חג שמח לקוראי הבלוג!
מצורפת הביקורת שמופיעה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
הקובץ הצנום והדחוס הזה, בעריכת פרופסור אבידֹב ליפסקר וד"ר גיל וייסבלאיי, עומד במשימה שהציב לעצמו. הוא מעורר סקרנות רבה להמשך הקריאה ביצירתו של הסופר שנשכח למדי כיום, אם כי בעבר הוזכר עם עגנון בנשימה אחת, כאחד משני גדולי הפרוזה העברית.
ההיכרות שלי עם הזז (1898-1973) הייתה מצומצמת ולא הותירה בי חותם. לשאלה ששאל פעם, במאמר על הזז, אוהב גדול של יצירתו, פרופסור דן מירון, ובמבוכה גלויה: האם אנו, שהורגלנו לחשוב שמשפט הזמן הוא המשפט האמין ביותר, לא צריכים להרכין ראש בפני פסק דינו, שמראה שליצירת הזז אין כיום קוראים נאמנים ולו במספר מצומצם? השבתי ביני לביני: הן. אבל חסד של אמת, שגמלו ליפסקר ווייסבלאיי עם הסופר המת, חשף בפני ניצוצות של גדולה ספרותית ודאית – רוחב יריעה, אורך ידיעה ועומק מחשבה – ועורר אותי להשיבו מן המתים (לפחות בשביל קורא אחד).
למען הסר ספק, גם כאן, בחלק מהסיפורים, מוחשת חולשה, כמדומה אופיינית. החולשה היא ראוותנות והיא נחלקת לשניים: ראוותנות לשונית וראוותנות רעיונית. ידע העברית של הזז עצום, אבל הוא נהנה להרשים בו את הקורא ולא חושש לאזוטריות לשונית. חלק מהמשפטים הופכים כך בפשטות ללא מובנים וטעם הלוואי של הראוותנות גם מפריע כשלעצמו. הידענות הלא פחותה של עגנון בעברית לא מבליטה כך את עצמה והיא גם מובנת יותר. לזאת יש להוסיף את הראוותנות הרעיונית. יש כאן, לעיתים, עמקות מובלטת מדי. בסיפור קצר מ-1971 בשם "אותו האיש", על צייר איטלקי בשם בופאלמאקו, בן המאה ה-14 לדעתי (כמדומני, הזז מתכוון לצייר בשם זה שמסופר עליו ב"דקאמרון"), מודגש מדי הפאנץ' ליין ה"עמוק": אותו אדם עצמו יכול לשמש כמודל הן לישו והן ליהודה איש קריות! ובסיפור קצרצר מ-1972 ("במראָה"), מורגש שהזז רוצה שנתרשם מיכולתו לחדור פסיכולוגית לנפש מסוכסכת ומפוצלת של סטודנט ישראלי שמתאבד. שוב, אצל עגנון, העמקות גם אמיתית יותר וגם לא ראוותנית כך. ועוד הבדל מעגנון: האנטי קלריקליות החריפה שמדי פעם מבליחה אצל הזז (אחד מגילומיה הידועים הוא ביצירתו המפורסמת "הדרשה", שאינה בקובץ). כאן, בסיפור מ-1938, "התייר הגדול", מושם ללעג פולחן "קברי הצדיקים" של יהודים ומוסלמים בגליל.
אבל, כפי שאולי מתחיל להירמז אפילו מהדוגמאות הנ"ל, יסוד אחד ישנו כאן, מרשים ביותר, והוא רוחב האופקים של הכתיבה. הזז חולש על זירות שונות ורחוקות זו מזו הן בזמן והן במרחב. יש כאן, למשל, נובלה ("שמואל פרנקפורטר") על מלחמת האזרחים באוקראינה (1917-1920) ועל ראשית השלטון הבולשביקי בה, והכל מתוך זווית יהודית. הנובלה הזו מעניינת ומלמדת ומקבלת רלוונטיות מפתיעה בימים אלה שבהם לא נעים לחלקנו להיזכר באנטישמיות האוקראינית (עשרות אלפי יהודים נרצחו אז בפוגרומים, רובם בידי אוקראינים). מאוקראינה ויהודיה מדלג הזז לתימנֵי ירושלים ומספר בנובלה מ-1941 בשם "בעלי תריסין" – שהיא לטעמי הסיפור הטוב ביותר בקובץ – ובטבעיות ובסמכותיות דומות, על סכסוך קטלני בין שלושה "מורים". הנובלה הקומי-טראגית הזו מפגינה שליטה מופלאה בעולמם הרוחני של תלמידי החכמים יוצאי תימן (והיא מדרבנת לקריאה ברומנים "התימניים" של הזז). נקודה אחת העיבה על הנאתי מהסיפור: האין כאן ניסיון להתחרות בעגנון של "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", המתאר יריבות דומה? אלא שאז מצאתי שהנובלה העגנונית ראתה אור ב-1946! כך שייתכן שיחס ההשפעה בין שני הסופרים הוא דו-סטרי. דוגמה מבריקה לרוחב היריעה של הזז מצויה בסיפור "Curriculum vitae" (שראה אור אחרי מותו), שמסכם בשלושה עמודים בעלי ארומה קומית ביוגרפיה של אינטלקטואל יהודי נודד, שעבר בכל התחנות האידיאולוגיות האפשריות (ציונות, קומוניזם, חזרה בתשובה, פסיכואנליזה, פנומנולוגיה ועוד).
ליפסקר בהקדמתו מדגיש את רוחב היריעה הזה ואכן הוא מרשים ביותר. ועדיין, הנאת הקריאה ברובה הייתה הנאה לימודית, אינטלקטואלית, ולא הנאת קריאה "סתם כך". הזז תובע עבודה מקוראו, בעיקר עבודת פיצוח של השפה. זו עבודה מהנה, אך הנאתה היא מעין הסיפוק הבא בעקבות אימון גופני מוצלח.
אבל היו כמה רגעים בקריאת הקובץ הזה שהקריאה נסקה מעלה לרמה עקרונית יותר, להכרה מלהיבה וסוחפת, הנוגעת להבנת התפקיד המכריע שיכול להיות לספרות בחברה הישראלית. בסיפור הנועל את הקובץ ושהעניק לו את שמו, סיפור קצר מספטמבר 1973 (רגע לפני המלחמה), מסופר על קיבוצניק שחזר ממלחמה אחרת (ששת הימים כנראה), שבה נהרגו חבריו, והוא מחפש דרך והלום ספקות אידיאולוגיים. הצעיר מתגלגל לירושלים ועומד על סיפה של חזרה בתשובה. הזז אמנם לא פותר לצעיר את לבטיו, אבל הוא מציג אותם בעמקות וללא מורא וחולש גם בסמכותיות על הידע הרוחני שאוחזים בו הרבנים שאורי הקיבוצניק מתייעץ איתם. כך מתבהר לפתע שהספרות העברית שהזז כותב, הספרות העברית שהוא אחד מנציגיה הגדולים, הספרות השולטת בעברית על כל רבדיה, המכירה באינטימיות ובלי רגשי נחיתות את הספרות היהודית הדתית, הספרות בעלת העמקות האקזיסטנציאליסטית, הייתה פעם – ואולי עוד תחזור ותהיה? – הכוח הרוחני היחיד שיכול לבלום את נהירתה וקריסתה של הישראליות לעבר הדת.
מבקר חופשי 