על "הסוף", הכרך הששי באוטוביוגרפיה של קארל-אובה קנאוסגורד (מנורווגית: דנה כספי, 1056 עמ').

פורסם, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

עכשיו, כשתורגם לעברית החלק השישי, הארוך והאחרון, באוטוביוגרפיה הזו, שהפכה לאחד האירועים החשובים בספרות העולם במאה ה-21 (בנורווגית היא התפרסמה בין 2009 ל-2011), אפשר להשקיף לאחור על מגילת הענק הזו, הנגללת לה על פני יותר מ-3,000 עמודים, ולראות שהיא מכילה, למעשה, שתי חטיבות שונות.

חטיבה אחת היא העלאתם על הכתב של רגעי חיים רבים מספור בחושניות חריפה; על מראם, קולם, ריחם, מגעם, טעמם (אם כי בעיקר מראם; האמנות הקרובה ביותר לכתיבה של קנאוסגורד בחטיבה זו היא אמנות הציור הפיגורטיבי). רגעי החיים האלה בחלקם "בנליים" (ארוחת בוקר, עישון במרפסת). אבל הכישרון של קנאוסגורד הופך אותם לטעונים, למתפקעים, לרוטטים. המפעל של קנאוסגורד הוא ניסוי גדול בויטאליזם. לדורנו, דור המסכים, ההמחשה שממחיש קנאוסגורד של החיכוך החריף של "האני" בעולם היא הזמנה לצאת מהסטריליות ולטבול את עצמנו בהוויה. לחטיבה הזו צירף קנאוסגורד לאורך ששת הכרכים קטעים הגותיים, חלקם רבי ערך. לטענתו, אנחנו חיים בעידן שפחות ופחות מאפשר את החיכוך הזו של "האני" בהוויה, את המבט הילדי המתפעם, את חוויית הנשגב של המפגש בקיום (נשגבת, לפי קנאוסגורד, יכולה להיות גם רכבת שועטת חרישית בין בניינים אפורים תחת שמש ענקית). קנאוסגורד לא מזכיר מסכים, או כמעט שלא, אך הוא מדבר על כמה תהליכים שונים, ביניהם ההסברים המדעיים שאִיידוּ את המסתורין מהטבע, שתרמו לכך שמה שהוא מכנה "משמעות" – ולפי תפיסתו המקורית הינה בדיוק היכולת של הסובייקט לחוות במלוא החריפות את האובייקט, המציאות – הידלדלה מאד בעולמנו. "המאבק שלי" הוא ניסיון של אדם בן ארבעים להשיב את "המשמעות" לעולם. ניסיון שלא נכשל. אם כי קנאוסגורד לא נותן את הדעת לעובדה המעניינת שאת המגע החושני עם העולם לוכדת דווקא יצירה ספרותית.

אבל ששת הכרכים מכילים, כמובן, גם חטיבה אחרת, הלא היא האוטוביוגרפיה. לצורך הניסוי המןזכר בויטליות, קנאוסגורד משתמש בעצמו ובקורותיו רק ככלי. אבל האוטוביוגרפיה מתחקה, כמובן, אחר חייו של כותבה, אחד קארל אובה קנאוסגורד, שנולד ב-1968, שהוריו התגרשו, שלמד באוניברסיטה בברגן, שאביו שתה את עצמו למוות, שרצה להיות סופר והצליח, ונכשל, והצליח, שהתחתן, והתגרש, והתחתן בשנית וכו'. הייחוד של הכרך הששי הוא, ראשית, שבו ניתן חלק הגותי ארוך, שבהקבלה סימטרית לחלק ההגותי שנועד לאשש את החטיבה הראשונה, הויטליסטית, נועד הפעם להצדיק רעיונית את החטיבה השנייה, האוטוביוגרפית.

"הסוף", הכרך השישי, מכיל כך שני מהלכי-על משלו, מהלכי-על מזהירים.

מהלך-העל הראשון נבע במקורו ממצוקה גדולה. בפתח "הסוף" אנחנו מתוודעים לכך שדודו של קנאוסגורד, אחיו הצעיר של אביו שמת, מאיים בתביעות על ההוצאה. לטענתו, קנאוסגורד שיקר במצח נחושה בעיקר בדבר הנסיבות שהובילו למותו של האב. האב לא שתה את עצמו למוות. הוא לא חי בהזנחה נוראית עם אמו, שהיא גם אמו של הדוד ועוד. מה שתואר ב"מוות במשפחה", הכרך הראשון, נבדה מדמיונו של קנאוסוגרד לצרכים סנסציוניים. התגובה התוקפנית של הדוד יוצרת גלי חרדה אצל קנאוסגורד. אבל היא גם שולחת אותו לשאלה עקרונית: הרי האב המת הוא האב שלו! הרי הסיפור של יחסיו עם האב הוא סיפורו שלו! כך הופך המאבק עם הדוד, בידיו של קנאוסגורד, למאבק עקרוני בזכות הז'אנר האוטוביוגרפי: החברה, השבט (המיוצג על ידי הדוד), לא יכולים לפגוע בזכותו של היחיד לספר את סיפור חייו.

מהלך-העל המזהיר השני נוגע לכותרת שנתן קנאוסגורד לאוטוביוגרפיה שלו. בשילוב של אינטואיציה עמוקה וסנסציוניות זולה קרא קנאוסגורד ליצירתו בשם שנתן היטלר לספרו. אחרי שראו אור הספרים הראשונים, שנחלו הצלחה רבה, הבין קנאוסגורד שהוא לא יכול להותיר את הכותרת כפרובוקציה זולה. וגם האינטואיציה שלו, להבנתי, גרמה לו להבין שכמו במאבק עם הדוד, הבחירה בשם הזהה לאוטוביוגרפיה של היטלר יכולה להפוך תחת ידיו ממקור מצוקה ומבוכה למכרה זהב ספרותי. כך פנה קנאוסוגרד לקריאה של "המאבק שלי" של היטלר ולקריאה של ספרות ענפה על הנאציזם (לכרך מצורפת רשימה ביבליוגרפית בת עשרות פריטים). התוצאה היא מסה בת מאות עמודים על היטלר הצעיר, עד 33' (ובעיקר עד פרסום "מיין קאמפף", ב-1925). המסה מעניינת ומקורית מאד כשלעצמה. אבל, בעצם, המהלך המזהיר באמת שעולה כאן מצוי בחלקו בסב-טקסט. קנאוסוגרד, למעשה, עורך השוואת ענק בין המחצית הראשונה של המאה העשרים למחצית השנייה. המחצית השנייה, זו שבאה לידי ביטוי באוטוביוגרפיה של קנאוסגורד, "קטנונית", "נרקיסיסטית", אינדיבידואליסטית, ממוקדת בחיי הפרט בצורה מופרזת (דאגה, יש שיאמרו, שהגיעה לממדים גרוטסקיים בימי הקורונה, כשטובת הכלל נזנחה בעבור טובת פרטים פגיעים). המחצית הראשונה, לעומתה, זו שהיטלר גילם אותה, לא הכירה בכלל בפרט. היא הכירה את ההמון ואת המנהיג. יש כאן, לטעמי, כתב הגנה עמוק על הליברליזם של המחצית השנייה של המאה העשרים. הוא אכן קטנוני, ילדותי, מרוכז בעצמו; אבל הוא לא מוביל לרצח המונים.

לא הכל מוצלח בכרך הזה. בין עמוד 370 ל-430 יש ניימדרופינג מביך לעיתים וניתוח לא משכנע ומייגע של יצירות ספרות. אבל בכללותה "המכה בפטיש" של קנאוסגורד, קרי יצירתו החותמת, מרשימה מאד ומתסיסה את מוחו של הקורא בכיווני מחשבה רבים, שרק העיקריים שבהם שורטטו כאן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: