מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אדגר וילסון הוא מהמם בקר. תפקידו למנוע סבל ככל שניתן מהפרות והפרים המועמדים לשחיטה. "הוא מניף את הפטיש ופוגע במצח בדייקנות; שטף דם מוחי גורם לפר לאבד את ההכרה […] לא היה סבל, הוא מאמין". עבודה זו דורשת מיומנות ("החבטה המדויקת שלו היא כישרון נדיר שמבוסס על ידע סודי כיצד לגשת לבהמות"). ולא פחות מכך: אכפתיות. לאדגר אכפת מהבקר, עד כדי כך שכשעובד סדיסט ולא מיומן מהמם ברשלנות ובאכזריות את בעלי החיים במקומו, הוא רוצח אותו.

תודעת האשמה של אדגר כבדה. האשמה על רצח בעלי החיים. אך הוא, וזו זכותו הגדולה בעיני "המחבר המובלע", לא מכחיש את הזוועה ואת אחריותו לה (מלבד, כמובן, זכותו הגדולה בהמעטת סבלן של החיות). כאשר תלמידי בית ספר מבקרים במשחטה שואלת אחת מהן: "איך זה להרוג פרות כל היום? אתה לא חושב שזה רצח?". "כן", עונה אדגר בלקוניות. "אז אתה תופס את עצמך כרוצח?" ממשיכה התלמידה ונענית ב"כן" בודד ומהדהד נוסף. אבל הנובלה הזו היא לא רק על אדגר, אלא על תודעת האשמה של האנושות, האשמה הקיימת וזו שצריכה להתקיים.

האווירה, בספרה של הסופרת הברזילאית ילידת 1977, היא אווירת מערבונים. גברים קשוחים, קשים, דם ואבק. ביתר ספציפיות הזכירה לי האווירה – העיסוק ברוע אנושי כישות מטפיזית תוך שימוש בנופים באופן מטפורי ומיתי ("אפילו הירח לא מצליח להבדיל בין שמיים ואדמה. כאילו המרחב האין-סופי בלע את העמק, כאילו אדגר וילסון נמצא בתוך בטנו של אלוהים, בראשית הבריאה, כשהכול היה חושך") – את זו שב"קו אורך דם", ספרו הנחשב ביותר מ-1985 של קורמאק מקארתי. אלא שכאן, בניגוד ל"קו אורך דם", הרוע אינו זה שבין אדם לחברו אלא בין אדם לבהמתו.

"על פרות ואנשים" הוא "ספרות מגויסת" מובהקת. ה"ספרות המגויסת" שסארטר חשב עליה, כשצידד בה, עסקה במעמד הפועלים. בזמננו, בעלי החיים הפכו לפרולטריון החדש. כך שהמטרה האידיאולוגית של הנובלה דנן היא לעורר מודעות לסבלן של החיות, לצריכת הבשר שלנו שגורמת לסבל הזה. "ספרות מגויסת" אינה בהכרח ספרות גרועה. עוד לפני שדנים בטיב האידיאולוגיה שהספרות הזו תומכת בה, הספרות המגויסת יכולה להיות ספרות טובה בתנאי שהיא עדיין ספרות. היא עדיין ספרות כשהיא, במקרה של ספרות ריאליסטית, אינה מעוותת את המציאות לצרכי התזה האידיאולוגית. היא עדיין ספרות כשהיא משמרת ערכי פרוזה חשובים ובלתי תלויים כמו דמויות מעניינות ועלילה. ככלל, הנובלה הזו שומרת על ערכי הספרות הללו. אין תחושה של עיוות בייצוג המציאות, הגברים הקשוחים של אנה פאולה מאיה מעניינים והעלילה מתנקזת עד מהרה לתעלומה מסתורית שפתרונה מותח את הקורא. נדמה שחיה לילית טורפת מאיימת על הבקר שבמכלאת המשחטה. עם זאת, הפתרון של החידה המסתורית, בעל-טבעיותו המסוימת, הוא נקודת חולשה בנובלה. לא אחשוף אותו, רק אציין שהוא חולשה בגין היותו על-טבעי וגם מבחינה אידיאולוגית, כשהוא מובא ביצירה שמבקשת לטעון לשוויון בין האדם לחיה, ואילו הפתרון לתעלומה מציג דווקא התנהגות שחיות ככלל אינן מסוגלות לה, בדיוק את אותה התנהגות שמבדילה בין בני אדם לחיות.

אנחנו חיים בתקופה של מפנה מוסרי, ולעתים קרובות מוסרני, כביר בתרבות המערבית. סוגיית הרג בעלי החיים והצמחונות קשורה קשר הדוק למפנה המוסרי ביחסים בין המינים, ביחסים בין הגזעים, וכן לתודעת האשמה האנושית הכבדה שנכרכת בדאגות מפני שינויי האקלים. לסוגיית האקלים קשורה סוגיית בעלי החיים בקשר הדוק יותר בגלל הטענה המוצקה שנפיחות ופליטות בעלי החיים תורמות משמעותית לאפקט החממה. הספרות הנכתבת בזמננו מנסה לעתים ליטול חלק בסוגיות הללו. אך הרבה פעמים הספרות המגויסת הנכתבת בזמננו ילדותית וטריוויאלית (וזוכת פרסים, עם זאת). כאמור, זה אינו המקרה כאן. הנובלה ראויה. 

סוגיית הרג בעלי החיים והצמחונות, בניגוד לסוגיות היחסים בין המינים ובין הגזעים, אך במקביל לסוגיית האקלים, מעודדת את צמיחתו של פנתיאיזם חדש, וליתר דיוק צמיחתה של תפיסה פוסט-הומניסטית. האדם אינו "נזר הבריאה", הוא אינו עולה על בעלי החיים. והוא, לדעת אחדים, אף נופל מהם. כפי שאדגר סבור ש"הוא החיה הרוצחת באמת". ובהקשר האקלים: האדם הוא החיה שמשמידה את המערכת האקולוגית. אך צריך לזכור שישנה דיאלקטיקה עקרונית בתביעה מהאדם להתנהגות מוסרית כלפי חיות ואף צומחים ודוממים. לאריות, קיפודים ועכבישים, כולן חיות טורפות, אי אפשר להטיף לצמחונות. כך ברא אותן הטבע. דווקא בגלל שהאדם התעלה מעל הטבע, כלומר דווקא בגלל שונותו העקרונית, ניתן לבוא אליו בדרישות מוסריות כמו זו שמגולמת ב"על פרות ואנשים". חיזוק ההומניזם, לא החלשתו בתודעת אשמה ללא כפרה, הוא זה שיכול לסייע בהפחתת סבלן של החיות.

מוסר וטבע אינם זהים. כדאי לזכור את התשובה המפורסמת של קתרין הפבורן להמפרי בוגארט בסרט "מלכה אפריקנית", כאשר דמותו של בוגארט הצטדקה על התנהגותה בנימוק שמקורה ב"טבע האדם":  Nature, Mr. Allnut, is what we are put in this world to rise above"" ("טבע הוא אותו דבר שהושמנו בעולם הזה על מנת להתעלות עליו").