בקצרה על שני ספרים שקראתי

  1. "להרוג את הכלב השני", של מארק חלאסקו ("אסיה", בתרגום עילי הלפרין) – שני סיפורים של הסופר הפולני שזהר ככוכב וכבה כמוהו בגלל מותו המוקדם בגיל 36 ותורגמו לעברית ביוזמתו של אורי בר-און. יש כאן השפעה לא רק של המינגוויי, אלא, כמדומה, גם של הסרטים השנונים של הוליווד הקלאסית של שנות השלושים והארבעים. אבל הסיפורים שוטפים, שנונים ויפים. זכורה לטוב שנאת הגרמנים של הגיבור שמעיר באנדרסטייטמנט על הכרזת הגרמנים על עצמם כ"אומה של משוררים והוגים" את ההערה הבאה: "קצת צניעות לא תזיק". אבל לולי העניין שיש בכך שהסיפורים מתרחשים בישראל של שנות החמישים (בעיקר בתל אביב וחצרותיה האחוריות), מבעד לעיניו של מהגר פולני לא יהודי, לא הייתי ממליץ על הספר בלב שלם. העניין הכביכול אגבי הזה בקריאה מתקדם לקדמת הבימה בקריאה של הסיפורים ב-2019.
  2. "החדר של ג'ובאני", של ג'יימס בולדווין (מאנגלית: עדה פלדור, "כתר"). לקח לי זמן להיכנס לרומן המפורסם הזה, אבל החל מהאמצע הוא נוגע ללב וחזק. התחבטויותיו של הגיבור בנוגע לזהותו המינית, וליתר דיוק: חוסר היכולת שלו להכיר בהומוסקסואליות שלו – קורעי לב. התוכן הוא לא דבר מה זניח בספרות, כפי שכמה דורות של חוקרי ספרות מנסים להוכיח. העובדה שבולדווין הוא בין הראשונים שהציגו את הטרגדיה של הזהות המינית מבפנים – לא באופן המעט מרוחק שהציג אותה פרוסט, למשל – חשובה למרכזיותו של הספר הזה. וכמו שקורה לעתים לא מעטות, הטיפולים הראשונים בנושא מסוים הם גם המשמעותיים ביותר. אין קידמה, לעתים, באמנות, אלא להיפך.
מאת אריק גלסנר, בתאריך יולי 16, 2019 בשעה 7:46 AM, בקטגוריות ביקורות ספרות קצרצרות. אין תגובות
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

Gravatar
הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. ( לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. ( לצאת מהמערכת /  לשנות )

ביטול

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: