מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

עלילת "ירח", רומן שזכה בפרס ספיר בקטגוריית ספרי ביכורים, מתחוללת בעיקרה ביום אחד ביולי 1969 בירושלים, בקרבת רחוב עמק רפאים. היום בו נפרשת עלילת הרומן הוא אחד מהימים בהם אפולו 11 עשתה את דרכה לעבר הירח (שם נחתה לבסוף וניל ארמסטרונג השמיע את משפטו הנודע). אך גיבורי הרומן רחוקים מגבהים כאלה ומתשומת לב כלל עולמית כזו שנפלה בחלקם של האסטרונאוטים המהוללים. כך שניתן לראות במיקום העלילה בימים המרגשים ההם אמצעי ליצירת אירוניה.

בדומה לספרות העברית מתקופות סמוכות לתאריך התרחשות עלילת הרומן (נגיד, "האישה הגדולה מהחלומות" של קנז), המציאות הישראלית מתוארת כאן כמקבץ סיפורים של יחידים מוכים וחבולים, מהגרים רצוצים, שרידי חרב. ישראל מתוארת כמחנה פליטים וכעיר מקלט. בהתאם לכך, בחלישה מרשימה למדי על חיי הדמויות, מסופר לנו על חיים צמח, לשעבר הנס בלומברג, מי שנמלט מגרמניה בזמן וכעת הוא גימלאי טרי שתוהה מה יעשה עם מלאי הזמן וחיסרון האהבה בחייו; על ברוך קטן, בנם של פרטיזנים מיוגוסלביה, ילד שעלה ארצה יתום וכיום עובד בקונדיטוריה כשהוא נאבק על שפיותו; על שרלי בן חמו, ילד בן שבע מהשכונה, שאביו נהרג במלחמת ששת הימים בנסיבות לא ברורות; על בת' גולדברג, צעירה יהודייה מקנדה, שביקשה להתרחק מהוריה ומלמדת אנגלית בבית הספר שבשכונה; על סעיד, גבר ממוצא צועני, שחי כיום בעיר העתיקה, אך חי בשכונה עד מלחמת השחרור וכעת, כשהוא עובד בשירותי התברואה בעירייה, מבקש לנצל הזדמנות ולהביט בביתו הישן שלא ראה יותר מ-21 שנה.

נדמה לי שפינטו, בחיבה שהרומן מגלה כלפי דמויות "צ'כוביות", אנשים כפופים וקטנים שהיגון אופף אותם, כותב תחת השפעה משמעותית של עמוס עוז ויש ברומן לעתים גלישה לקיטש דק שההתמקדות הזו בסוג כזה של גיבורים מסתכנת בה. אני מדבר על אותה תחושה של הושטת יד ישירה שמושיט הסופר אל לבנו על מנת לכווץ אותו מעט. לקיטשיות הדקה תורמת גם "דמות" של עורב שמלווה את העלילה לכל אורכה במפגן מודגש קלות של "רגישות" וראייה "אחרת". כך נפתח הרומן: "עורב אפור המריא עם הנץ החמה מצמרת עץ איקליפטוס נישא לצד המבנה הישן של תחנת הרכבת. הוא ריחף דרומה מעל לרחוב הראשי, גלש בדאייה איטית ונחת על מעקה אבן רחב של גג בניין מקושט בחזיתו בעיטורים ירוקים". ההשפעה העמוס עוזית ניכרת, כמדומני, גם בחיבה של פינטו לתיאור נשים מושכות, עדינות-חזקות, אכזריות מעט ושופעות חסד בו זמנית. כך היא בת' וכך היא לילי, אהובתו לשעבר של חיים צמח שנטשה אותו. אך בצד זה, העברית העשירה של הרומן – העשירה, ולפיכך זו שמאפשרת לפינטו לדייק, לא הראוותנית – משמחת. והחלישה המוזכרת של הסופר על חיי דמויותיו אכן מרשימה. היא מתבצעת גם על ידי גלישות לאחור אל חיי הדמויות בזמנים שקדמו ליום שמתואר במרכז הרומן על מנת להסביר לנו מי הן.

הבעיה שלי עם הרומן אחרת. קריאת רומן אינה רק תהליך רגשי או אסתטי, כי אם גם תהליך קוגניטיבי. כלומר, לא רק רגשות פוקדים אותנו כשאנחנו קוראים רומן ואנחנו לא רק אמורים להתפעל מיופיים של משפטים, של קצב עלילתי ושל עמקותה של סצנה. בקריאת רומן, ואני מדבר על רומן במיוחד, בהיותו צורה ספרותית ארוכה, אנו נתבעים גם למתיחה של כשרינו הקוגניטיביים, בראש ובראשונה של הזיכרון. בפשטות: אנחנו צריכים לזכור את עלילת הרומן ואת הפרטים על הדמויות שמופיעות בו על מנת שנוכל ליהנות מקריאתו. ב"ירח" ישנן הרבה דמויות ראשיות, חמש כאמור, והרבה הרבה פרטים נמסרים לנו עליהן. הסיפור גם אינו מייחד פרק אחד לכל דמות אלא עובר בכמה סבבים מדמות לדמות לאורך היום שבו מתמקד הרומן. פינטו לא המציא, כמובן, את הדרך הזו לספר סיפור, אך כאן התחושה היא שאנו נקרעים מדמות לדמות, ללא היעגנות באף אחת מהן, ושאנו נחשפים לפרטים רבים מאד על חיי כל אחת בתורה וכשאנו שבים אליה לאחר זמן אנחנו נתבעים לזכור יותר מדי. אם בעמוד 111 מסופר לנו שאביו של שרלי אומר לבנו ש"אם זה מה שאתה זוכר, אז זה מה שהיה" אנחנו נתבעים לזכור זאת עד עמ' 249 כשחברו לפלוגה מצטט אותו אומר: "מה שאדם זוכר, מה שהוא חושב שהוא האמת זה מה שחשוב". ואגב, ברומן יש לא מעט פרטים כמו זה הנוגע לאביו של שרלי שנותרים לא מפותחים ולכן מעט מסתוריים וסתומים. או שהינם עמומים סתם.

גם הבחירה להתמקד ביום אחד בחיי הדמויות גוזרת שהרומן יתמלא בפרטי פרטים טריוויאלים, תפלים ונעדרי דרמה ("יוליסס", כמובן, גם מתמקד ביום אחד. אבל ב"יוליסס" הדרמה היא הדרמה של התודעה. פינטו, בכל אופן, לא מתעניין באספקט הזה והדמיון ל"יוליסס" לא קיים למעשה). דבר מה משמעותי מתרחש בחיי הדמויות ביום הזה, לפחות בחיי חלק מהן, אבל הוא לא מאד משמעותי ועד שאתה מגיע אליו יוצאת הנשמה.

אני חושב שהמיומנות של ארגון המידע הנמסר ברומן כך שיהיה נוכח כהלכה בתודעתו של הקורא, כמו גם המיומנות לדעת לא להיות חידתי וסתום שלא לצורך והמיומנות לדעת לא להכביר בפרטים, הן מיומנויות מרכזיות אצל כותבי פרוזה אך כאלו שנעדרות סקס-אפיל ולכן לא מדובר בהן מספיק. בכל אופן, ספר הביכורים הזה מפגין בהחלט כישרון ספרותי ראשוני ויש לקוות שהוא עוד יבשיל.