פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
קובץ המסות המעולה הזה ראה אור במקור ב-1962. "מסה" היא מילה גמישה מספיק על מנת לכלול את הממוארים (למשל, זה שעוסק בדמותו של חברהּ הסופר, צ'זארה פאבֵֶזה), קטעי האוטוביוגרפיה, פרקי ההתבוננות (למשל, זה שעוסק באנגליה) וההגות (למשל, זה שעוסק בדרך הנכונה לחנך ילדים) שיש כאן.
אמצעי פואטי מרכזי שגינצבורג משתמשת בו הוא לבוא אל הדברים כמו מהצד. כך היא נמנעת מסנטימנטליות מחד גיסא ומשיגה גם אפקט אסתטי בעוררה את הקורא לחלץ בעצמו את העיקר מהטקסט. למה כוונתי? למשל, בטקסט "חורף באַבּרוצו", מבקשת גינצבורג לספר בעצם את תקופת הגלות שנכפתה על משפחתה בזמן מלחמת העולם השנייה, גלות שבסופה נרצח בעלה הראשון, היהודי, במרתפי הגסטפו. אבל הטקסט כמו מסווה את עצמו ("כמו" כי זו הסוואה מעט כושלת במכוון) בתיאור החורף בכפר הפרובינציאלי האיטלקי. בפרק אחר מתוארים פרקים רגשיים מרכזיים בחייה של גינצבורג מבעד לסוגייה הצדדית של יחסה לנעליים ("אני באה ממשפחה שבה נועלים נעליים חזקות ויציבות"). אפילו במסה הטעונה המשרטטת את דיוקנו של פאבזה (אך אינה מזכירה אותו בשמו), מוסווה ומוסט חלק מהנושא הטעון (טעון כי פאבזה התאבד) בתיאור ואפיון עירם של גינצבורג ופאבזה, טורינו. ולעתים הפרט הצדדי אינו משמש כמגן מפני סנטימנטליות ולא כהסטה מכוונת שנועדה לעורר את הקורא למצוא בעצמו את המוקד המרכזי של הטקסט, אלא פשוט כסינקדוכה, כלומר כפרט שמובא כדי לייצג את הכלל. כך האוכל ובתי האוכל באנגליה מייצגים את התרבות האנגלית כולה: "בכל לונדון אין ולו מסעדה אחת שנעים להיפגש בה עם חברים, לשוחח ולאכול". במסה נוספת על אנגליה משרטטת גינצבורג את ההבדל בינה לבין מכורתה: "איטליה היא מדינה שמוכנה להתמסר ברצון לידי הממשל הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. כידוע היטב, זוהי מדינה שמושלים בה הבלגן, הציניות, אוזלת היד והבלבול. ולמרות זאת, יש תחושה שתבונה ושכל ישר זורמים ברחוב כמו במחזור דם פעיל […] באנגליה יש תבונה המיתרגמת למעשים, אבל אם נחפש אותה בקרב האנשים העוברים ברחוב, לא נמצא לה אלא הד קלוש".
בדומה לרומן האוטוביוגרפי שפרסמה שנה לאחר "המידות הקטנות", "אמרות משפחה", גינצבורג משכילה לתבנת ולארגן בשום שכל את הנושאים שלה. אם ב"אמרות משפחה" נמסר הסיפור האישי בעזרת הארגון והתבנות של הביטויים המשפחתיים האופייניים, כאן, למשל, מסופר סיפור הזוגיות שלה (עם בעלה השני, גבריאלה באלדיני, שגם הוא לא מוזכר בשמו), באמצעות ההנגדה ביניהם ש"תופרת" את כל המסה ("לו תמיד חם, לי תמיד קר" וכן הלאה לאורך כל המסה).
באחת המסות דנה גינצבורג בהשפעתה המצמיתה של מלחמת העולם השנייה: "לא נחלים לעולם מהמלחמה הזאת". המלחמה חשפה דבר מה נורא באשר לבני האדם, דבר מה שאי אפשר התכחש לו. לכן ההשפעה הזו של ניסיון המלחמה נוגעת ישירות לסופרים: "אנחנו לא יכולים לשקר בספרים שלנו […] וזה אולי הדבר הטוב היחיד שהביאה עמה המלחמה". במסה אחרת היא דנה בנושא שהיה רווח באותה תקופה, אולי בעקבות הערתו המפורסמת של אדורנו על אי האפשרות לכתיבת שירה אחרי אושוויץ, באפשרות של שתיקה גורפת.
ועם זאת, הספרות היא מקצוע מלהיב. ומסה אדירה כאן, בשם "המקצוע שלי", דורשת דרשה יפיפייה בזכות אותו מקצוע, תוך פריסת האוטוביוגרפיה המקצועית של גינצבורג, מראשית ניסיונותיה בכתיבה. במסה הזו היא מדברת, למשל, על נטייתה בתחילת דרכה לבוז לגיבוריה, כי היא חשה שכך היא נאמנה לאמת וחומקת מרגשנות. אבל בהמשך היא הבינה שזו מגבלה. ולא רק מנקודת ראות הומניסטית ("אותו עניין חסר חמלה באחר אינו לוכד אלא היבטים מצומצמים ביותר, במספרם ובעומקם, באישיותו המלאה"). אלא משום שהעוינות שלה כלפי הדמויות חושפת את תמימותה, היא: "אותו סוג מיוחד של עוינות שהיא הגנתו של האדם התמים, הבטוח תמיד שמרמים אותו, של איש הכפר שזה עתה נחת בעיר ורואה גנבים בכל פינה".
ובכלל, הפתרון המוזכר של השתיקה אינו פתרון, כי "השתיקה, כמו האדישות והתאווה, היא חטא", היא ויתור על המגע עם אחינו בני האדם. המסה החכמה והמתוחכמת "קשרים אנושיים" עוסקת, כנלמד משמה, בדיוק בעניין זה. וכאן גינצבורג משמשת ביכולתה כסופרת בצורה מבריקה. היא פורסת בגוף ראשון רבים ("בילדות, עינינו היו נשואות אל עולם המבוגרים") את סיפור יחסינו עם האנשים בעולם, במעין אוטוביוגרפיה קולקטיבית ופרטית-לגמרי כאחד, מילדות לגיל העמידה.
הכל כתוב כאן במוזיקליות, ובחום, ובחוכמה ובצניעות לא מעושה. "כשאני כותבת משהו, אני בדרך כלל חושבת שזה חשוב מאד ושאני סופרת דגולה. אבל בסתר לבי אני יודעת טוב מאוד, תמיד, מי אני ומה אני, כלומר סופרת קטנה, קטנה מאוד". אך מה שהופך את הצניעות ללא מעושה, לאותנטית, היא התוספת הערמומית שבאה מיד אחר כך: כן, סופרת קטנה, אבל "קטנה כמו מי? […] אני מעדיפה לחשוב שאף אחד לא יהיה כמוני, קטנה ככל שאהיה".
ואפרופו קוטן: שם הקובץ מעט מטעה, כי במסה שנתנה לקובץ את שמו ממליצה גינצבורג לחנך את ילדינו במידות הגדולות דווקא ולא במידות הקטנוניות, אלה הממליצות להרוויח כסף או לחתור להצלחה. והיא מלווה זאת בעצות קונקרטיות מאד של אישה חכמה מאד שמבינה גם בגידול ילדים.
מבקר חופשי 
תגובות
אני לא אנגלופילית במיוחד, אבל ההרגשה שלי היא שלפסול בהכללה גסה את כל הבריטים כלא חכמים, ואת כל המסעדות בלונדון כלא נעימות, זה כמו אותו כפרי ש"רואה גנבים בכל פינה"… והרי לא כולם בעיר גנבים. זו לא תמימות, זו חשדנות ורגשי נחיתות. אם הציטוטים כאן מייצגים (וחזקה על אריק גלסנר שידע לבחור), אני אוותר.
יעל, זו אבחנה נכונה (והקישור בין התגובה שלה לאנגליה למה שהיא ביקרה בעצמה ואת עצמה ככותבת מתחילה). המסה על אנגליה מונעת בין השאר מכך שכנראה נטליה גינצבורג הרגישה בה לא בנוח. אבל המסה מעניינת בכל זאת: גם בגלל כמה הבחנות נכונות בהחלט (לגבי האוכל: צריך לזכור שמדובר על לונדון של שנות החמישים, לא לונדון הבירה הקולינרית של היום), וגם בגלל שמעניינים רגשי הנחיתות כשלעצמם.
ביקורת יפהפיה