על "מגלן", של שטפן צווייג, בהוצאת "מודן" (מגרמנית: ליה נירגד, 225 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה סיפור נפלא והוא מסופר כאן באופן נפלא. במעומעם זכרתי את הסיפור הפנטסטי הזה מהילדות, והנה צווייג מקומם אותו במלוא הדרו.

סוף המאה ה-15 ותחילת ה-16. בעבור האירופאים זהו עידן של פלאות. פחות משלושים שנה אחרי שקולומבוס יצא לחפש מלוכה (דרך להודו) ומצא מלוכה אחרת (אמריקה), מבקש ימאי פורטוגלי, פֶרְנאוֹ דה מגֶלָאיש שמו, או בצורה הלטינית: מָגֵלָן, שכמו קולומבוס הצעתו נדחתה גם היא על ידי בית המלוכה הפורטוגזי, לעשות את מה שאיש לא עשה לפניו: להקיף את כדור הארץ כולו. בכך הוא מבקש לגלות את הארצות שבדרך ולשייכם לכתר שיסכים לממן את המסע (ולהותיר כמה איים לעצמו); להוכיח הלכה למעשה את הסברה שכדור הארץ אכן עגול; וכן, למצוא את אותה דרך מערבית להודו, שחומת האמריקות חסמה בפני קולומבוס. חמש ספינות יצאו לדרך מסביליה ב-20 לספטמבר 1519 ועליהן 265 איש. שלוש שנים אחר כך, ב-6 לספטמבר 1522, שבה לסביליה ספינה אחת בלבד ועליה שמונה עשר אנשי צוות כחושים. אך המסע הושלם, המ.ש.ל. – הוכח.   

זה סיפור נפלא, המסופר נפלא. קודם כל צווייג מצליח להעביר לנו את הריגוש של התקופה. זו תקופה של גילויים מסעירים ותהפוכות ענק (למשל: לאחר שהמלך הספרדי מאשר למגלן לצאת למסע הוא נפנה לעסוק בבעיות שמציב אחד, מרטין לותר, בנחלה אחרת שלו). לא סתם אנו מונים מהעידן הזה את "העת החדשה".  לאחר מכן מצליח צווייג, מתוך המקורות ההיסטוריים העומדים לרשותו, לבנות את דמותו של מגלן השתקן, העקשן, הסבלן והמדקדק בפרטים, הבטוח בעצמו למרות כל המכשולים, את הפורטוגלי בממלכה היריבה והחשדנית שנאלץ גם להדוף האשמות בבגידה וסוכני חרש פורטוגליים שמנסים לחבל ביוזמתו, את מי שלעולם לא שוקט על שמריו ומי שאכן האושר וההצלחה אף פעם לא נופלים בחלקו בקלות וכשהם מגיעים לעולם אינם נשארים בחזקתו יותר מזמן קצר. 

הפרוזה המחוטבת של צווייג (וראוי לשבח גם התרגום), התבונה שבעזרתה הוא משכיל ליצור מתוך המקורות ההיסטוריים השונים נרטיב בהיר, מקיף, מסעיר, ההתלהבות של שירת גיבורים אפּית שהוא מוסך לתוך הטקסט – כבודן במקומן מונח. אבל צריך גם כישרון מיוחד להרוס סיפור נפלא כזה.

