מרטין איימיס כתב פעם בהומור איך נתקל לראשונה בטקסט של ג'ון אפדייק ונאנח לעצמו במרירות: "ממש יופי! עכשיו אהיה חייב לקרוא כל מה שהאיש הזה כתב!".
מעין זאת אני חש כלפי נטליה גינצבורג. יש סופרים שמעניין אותי לדעת איך הם חיים, איך הם רואים את החיים, לא כבני אדם יום יומיים, אלא כמי שמשקיפים עליהם, כסופרים. ולכן, אף על פי ש"אל תשאלי אותי לעולם", קובץ המסות של גינצבורג (שהתפרסמו ברובן בעיתונות בין 1965 ל-1970) שראה אור בעברית לפני למעלה משנה (תרגמה: אספיר מילמן, הוצאת "מאגנס", 245 עמ'), אינו מלוטש כמו קובץ מסותיה האחר, שראה אור בעברית לפניו, "המידות הקטנות" (תרגום: יונתן פיין) – קראתי בו בעניין תהומי, פרי הסקרנות הזו שמעוניינת לדעת איך גינצבורג חיה, איך היא רואה את החיים, שהינה יותר מסקרנות "ספרותית" גרידא.
אבל יש במסות כמה רגעים מיוחסים, רבי חשיבות, ושתי מסות במיוחד הפתיעו ואף הממו אותי.
רגע מיוחס כזה במסות הינה הרתיעה העמוקה של גינצבורג מיצירות שבהן "יוצר הדמויות חש בוז עמוק כלפי המין האנושי" (עמ' 37). "כדי לבטא את שיממון החיים צריך לאהוב את החיים ולהתבונן בהם בפליאה ובתשוקה" (עמ' 39). יש כאן תזכורת ל"הלך רוח הנפוץ בימינו […] מדובר בהלך רוח של סלידה מוחלטת מהמין האנושי" (עמ' 39). בהלך רוח כזה לא ניתן לכתוב או לביים יצירות גדולות (המסה נכתבה על סרט הפולחן האיטלקי "דילינג'ר מת").
חזקה גם המסה הנפתחת במילים הוידוייות, החד-משמעיות והבוטות הבאות: "אם עלי לומר את האמת, התקופה הנוכחית אינה מעוררת בי אלא שנאה ושעמום. האם אני חשה כך מפני שנהפכתי לזקנה נחשלת [גינצבורג הייתה בת 54…], או שמא שנאתי מוצדקת? איני יודעת" (עמ' 109).
ומדוע היא רוחשת תחושות קשות כאלה להווה?
"הדבר העיקרי שאני מתעבת בתקופתנו הוא התפיסה הכוזבת בנוגע למועיל ולמיותר. הדברים הנחשבים כיום מועילים הם המדע, הטכנולוגיה, הסוציולוגיה, הפסיכואנליזה והשחרור המיני. כל זה נחשב מועיל ומכובד, ולכל השאר בזים כאל סרח עודף. עם זאת, אותו 'סרח עודף' אוצר בחובו דברים רבים" (עמ' 110).
ומהו "הסרח העודף"? ראו איזה יופי כבד-ראש אצור במשפטים הבאים:
"קשה יהיה לציין את כולם, שהרי אין להם סוף. למשל, כושר השיפוט המוסרי של הפרט, האחריות האישית, ההתנהגות המוסרית של הפרט; למשל, ההמתנה למוות, כלומר כל מה שמהווה את חיי הפרט; למשל, המחשבה החופשית, הדמיון והזיכרון, האבל על תקופות אבודות, המלנכוליה, כלומר כל מה שמהווה את חיי השירה" (עמ' 110).
—
שתי המסות שהממו אותי הן שתי מסות עוקבות מ-1970 בשם "הילדות והמוות" ו"על האמונה והאי-אמונה באל" (אני משער שהראשונה עוררה תגובות רבות שחייבו את גינצבורג להגיב עליהן בכתיבת השנייה). המסות, כפי ששמה של האחרונה מלמד, עוסקות בדת.
גינצבורג נולדה למשפחה שהאב בה יהודי והאם קתולית. היא נישאה ליהודי שנרצח בידי הנאצים ואחר כך נישאה ללא יהודי ואף המירה את דתה לקתוליות לצורכי נישואים אלה. גינצבורג הייתה אשת שמאל, מקורבת בתקופות מסוימות לקומוניסטים. דבר בפרטי הביוגרפיה שלה לא הכין אותי לעמדותיה המפתיעות מאד בסוגייה הדתית.
הסוגייה הזו נראית לי חשובה ביותר בכלל בזמננו וחשובה ביותר גם בהקשר הספציפי של הספרות (בשנים האחרונות יצא לי כמה פעמים לכתוב על מה שאני מכנה תת-ז'אנר "הרומן הדתי"; תת-ז'אנר, שנציגו הגדול הוא דוסטוייבסקי). כאתיאיסט אני סבור שההתמודדות החילונית המצויה עם סוגיית היעדר האל אינה מספקת. לא רק שגישות אתיאיסטיות כמו אלו של פרויד ב"עתידה של אשליה" – המדברות על הגעה של המין האנושי לבגרות, מתוך הכרה שאין "אבא" – אכזריות בהשלכותיהן הרגשיות ולא ישימות לרוב המין האנושי (או לחלקים גדולים ממנו). אלא שאיבוד הקונספט של האלוהים, כדבר מה מושלם, מעל הטבע וכולי, נראה לי לא נכון מבחינה אינטלקטואלית ורגשית כאחד. מבחינה אינטלקטואלית הוא לא נכון במובן זה שיש לנו, בני האדם, מגע, ולו במחשבה, עם רעיונות הנוגעים לאינסוף. ומבחינה רגשית, במונחים פסיכואנליטיים דווקא: הקונספט של האל משמר משהו מהנרקיסיזם הראשוני האנושי, שימור שנדמה לי הכרחי לבריאות הנפשית.
גינצבורג פותחת את מסתה בהמלצה יוצאת דופן, המלצה להורים אתיאיסטיים לא לומר לילדיהם באופן נחרץ שאלוהים לא קיים (עמ' 187). מילים אלה עלולות לעורר בילדים חרדה קיצונית, מלבד זה שהן אולי לא נכונות. "כיום נהוג לחשוב שאסור לשקר לילדים. זה נכון. אבל לגבי אלוהים, מי שלא מאמין צריך לשקר לילד; כלומר, עליו להעלות ספקות, גם אם אין לו שום צל של ספק בעניין" (עמ' 187). (אני מוכרח לומר שכיוונתי לדעת גדולה ואני נוהג כך עם ילדיי, כלומר אני מעמיד בפניהם פני אגנוסטי ולא אתיאיסט).
בהומניות עמוקה טוענת גינצבורג שעולם בלי אלוהים ובו המוות הוא שינה נצחית "הוא ההפך הגמור מכל מה שילדים אוהבים ורוצים. ילדים שונאים לישון. הם שונאים את השעמום ומפחדים ממנו. ייתכן שהם שונאים את השינה והשעמום בדיוק מפני שהדברים הללו דומים למוות, כלומר לאופן שבו הם מדמיינים את המוות בעולם ללא אלוהים" (שם).
גינצבורג בהמשך המסה ובמסה הבאה מציגה תפיסה עמוקה מאד על מהות האמונה באלוהים. האמונה באלוהים נכרכת בהצעתה באמונה באדם – לא רק בזולת, אלא גם בעצמך! "אלוהים הוא הדבר החשוב ביותר שיש לנו גם אם אינו קיים" (עמ' 199), כותבת גינצבורג. אך יש לציין שמצמד המסות הללו עולה דווקא המחשבה שהיא סבורה שהוא קיים, כלומר שגינצבורג הייתה אדם מאמין. תפיסה שגם מביאה אותה ברגעים במסה ללוגיקה מעט עקומה ("אין זה נכון שאמונה באלוהים מבטיחה חיים מאושרים יותר; ואין זה נכון שהיא הופכת בני אדם לטובים יותר. לכן נדמה שאין זה משנה אם אנחנו מאמינים או לא מאמינים. אך אם אין זה משנה, פירוש הדבר שכל מה שנוגע לאלוהים הוא בעל חשיבות עצומה, בלתי מוסברת ומהותית פירוש הדבר שאלוהים חשוב יותר מהאמונה או חוסר האמונה שלנו בו" – עמ' 202-203).
