נכנסתי אתמול ל"אוזן השלישית" לקנות כמה תקליטים. כמתנת יום הולדת למישהו שאוהב תקליטי ויניל. הרבה זמן לא הייתי כאן. הסיבות ידועות, אבל לא על אופני צריכת המוזיקה העכשוויים רציתי להעיר.
בשנים האחרונות כשאני נקלע בתל אביב למקומות שלא הייתי בהם זמן רב יחסית אני נוסטלגי. איך שירכתי רגליי כאן כשהייתי בן עשרים וחמש, ופה, פה איך הייתי בודד, ופה הרי התהלכתי עם זה או זו, ושם חשתי כך או כך. והרי כל אלה היו חיים אחרים!
אבל אני לא גר בחו"ל ואפילו לא בירושלים! אני גר בתל אביב, אמנם בביצרון, אמנם עם משפחה, אמנם עם הבטחות מזה עשור לפתיחת גשר יהודית. אז מדוע האינטנסיביות הנוסטלגית? הרי לא הרחקתי כל כך.
ואז אני מבין. אכן הרחקתי מהמקומות האלה בהם התהלכתי בשנות העשרים והשלושים. הם אכן כבר מקומות כמעט לא מציאותיים בעיניי. חייתי אכן בארץ אחרת.
הרי זה כמה שנים שאני לא חי ממש פה בתל אביב. אני חי – בטלפון. היגרתי אל הטלפון. הטלפון החכם. "החכם"!
מבקר חופשי 
תגובות
נוסטלגיה, כמדומני, היא געגועים לעבר שנראה ורוד ונעים יותר. האם להיות בודד זה משהו שמתגעגעים אליו?! (עדיין משתמשים בסימון זה להבעת תמיהה? :)). בכל אופן נראה לי שהנוסטלגיה היא לתקופה בה התקוות היו גדולות, והאופטימיות שהן תתממשנה אף גדולה מהן. ועכשיו, בחשבון נפש קצר, ההשוואה בין המציאות בהווה לתקוות מן העבר מולידה את גל הנוסטלגיה.
לא הייתי מייחסת לטלפון את החלת ההגירה או גרימת הנוסטלגיה. אכן חלה ברקע תמורה טכנולוגית אבל סביר להניח שהנוסטלגיה מעוגנת יותר בעבותות שאינם טכנולוגיים.