כי זה סיפור נפלא. מגלן הוטעה כנראה על ידי ספנים פורטוגלים שקדמו לו לחשוב שהריו דה לה פלאטה, שפך הנהר הרחב בעולם בין מה שהיום הוא ארגנטינה לבין מה שהיום הוא אורוגוואי, הוא הוא המעבר הנכסף להודו. את סודו זה לא חלק עם קברניטי המשנה הספרדים שהפליגו איתו. והנה הוא מגיע לשפך ובמשך חמשה עשר יום חוקר אותו ומגלה לתדהמתו שזהו נהר, לא מעבר! מה עושים כעת?! מגלן העקשן ממשיך דרומה, בקור גובר והולך, קור החורף הקרב, קור אנטארקטיקה הקרבה. ואולי אין בכלל מעבר ככלות הכל?! הצוותים מתמרמרים, הצוותים מורדים, קרבות נערכים. ואנשים מוזרים מתגלים, אנשי ענק, במה שהיום הוא פטגוניה ("בעלי כפות הרגליים הגדולות", זה השם שהעניק לאזור מגלן עצמו!). ואז, אולי, המעבר הנכסף? במהוסס מפליגות הספינות מערבה במקום דרומה, כשאנשיהן חוזים הרחק במדורות משונות על חופים שוממים, קודרים (ולכן קראו לאזור "ארץ האש"!). ספינה אחת טבעה קודם בדרך, וכעת ספינה אחרת יצאה למשימת סיור ופשוט נעלמה. האם גם היא טבעה או שמא ערקה וחזרה לספרד? והרי גם אם יגלו מגלן ואנשיו את המעבר המובטח, ממתין להם עוד האוקיינוס השקט (שוב, מגלן הוא זה שקרא לו כך!), שרגל אירופאית לא חקרה מעולם ואינה יודעת את רוחבו. אני עוצר כאן, על מנת לא לעשות ספוילר. כי זה אכן סיפור עלילה מותח ביותר, רב תהפוכות והרפתקאות ואסונות והצלות וכישלונות והצלחות.

כבר ב-1938, או במיוחד ב-1938 (מועד צאת הספר המקורי לאור), צווייג רגיש ודואג להדגיש נקודה חשובה ביחס למגלן. לאחר שהוא מתאר חוזה שלום שכרת מגלן עם ילידי אחד האיים שפגש במסעו, כותב צווייג כך: "מגלן עושה הכל כדי לשמור באמת על השלום הזה. בניגוד מובהק לקורטס ופיסארו [הקונקיסטָדוֹרים, הכובשים, הספרדים שפחות או יותר באותן שנים ממש כבשו למלך ספרד את ממלכת האצטקים במקסיקו וממלכת האינקה בפרו] ודומיהם – המשלחים מייד את כלבי הציד שלהם, טובחים במקומיים בברבריות ומשעבדים אותם, וכל דעתם נתונה רק לביזה המהירה והאכזרית ביותר של המקום – מגלה הארצות הזה, שהיה אנושי יותר והיטיב יותר לראות את הנולד, חתר לאורך כל מסעו להתפשטות בדרכי שלום בלבד. למן הרגע הראשון העדיף מגלן לספח את המחוזות החדשים בקשרי ידידות ובחוזים, ולא בדם ובאלימות. אין דבר המדגיש את יתרונה המוסרי הבלתי רגיל של דמותו על פני כל הקונקיסטדורים של ימיו מאשר השאיפה הנחרצת הזאת לאנושיות".

אני מביא את הציטוט הזה על שום חשיבותו, אך גם משום שהוא מדגים את הסגנון של צווייג, המתערסל הלוך וחזור, חוזר על עצמו בוואריאציות קטנות, ובכך מפעפע את המידע מַעדנוֹת לתודעת הקורא, אך מתקדם בכל זאת.

במסורת הרומנטיקה הגרמנית, צווייג בונה את דמותו של מגלן בדמותו של האמן הגאון ("הסיפוק הרוחני העילאי לדידה של נפש יוצרת: להגשים את מלאכת החיים שבחר לעצמו, ולתת דין וחשבון רק לעצמו"). אך הוא מאיר את דמותו ומפעלו גם דרך המסורת ההומניסטית. ואכן הסיפור הנפלא הזה הוא שיר הלל לרוח האדם, לנועזותה, לחזונה, לעקשנותה, ליכולת שלה להגיע למודעות לקוסמוס ולמודעות עצמית למקומה בתוכו ובכך להפסיק להיות שפחה של הטבע שברא אותה באקראי ובשרירותיות בכדור אחד קטן ועגול בקצה גלקסיית שביל החלב.        

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: