על "נאמן לעצמו" של יונתן יבין (הוצאת "מֶלֶל", 348 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אנחנו בתקופת שידוד מערכות בכל הקשור ליחסים בין סופרים להוצאות הספרים ולדרך שעושים כתבי יד מהכותבים אל הקוראים. חלק מהוצאות הספרים – לא כולן! – זונחות, באופן חלקי או נרחב, את המודל שבו עורכי ופרנסי ההוצאה מחליטים אלה כתבי יד ייראו אור (משיקולים שונים: מה"ספרותי" עד המסחרי), תוך העמסת עלות הוצאת הספר על כתפיהן שלהן (כאשר, בהתאם, את רווחי המכירה, אם יהיו, מקבלת בעיקר ההוצאה), למודל בו עלות הוצאת הספר מועמסת על כתפי הסופרים עצמם. לשינוי הזה כמה השלכות: א. כשספר שראה אור במודל הזה מגיע לידיו של הקורא (או המבקר) הוא לא עבר בעצם שום תהליך מיון תוכני. או שהוא לא היה בהכרח הטוב ביותר מבין אלה שעברו תהליך מיון כזה (כי ייתכן שלבעליו של עמיתו, כתב היד הטוב ממנו, לא היה כסף לשלם על הוצאת ספרו). ב. הספרות סובלת כך מייצוג-יתר של שכבת האוכלוסייה שיש לה אפשרות לממן בעצמה את ספריה. חשוב להדגיש: ספרים במימון עצמי יכולים להיות יצירות מופת (ויש דוגמאות עבר מפורסמות לכך) ואילו ספרים שעברו תהליך סינון בהוצאה אינם בהכרח ספרים טובים (בגלל שטעמם של הבוחרים קלוקל או בגלל שמסתננים שיקולים זרים לתהליך הבחירה המריטוקרטי כביכול). עם זאת, ניתן לטעון שמתוך אלף ספרים שרואים אור על סמך יכולתם הפיננסית של מחבריהם אל מול אלף ספרים שבחרה חבורה של אנשים שהינם קוראי ספרות מנוסים, יימצאו בתחומי האלף השני יותר ספרים שיש בהם את התכונות שבגללן אנשים נמשכים לספרים מלכתחילה. כך או כך: אני בעד שקיפות בסוגייה הזו, ושההוצאות שאינן בוחרות ספרים על סמך הנזילות של מחבריהם יסמנו זאת בלוגו מיוחד בכריכה הפנימית, למשל.

הדברים נצרכים לגופם אך אני כותבם גם בגלל שהם רלוונטיים לספר שלפנינו. יונתן יבין (1972), כותב מנוסה (שאת רומן הביכורים שלו, שראה אור ב"עם עובד", "באבא ג'י", קראתי בעבר בעניין), נטש גם הוא את המודל הישן ופנה להוצאת ספרו החדש ב"גיוס המונים" (הדבר מצוין בסוף הרומן), בהוצאה שהקים לצורך הוצאת הספר. במודל הזה נחלשת אמנם סכנת ההטיה המעמדית שהזכרתי לעיל, אך קיימת עדיין סוגיית היעדר הסינון התוכני בתווך שבין הכותב לקורא. כמו שצצה סכנה אחרת: של הוצאת ספרים בערכי הפקה נמוכים (עריכה תוכנית ולשונית, עיצוב המוצר הספרותי) בידי גוף שאינו מיומן בחלקים הפרוזאיים של המקצוע.

למרבה השמחה הרומן של יבין לא סובל מערכי הפקה נמוכים כאלה (למשל: היו לספר עורך ספרותי ועורכת לשון). ובכלל, מבחינת תוכנו, מדובר בבידור מקצועני ואינטליגנטי.

הרומן מספר בגוף שלישי על שאול "סולי" נעמן, שדר רדיו כוכב בן חמישים, שהעליב בשידור את שרת הביטחון, בעלבון שלא מפורש עד סוף הרומן אבל חציו נתפס על ידי הציבור כשמאלני וחציו כמיזוגיני. חלק מהעלבון, נרמז לנו גם כן, נבע מטעות הבנה של סולי בגין תהליך התחרשותו המתקדם, שהוא הסתיר ממנהליו ברדיו. בעקבות מה שהוא מכנה "הפדיחה", מושעה נעמן מהתחנה, מהתוכנית בה חלש על סדר היום הישראלי במשך כשלושים שנה. עיקר הרומן הוא תיאור קומי של מנאז' א קאטְר, כלומר מערכת יחסים רגשית סוערת שמתפתחת בין שני זוגות. ההתחלה היא חברות מפתיעה שנוצרת בין נעמן, כוכב הרדיו שלא דופק חשבון, לקצין משטרה בכיר, דולב שלווה שמו. שלווה הוא נהנתן חובב סקי, יין ולהבדיל נשים. הקשר הנרקם ביניהם לא נעדר אנדרטונים עדתיים, היקסמות הדדית של נציג האליטה הישנה ונציג האליטה החדשה. הסיפור, כמו שאומרים, מסתבך כשסולי מתאהב באשתו הסקסית וההרה של שלווה, אסנת, שאמנם ממבחינה רוחנית אינה משתווה לאשתו האהובה והנאמנה סיגל. "היא הייתה למוזה שלו. מוזה דלת השכלה ועילגת, בורה ואדישה – אך נבונה לאין שיעור, רוויית חכמת חיים, מצחיקה ופרועת הליכות". יבין יודע ליצור עניין ומתח. היווצרות החברות הגברית המאוחרת בין סולי לדולב יוצרת בהתחלה מנוע עלילתי יעיל, ומייד אחר כך מצטרף בנהמה עלילתית גם הניאוף המתפתח מאחורי הגב של החבר החדש והאישה הישנה. וכל זה בהולכה קומית קלילה שמתבטאת, למשל, בהבלחות גילויי הקמצנות החולנית של סולי.

אני מכנה את הרומן "בידור" בגלל, ראשית, שבדמות השדרן הנרגן (מין הכלאה של נתן זהבי ובן כספית) יש מן הקלישאה ומן ההקצנה הקריקטורית הלא מעמיקה. שנית, מבחינה לשונית הרומן הוא בעל משלב לא יציב. כמו בכמה רומנים ישראליים בני העידן שלנו, שכתבו סופרים בעלי עברית בארוקית, גם יבין, בעל הלשון העשירה, נאלץ ליצור גיבור שמדבר נמלצוֹת על מנת להסתיר שהסופר עצמו מתקשה בשחזור שביל הזהב העברי הגמיש, שמצאו סופרים כשבתאי, קנז ויהושע ליצירת פרוזה ישראלית טבעית. אך בעיקר אני מכנה את היצירה "בידור" בגלל קווי העלילה המודגשים, המלודרמטיים בבסיסם.

אבל שלא תהיה טעות. על מנת לכתוב בידור אינטליגנטי נחוץ כישרון מגובה בעבודה קשה (ועם זאת כזו שלא ניכרת לעיני הקורא). והרומן הזה הוא בידור מיומן ונבון; קצבי, סקסי ומצחיק.        

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: