת לזו האחרת. אמנם גם ישנה תועלת לציבור בהמחשה של הפּגיעוּת השברירית שמצויה בה הפרטיות שלנו בעידן הזה (ולראייה, המבט האלכסוני שאני שולח בנייד שלי מאז הקריאה בספר); בהמחשת הסכנות העצומות לדמוקרטיה שטמונות בטכנולוגיות קיימות. אבל הספר של שריד הוא בעל ערך מסיבות נוספות.

ז'אנר הרומן, בשונה מכתבה אופיינית בעיתון, ממוקד בדמויות אינדיבידואליות. ולכן אינו דומה הדיון המופשט על יכולות טכנולוגיות מסוכנות שקיימות בשוק להמחשתן דרך גיבור המגלה את היכולות הללו ואת השלכותיהן הממשיות והקטלניות על אנשים ממשיים שהוא פוגש בדרכו המקצועית. זאת ועוד: המהלך המעניין ביותר ששריד עושה פה נעשה כשגיבורו מחליט להשתמש בטכנולוגיות הריגול האימתניות שברשותו לריגול אחר האנשים הקרובים אליו. שריד כך לוקח את הנושא העיתונאי-החברתי-הפוליטי ומגייר אותו לחומרה לז'אנר של הרומן, העוסק ביחסים בין אנשים פרטיים. הריגול של זיו אחר מקורביו נעשה מסיבות טובות, לעיתים. אבל הוא ממחיש באורח ישיר את ההרסנות שיש בהפיכת חייהם של האנשים הקרובים אליך לשקופים לך. בלז פסקל, במאה ה-17, במסגרת המתקפה הנוצרית המגמתית אך הגאונית שלו על ההומניזם החילוני, כתב בארסיות שלו היו בני האדם שומעים מה אומרים עליהם בהיעדרם חבריהם הטובים ביותר לא היו נותרים ארבעה חברים ברחבי העולם כולו. זיו, החושף את קלפיהם של המקורבים לו בעזרת הרוגלות המתוחמות שלו, מגלה כך את מה שנראה לי כאחד מעקרונות ביקורת הטכנולוגיה העיקריים: More is Less. ובהקשר הנוכחי: לדעת יותר, פירושו, לעיתים, לחיות פחות.

בעקבות הקריאה בספר דורבנתי לכמה כיווני מחשבה. מה באמת יקרה בעולם נטול סודות, שבו נהיה גלויים איש לרעהו לגמרי, כפי שחושפות את בני האדם במלוא עירומם תוכנות הרוגלה המתוחכמות שמתוארות פה? מה, בעצם, מגדיר את האנושי? האם לא הסודות שלנו? או, אולי, עצם הפרטיות, ללא קשר להימצאות "סוד"? "הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה", אמרו חז"ל, ובכל זאת, "כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה". גם כשאנו יודעים את "הסוד" – יש חשיבות עליונה לביטויו הפרטי.

ועוד כיוון מחשבה: הרי ז'אנר הרומן עצמו הוא תוכנת רוגלה עוצמתית! עיקרו הוא הצגת חייהם הפרטיים, הסודיים, של בני האדם – באופן גלוי. הרומן עצמו, כז'אנר, הוא הרי מגלה חולשות. לכן אנחנו קוראים רומנים. הנוסחה הזו, בדבר "החיים הסודיים" שחושף הרומן, נוסחה של המספר והמבקר האנגלי, אי.אם.פורסטר, תמיד נראתה לי חשובה מאין כמוה. אנחנו קוראים ברומנים כדי להתוודע לצפונות הגיבורים ודרך שֹפוּניהם לגעת בחזרה בצפונות נפשנו. ומה שקורה כאן לזיו הוא תהליך מעניין (והרסני) כשמגיבור-מספר שתודעתו מוגבלת הוא הופך לרגעים ל"מספר כל יודע", מי שצפונותיהן של הדמויות האחרות גלויות לו.

גם על דִרבּוני המחשבה האלה אני מכיר תודה ל"מגלה החולשות".