פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
ב-1985 כתב מבקר וחוקר התקשורת, ניל פוסטמן, בפתח ספרו "בידור עד מוות", כי הפחד מפני הנבואה הקודרת של אורוול ב"1984" התברר כמוטעה. עלינו לפחד הרבה יותר מהנבואה של אלדוס האקסלי ב"עולם חדש, מופלא", ספר שפורסם 17 שנה לפני "1984", ב-1932. פחדנו משלטון רודנות, הרחיב פוסטמן את טענתו זו הידועה, אך עלינו לפחד הרבה יותר מטמטום וטריוויאליות ומהשתעבדות מרצון לבידור ולעונג. פוסטמן צודק. והשימוש בן-זמננו בביטוי "האח הגדול", שטבע הרי אורוול בספרו לתיאור פיקוח אימתני ורודני, בשמה של תוכנית טלוויזיה בה מתמסרים אנשים מרצונם החופשי לפיקוח ולצפייה, כמו גם למשחקי חברה מטומטמים, רק מעניק עוקץ אירוני חריף ל"ניצחון" הנבואה של האקסלי.
ההבדל בין "1984" ל"עולם חדש, מופלא" הוא אף עמוק יותר מאשר שימוש באמצעי שיעבוד שונים: אלימות ומעקב מול סימום ובידור מטמטם. המניע העמוק של הרודנות האורווליאנית – כפי שמציג זאת ב"1984" או'בריאן, איש המפלגה, לוינסטון סמית', גיבור הרומן שניסה למרוד בה – הוא תאוות כוח סדיסטית. השכבה השלטת ב"1984" מבקשת לעצמה כוח בלתי מוגבל, כוח כביר כזה שהנשלטים אף יאהבו אותו ויתמסרו לו גם בתוככי מוחם, כוח שיפצח את התנגדותם מבפנים. ואילו מטרת השכבה השלטת ב"עולם חדש, מופלא" היא אוהבת אדם ביסודה. אדריכלי החברה של האקסלי באמת סבורים שמטרת החיים היא העונג ועל מנת להשיג אותו רצוי הן לסמם את האזרחים, הן לעקור מתוכם את תחושת האינדיווידואליות ואת רגשי האהבה (בהיותם מסבי סבל) ואפילו לפגום בייצור העוּבָּרים על מנת שתהיה שכבה שמופקדת על העבודות השחורות הבלתי נמנעות אבל לא תרטון על כך ובעצם לא תסבול מכך כי היא תוכנתה לכך. בעצם, כמו שאומר וולבק ב"החלקיקים האלמנטריים", ה"דיסטופיה" שתיאר האקסלי היא בעצם היעד הנסתר של החברות המערביות בנות זמננו ולכן האקסלי, כך וולבק, הוא אחד מההוגים הגדולים ביותר במאה ה-20.
ולמרות כל זאת, הקריאה בתרגום החדש והקולח של ארז וולק ל"1984", המפגש המחודש עם היצירה המשפיעה הזו, הוא מפגש מעורר עם יצירה מרשימה. קודם כל, אורוול מזכיר לנו שגם אם בקשת כוח אינסופי נראית לנו מעייפת ולא מתגמלת (לפקד מעייף בהרבה מלציית; לאנשים עצלים לא מובנת כל כך תאוות הכוח); גם אם בוויכוח מה מניע באמת את בני האדם: רצון בעוצמה (ניטשה) או ליבידו (פרויד), תמיד נראתה לנו ההשקפה הפרוידיאנית הגיונית יותר – הרי ישנם כנראה אנשים שהיצר הסדיסטי שבהם מפותח ועלינו להיות עירניים ולבלום אותם. או'בריאן, שמסביר לוינסטון תוך כדי עינוייו את הרציונל של המפלגה, אף טוען כי חבר המפלגה הנאמן נוטל חלק בנצח על ידי שימור כוחה הנצחי של המפלגה לשלוט, להכאיב ולשבור את מתנגדיה. בכך הוא גובר על הרפיון שיכולה להסב לו תודעת המוות הפרטי שלו. בהקשר הזה, אחת הנקודות המעניינות ביותר ב"1984" היא התפיסה של אורוול שהרודנות עוינת את הארוס כי העונג מפנה את תשומת לבו של הפרט לחייו: "כוונתה של המפלגה לא הייתה פשוט למנוע מגברים ומנשים לפתח נאמנויות שאולי לא תוכל לשלוט בהן. מטרתה האמיתית הלא מוצהרת הייתה לשלול כל עונג ממעשה המין. לאו דווקא האהבה אלא הרגש הארוטי היה האויב" (עמ' 67). ולכן הארוטיקה הפורחת בין ג'וליה לוינסטון היא אחד משיאי המרד שלהם. ג'וליה, שהאֶרוֹס שלה מפותח מאד, מסבירה לוינסטון את סיבת האיסור על המיניות כך: "כשאתה עושה אהבה אתה מנצל אנרגיה, ואחר כך אתה מרגיש שמח ושום דבר לא מזיז לך. הם לא מוכנים שתרגיש ככה. הם רוצים שתתפוצץ מרוב אנרגייה כל הזמן. כל הצעדות האלה הלוך ושוב וצעקות העידוד והנפנוף בדגלים זה פשוט מין מקולקל. אם בתוכך אתה שמח, למה שתתרגש מהאח הגדול ומהתוכניות התלת-שנתיות ומשתי דקות השנאה ומכל שאר הקשקושים המחורבנים?" (עמ' 133-134). וינסטון מקבל את התיאוריה של ג'וליה ומתמצת: "נכון מאד, הוא חשב. יש קשר ישיר ועמוק בין טוהר מיני ובין אורתודוקסיה פוליטית".
אבל מלבד כל זה, בלי קשר לחשיבותו או אי חשיבותו הנבואית, "1984" הוא בפשטות ספר מפחיד עד מאד. אורוול כתב כאן יצירת אימה שלא נָסָה בְּעתתהּ. השיא הוא כמובן החלק האחרון של הספר, כשוינסטון, שניסה למרוד בשלטון "האח הגדול", נכלא ומעונה. מפורסמים העינויים ב"חדר 101" שכל העצורים רועדים ממנו. אבל אותי החריד אף יותר תיאור נוראי של עציר שמורעב במכוון במשך תקופה ארוכה.
"חוות החיות", שפורסם ארבע שנים קודם לכן, ב-1945 (ורואה אור בהוצאה מחודשת גם כן), הוא ספר נחות בהרבה. למעשה, אורוול לא עושה כאן הרבה יותר מאשר לספר את גורלה העגום והמרתיח של המהפכה הקומוניסטית בלבוש אלגורי. החזירים, מנהיגי המהפכה, בגדו בה ובהבטחת השוויון שלה. אך מה מעניקה בעצם האלגוריה? העונג שמסב הספר הוא ביסודו של דבר עונג נחות של טפיחה עצמית על השכם בעקבות זיהוי הגיבורים וקווי העלילה (החזיר נפוליאון=סטלין; החזיר סנובול=טרוצקי וכן הלאה). העמדה של אורוול, ואת זה חשוב לזכור, היא ביקורת על הקומוניזם מתוך עמדה של שמאל סוציאליסטי דמוקרטי, לא מתוך עמדה קפיטליסטית. העמדה הזו נכוחה ונכונה, בעיניי, וכפי שאורוול כתב בהקדמה לספר היא גם הייתה אמיצה ולא פופולרית בזמן שנכתב "חוות החיות" ב-1943-1944 (כסטאלין היה בעל ברית של אנגליה). אבל מנקודת מבט עכשווית ומנקודת מבט ספרותית זה ספר תעמולה מיומן ולא הרבה יותר מכך. אם יש נקודה עכשווית מעניינת לקריאה ב"חוות החיות" הריהי העובדה המפתיעה שקוראים עכשוויים יכולים לקרוא בו לא כאלגוריה, אלא כפשוטו: ניסיון מרד של בעלי החיים על ניצולם בידי האדם.
מבקר חופשי 