על "נחמיה", של יעקב צ' מאיר, בהוצאת "ידיעות ספרים" (345 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

ברוך קורצווייל כתב על יריבו, גרשם שלום, שהוא "סופר גדול". בכך התכוון קורצווייל לשני דברים: שלום סופר גדול, אך אינו בהכרח היסטוריון גדול, כלומר כזה שמודד תופעות היסטוריות – בעיקר: תנועת השבתאות והשפעותיה ארוכות הטווח על ההיסטוריה היהודית (לפי שלום) – לא על פי מידת ההשראה הספרותית שהן מסוגלות להצית אלא כפי ערכן. מבלי להכניס ראשי בין שני הרים, הרי שברור שהדרמה של שבתאי צבי, הטלטלה בעולם היהודי למוד הייסורים של אמצע המאה ה-17 (גירוש ספרד בעבר הלא רחוק ופרעות ת"ח ות"ט אך זה עתה) שעוררה הופעתו של מי שהכריז על עצמו כמשיח, מגרה עד מאד את החושים הספרותיים.

"נחמיה" הוא רומן מוצלח על רקע הפרשה ההיסטורית הזו. הרומן הפיקרסקי הזה מלווה את גיבורו בנדודיו ובהרפתקאותיו (ובעצם מלווה אותו מלידה עד מיתה). בכוח סיפורי רב, בהומור, מתוך תיבול של שפה שגיבורים יהודים בני תורה סביר שדיברו בה אז, במוזיקליות לשונית, בהקפדה על פרטים קטנים, תחת השפעה עגנונית (וגם של מנדלי של "מסעות בנימין השלישי", יש להניח) אך לא בהתבטלות, מתואר איך נחמיה, הגיבור שחי בעיירה יהודית ליד לבוב (אז בפולין, כיום באוקראינה), מגיע עד לתורכיה על מנת לבדוק האם המשיח הוא אכן המשיח.

התחושה שאתה בידיים של מספר בעל כישרון מצויה מראשיתו של הסיפור, או אז נשמעים באוזני הקורא אותם צלילים מענגים של מתיחת היֶתֶר וחריקת העץ של הקשת, המבטיחים שחץ העלילה יישלח למרחק, בכוח וללא סטיות. מלכתחילה מנוחש לך שהגיבור הפיקרסקי לא סתם ישוטט אנה ואנה, אלא יתביית על מטרתו: שבתאי צבי. ההתבייתות הזו תכניס תחושת יעד והתקדמות ברורה. ובתוך תנופת העלילה מצויות דקויות רבות, מעין זו, הנוגעת ללבהּ: "עליצות היציאה למסע החלה להקיף את לבו של נחמיה, אך הפעם בתוספת אותה הרגשה ייחודית המפעפעת בלב כשאדם יודע שהוא עושה את הדבר היחידי שיש לעשות. לא הדבר הנכון, גם לא השגוי, פשוט – היחיד". אבל אולי ההישג הבולט ביותר ברומן הוא דמותו של נחמיה עצמו (המבוסס בחופשיות על דמות אמיתי שנקשרה בפרשיית שבתאי צבי אך אין ידוע עליה הרבה). נחמיה, ראשית, הוא נוכל קל. הוא מנצל, למשל, את כמיהתם של היהודים הפולנים למשיח על מנת למכור להם תשמישי טהרה לקראת בואו של הגואל. אבל היסוד העברייני שבו מורכב: החלק הגדול של מעשי העבריינות שלו, למשל, הוא דווקא גניבות של ספרי קודש שנחמיה להוט אחריהם. ויותר חשוב: נחמיה הוא גם הרבה יותר מעבריין קל. יש בו צדדים טהורים, אידאליסטיים ורגישים. אלה ממתיקים את הרתיעה שמעוררות בי דמויות נוכלים והאדרה של דמויות נוכלים בספרות, ויהיה זה פליקס קרול של תומס מאן או נחמיה שכאן. כך שככלל, נחמיה הוא איש רב פנים המוצגים כאן באופן אורגני ולא סכמטי. האם נחמיה בכלל אדם מאמין? באלוהים, נדמה, ודאי שכן. במשיח החדש הוא מפקפק. וגם בבני אדם בכלל. אך בילדים – לא. ומדוע הוא כזה? האם זה המום שהוטל בו בלידתו והפך אותו לבעל שש אצבעות באחת מידיו? האם זו הפגיעה הנרקיסיסטית שחווה בנעוריו עת לא התקבל לישיבה היוקרתית של הרב יואל סירקיש בקרקוב (דמות מציאותית של פוסק הלכות חשוב בן התקופה)? ומה הסיבה שהוא יוצא למסע אל שבתאי צבי? האם זו אותה סיבה שבגללה לא יכול היה להישאר בביתו, עם אשתו ובנותיו, והיה סובב בעיירות פולין כ"בעל שם" (שילוב של רופא, עושה פלאות ומיסטיקן) – כלומר פשוט תאוות הנדודים? או שנצנוץ אמונה מנצנץ בו לפתע? לא רק שנחמיה הוא דמות מורכבת אלא שבתום פרישת כל המורכבויות נותר בו עוד צד חסוי. המורכבות בתוספת החידתיות שבכל זאת נותרת בדמותו יוצרות תחושת מלאות אנושית.