בהערה חריפה, מעירה אחת הדמויות ב"בעלת הבית" של נעה ידלין (2012) שסוגיית האמונה או אי האמונה באלוהים היא מכרעת ולכן יש הבדל חריף בין דתיים ליברליים לחילוניים, למרות הקירבה ביניהם במובנים רבים. הגישה הדתית ההומניסטית שגינצבורג מציגה כאן באופן מרשים ובו זמנית מעט מבולבל מנסה ולרגעים מצליחה לגשר על הפער הזה.
בכל אופן, זוהי סוגייה מכרעת לזמננו. כפי שמישל וולבק טוען: מטריאליזם והומניזם לא הולכים ביחד. כיצד נוכל לפתח הומניזם גם בגישה חילונית? כיצד נוכל לשמר את הקונספט של "אלוהים" בלי לעשות שקר בנפשנו וסילוף בתבונתנו?
מבקר חופשי 
תגובות
נושא חשוב ביותר ושאלה מעניינת מאוד. יש לי הצעה מעשית – על אף שאני לא יודע אם היא תיראה מעשית גם לקהל היעד שלה, כי קשה לי לדמיין איך נראה העולם למי שאין לו תודעת-אלוהים (אני מעדיף את המינוח הזה, שמציין אינטואיציה ואפילו תפיסה ישירה בחוש, על פני "אמונה", שמציינת פשוט הסכמה סבילה עם דבריהם של אחרים על תופעה שאין אליה גישה ישירה).
נראה לי שכל אדם, גם האתאיסט המושבע ביותר, יכול להרגיש שהעולם הוא מקום מסתורי שרובו הגדול חורג מגבולות הידיעה שלנו ואפילו מגבולות ההיגיון. זו גם ההרגשה הבסיסית שמניעה את המדע, כלומר סמל הרציונליות וההפך מדתיות (ובמיוחד בעשורים האחרונים, ככל שהמדע חודר יותר לעומק התופעות כך הוא מתרחק מהבנה ברורה ויציבה שלהן).
ההבדל האמיתי בין מה שמכונה מאמינים ללא מאמינים הוא בשאלה האם רואים את המסתורין הזה בצורה פרסונלית, כביטוי של "מישהו", או שרואים אותו רק כ"משהו" שמאחוריו אין אף אחד.
מאחר שאף אדם לא יכול לדעת בוודאות אם אכן מדובר במישהו או במשהו (וזה מה שהופך את המונח "אמונה" לכן מתאים במובן מסוים), הנטייה לצורת ההסתכלות האחת או האחרת היא בסופו של דבר בחירה אישית. חלק בוחרים לקרוא לזה אלוהים ודוחים כל מושג אחר, וחלק בזים לבחירה הזאת ובוחרים לקרוא לזה "טבע", "אנרגיה", וכו'.
ההצעה שלי היא: קודם כל להיות מודעים לכך שמדובר בבחירה, ואז לנסות, כתרגיל פנימי, לבחור באפשרות המנוגדת ופשוט להתמיד בה לפרק זמן מסוים ולראות את ההשפעה שלה על הנפש. במקום לחשוב על "טבע", לחשוב על "אלוהים" ולראות מה קורה.
במילים אחרות: מי שבטוח שאלוהים לא קיים, אז שימציא אותו – רק כמושג שהופך את המציאות לפרסונלית. ואם הוא יגלה, בהתבוננות כנה אל תוך עצמו, שבהמצאה הזאת יש מבחינתו חיים למרות המודעות המלאה שלו לכך שזו המצאה, אז אולי במובן מסוים היא לא המצאה, אחרי הכל.