לקראת הרצאה עליו, אני קורא בפעם השנייה את "שיחות עם חברים", רומן הביכורים של סאלי רוּני, ומתפעל ממנו מאד שוב.
את "אנשים נורמליים" (הרומן השני שלה) לא סבלתי והוא עולה בקנה אחד עם רוחה הלא טובה של התקופה הנמשכת לסיטואציות קורבניוֹת. סיטואציה של קורבן ומקרבן היא בעיניי סיטואציה לא מעניינת מבחינה ספרותית (להבדיל מאשר מבחינה אנושית; שם היא "מעניינת מאד", במובן זה שהיא תובעת שהקורבן יפסיק לסבול מהר ככל שניתן).
אבל "שיחות עם חברים" מ-2017 הוא רומן מעולה. דבר מה שלא שמתי אליו לב מספיק בקריאה הראשונה (ביקורתי בקישור כאן) הוא עד כמה הרומן הזה בעצם הוא שבח והלל עקיף למדיום הספרותי: ברומן נידונות דרכי תקשורת וייצוג רבים בין בני אדם (אימיילים, טלפון, מסרונים, צילום, תיאטרון, ספוקן וורד וכולי) – והזירה שבה המעלות והחסרונות של דרכי התקשורת השונות נבחנים באופן הטוב ביותר היא לא אחרת מאשר ז'אנר הרומן עצמו!
כל סופר בולט בתקופתנו, זו עמדתי, דן בישירות או בעקיפין בייחודה ובהצדקת קיומה של הספרות בזמננו.
בקיצור, מבאס שהיא תומכת BDS (וזה בהחלט קשור לרוח הקיטש הנושבת בין דפי הרומן השני שלה). אם כי כציוני, אני רואה רווח משני מסוים בחרם שלה, בהיותו תזכורת שעלינו לעשות כל שביכולתנו על מנת להכשיר את הקרקע העתידית לחלוקת הארץ ולא להכשיל ככל יכולתנו (כפי שנדמה שאנו עושים לעיתים) את האפשרות העתידית הזו (כשתיכשר השעה).
מבקר חופשי 
תגובות
האם החרם שלה אינו, בעצם, עוד ביטוי לרוחה הלא טובה של התקופה הנמשכת לסיטואציות קורבניוֹת? נראה לי ששם, במשפט הזה, נמצאת התובנה האמיתית על מניעיהם של הזרים האובססיבים לסכסוך שלנו, במיוחד אנשי המילים והרוח שביניהם.