לפני כמה שבועות ביקרתי כאן את "ספרי יעקב" של זוכת הנובל אולגה טוקרצ'וק שעסקה בשבתאים בפולין, שמהם יצא משיח השקר יעקב פרנק, מאה שנה אחרי זמן העלילה של "נחמיה". הפרויקט של טוקרצ'וק אמנם מרשים ומקיף הרבה יותר מ"נחמיה" אבל הוא מהנה הרבה פחות. בין היתר משום שכאן המצע האנושי שעליו הורכבו האידיאולוגיות בנות התקופה ברור, עשיר ומעניין, בעוד ב"ספרי יעקב" מוטבעת האנושיות של הדמויות בים ההבל של תפיסותיהן הקבליות.

לא רק נחמיה נוכל. הרומן של מאיר הוא בעל יסוד סאטירי ממותן ולא מועטים בו הנוכלים היהודים. בשיטוטיו פוגש נחמיה אב שמציג את הברקותיו התורניות של בנו, אך מעורר חשד שהבן לא עילוי אלא מין פיתום שקול אביו מדבר בעדו. במסעותיו פוגש נחמיה אף פירטים יהודים. גם גדולי התורה שמסופר כאן עליהם מוצגים באור סאטירי: כך בעלי המחלוקת המפורסמים, הרב דוד סג"ל (מחבר "ספר הט"ז") והרב שבתי כץ (מחבר "ספר הש"ך"), דמויות יריבות אמיתיות בנות התקופה, ממלאות חלק לא מבוטל בעלילה. מוטיב הנכלוליות קשור בעקיפין ובמרופרף לסוגיית שבתאי צבי עצמו, כמובן, ששאלת יושרו היא שאלה מרכזית.

"נחמיה" הוא דוגמה מוצלחת לתת-מגמה בספרות הישראלית של השנים האחרונות של כתיבת רומנים היסטוריים על יהדות מזרח אירופה, מגמה שניתן למנות בה גם את "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" של ירמי פינקוס (2008) ו"תיקון אחר חצות" של יניב איצקוביץ' (2015).

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לשעבר דבורה  ביום יוני 11, 2020 בשעה 8:55 AM

    תראה, לטעמי יש כאן רובד אחד. ואנשים וחברה עשויים מכמה רבדים. נזכרתי שמישהו סיפר, לצערי לא זוכרת את שמו: אביו התפלל מהסידור, והוא כילד שאל: אבא, מה אתה מתפלל? אביו ענה: אני מתפלל שירד גשם. הילד המופתע הראה על החלון: אבא, אבל יורד כול הזמן גשם. אביו ענה: לא כאן, אני מתפלל שירד גשם בישראל. כלומר אין ריבוד בספר. זה כול הזמן באותו מקום, ואנשים לא כאלה. אם הכוונה לתאר מצב של ייאוש מוחלט אחרי פרעות ת"ח ת"ט שהביא כנראה לתופעה הרחבה של שבתאי צבי ותומכיו, אז לטעמי סוג ההצלחה כאן בנושא זה, רחוק מדי אם אפשר לומר מהדמויות ומהחברה שמתוארת. כלומר אין מספיק מגע. אתה קורא ותוהה על הדמויות המוזרות ועל החברה המוזרה. האם הם לא בני אדם פתאום. לגבי 'הקבארט של פרופ' פבריקנט': לטעמי בלתי קריא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: