פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
באופן יוצא דופן בעולם המו"לות שלנו ראה אור לאחרונה בהוצאה מחודשת ספרו הראשון של ישי שריד. הסיבה מוסברת על גב הכריכה: "מאז ביסס שריד את מעמדו כאחד מטובי הסופרים בישראל והוציא חמישה ספרים נוספים". אני מניח שהנוסח החדש זהה או כמעט זהה לזה שראה אור ב-2000 (תחת השם "טרף קל"), אם כי נדמה לי שנשתל בו קטע חדש כקריצה לרומן "השלישי" שהוציא שריד ב-2015.
קראתי שלושה מבין חמשת הרומנים שהוציא שריד בעשור וקצת האחרונים ("לימסול", "השלישי" ו"מנצחת"), ולמרות ששריד התגלה בהם כמספר הגון, הרי שכוחו הספרותי נראה לי מוגבל. הוא מוגבל, בין היתר, כי ספריו הם מעין "שיעור חֶברה" ספרותי, ללא איזו העמקה שמעתיקה את הדיון הפובליציסטי בטיבו המצוי בהם לסְפֶרוֹת גבוהות יותר.
גם "חקירתו של סרן ארז" הוא "שיעור חֶברה" ספרותי. אבל זה ספר פיקחי ומהנה מאד לקריאה והתגעגעתי אליו בהפסקות הקריאה. הוא גם מתוחכם למדי בדיון הפובליציסטי שמוטמע בו. במילים אחרות: רומן הביכורים הזה הוא הטוב ביותר בספריו של שריד שקראתי.
הספר כתוב בז'אנר הבלשי, אבל זהו בלש שעבר גיור לחוּמרה לישראליוּת, וכבר במקוריות זו טמון חלק מייחודו. ה"בלש" כאן, המספר של הרומן, הוא עורך דין כושל בשנות השלושים לחייו. בפתח הרומן הוא נקרא לשירות מילואים בכדי לסייע בחקירת אונס: חיילת האשימה מ"פ מצטיין בצנחנים שאנס אותה.
המספר הוא דמות כובשת. יש באישיותו עירוב מעניין של צדדים לוזריים עם תכונות מעוררות הערכה. הוא מושפע מדמותו של אביו המנוח, דמות רודפת צדק אך כושלת. אבל לא נוח במיוחד למספר עם יושרתו. הוא, למשל, לא מרוצה כשהמפקדת שלו במילואים מחמיאה לו כך: "היית צריך להיות עובד סוציאלי ולא עורך דין, אתה לא מסוגל לשקר בשביל כסף". המספר הן ביקורתי כלפי עצמו והן מודע לעצמו באופן שובה לב.
החיילת מחקירת האונס, אלמוג, היא בת למשפחה מסורתית מאופקים ואילו המ"פ, ארז, מכפר סבא, הוא "בחור זהב לפי מה שמספרים כולם – חומר של רמטכ"ל". אבל שריד נמלט חיש קל מהמלכודת האבישי-בן-חיימית שפעורה תחת הרומן. שיעור החֶברה הזה, מסתבר מהר מאד, הולך להיות מורכב יותר מטור דליל ב"הארץ" של מקצועני פוליטיקת הזהויות. למשל, הקצין המצטיין חצי תימני; והבחורה, מסתבר, התלוננה בעבר על דוֹד שלה שפגע בה מינית (כלומר, הרוע מתפלג נורמלית באוכלוסייה). ואין כאן רק חמיקה סכמטית מתיאורים סוציולוגיים אנורקטיים של הישראליות. שתי הדמויות בחקירת האונס הזו מעניינות הן את המספר והן את שריד ושתיהן אכן הופכות לדמויות מורכבות במרוצת הרומן. ביחס לדמותו של ארז: שריד עסוק דרך כתיבתו בתחלופת האליטות הישראלית. הוא מתאר חברה חילונית שבעה שממעטת לשלוח את בניה ליחידות קרביות ולעומתה חובשי כיפה סרוגה ועולים חדשים שמאכלסים את היחידות הללו. בסיטואציה החברתית הזו מתבלט ארז בשונותו. כך מספרת עליו חברתו לשעבר: "יש לו עניין עם התנ"ך, למשל. אתה מכיר עוד מישהו מהדור שלנו שיודע לצטט פסוקים ארוכים בעל פה? אני חושבת שאת ספר שופטים הוא יודע לדקלם מהתחלה עד הסוף. וזה בחור שגדל במשפחה חילונית". וחשוב לומר: אין כאן דמות קריקטורית. שריד בונה את ארז כדמות מעוררת הערכה, אבהית, אידאליסטית. ארז מחזיק עם הפלוגה שלו קו בלבנון ובאחת מהכרעות העלילה החכמות של הרומן יוצא המספר ללבנון לחקירה. זו הכרעת עלילה חכמה כי היא מציגה מצד אחד את ארז בשיא תפארתו כמי שהחליט (בטיול בדרום אמריקה): "שמישהו צריך להישאר מפוכח בתוך הטירוף הזה. שאי-אפשר שכולם יהיו בכיינים או מסטולים, אחרת זה הסוף שלנו. ככה חזרתי לצבא". אך מצד שני מציגה את הג'ובניק חוקר המצ"ח כמי שמוכן לסכן את חייו בשביל החקירה ה"אזרחית". המתח בין ההוויה האזרחית (של חקירת האונס) לבין ההוויה הצבאית מגיע כאן לשיאו.
מעבר למורכבות הסוציולוגית, שריד שולט באופן מעורר הערכה ביצירת המתח הבלשי. כך, למשל, הוא מטלטל במיומנות את מחשבתנו על מה שבאמת אירע בין אלמוג לארז אנה ואנה. מדוע שיקר ארז על כך שבכלל פגש באלמוג? מדוע, כפי שמתגלה, התקשרה אלמוג למי שהייתה חברתו של ארז אחרי אירוע האונס שעברה לטענתה?
לאורך הרומן עובר גם המספר טלטלות ביחסו לארז. האמביוולנטיות הזו קשורה למאפיין שמייחד את הכתיבה החברתית של שריד: ניכר שאכפת לו מהחֶברה שהוא כותב עליה ושהוא אוהב אותה על אף שלל פגמיה, טעויותיה וכיעורה.
מבקר חופשי 