מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

המספר של הרומן הוא במאי סרטים שביים פעם סרט, לרגל מועמדות לפרס ספרותי, על סופר ישראלי נודע, נודע גם בעולם ולא רק בישראל, בשם אלישע מילגרוים. בפתח הרומן, עם מותו של מילגרוים, נקרא הבמאי לצלם את הלווייתו על ידי אלמנתו. אלמנתו זו היא נוצרייה אנגליה ומילגרוים, שמשחר נעוריו הדתיים בירושלים נמשך אל הנצרות והיא גם ממלאת את יצירתו, המיר את דתו לנצרות והקבורה מתרחשת לפיכך בבית קברות נוצרי בסמוך לעמק רפאים בירושלים. אלא שכמה חידות באשר לחייו של מילגרוים צפות ועולות עד מהרה, חידות שמדרבנות את הבמאי למחשבה על יצירת סרט על מילגרוים. האם אכן מת מילגרוים כנוצרי, או שמא חזר לדת אבותיו מעט לפני מותו? האם בערוב ימיו זנח למעשה את אשתו וניהל רומן עם אשת אקדמיה פולנית שמופיעה גם היא בשולי הלוויה? והאם שקד באותן שנים אחרונות על רומן גדול שעקבותיו אבדו? ומה עתידו של עזבונו הרוחני של הסופר? ובכלל, מי הוא, בעצם, מילגרוים, מי הוא היה בחייו ומי הוא היה בתקופה הקצרה שקדמה למותו?

חיים באר כתב בידור לאינטלקטואלים, בידור אינטליגנטי. בניגוד לספריו המעולים "חבלים" ו"עת הזמיר" (וספר העיון המעולה על יחסי ברנר-עגנון-וביאליק, "גם אהבתם גם שנאתם"), שהיו ספרים רציניים, כאן לפנינו יצירה בידורית.

מה הכוונה בבידורית? הספר מענג לקריאה. הוא מותח, הוא משעשע, הוא עתיר מידע אנקדוטלי מהנה. יש לבאר גם כישרון ספרותי גדול לרכילות, כלומר יכולת לאתר או להמציא פריטי מידע עסיסיים ולארגן אותם כסיפורים קטנים ומהנים בתוך הסיפור. כך, למשל, מתוודע המספר לכינויו יוצא הדופן של החוקר המובהק של יצירת מילגרוים: "אצלנו קוראים לו 'האשך', תסתכל עליו ותכף ומייד תבין גם למה. יש לו פרצוף קטן, מקומט, עגלגל, והגולגולת שלו מכוסה בפלומה דלילה של שיער". הדוברת היא שְדֵמה, שדרית רדיו בתוכניות ספרות החביבה על המספר. אותה שדמה, בעוד דוגמה לכישרון הרכילותי המאפיין את יצירת באר והנו חלק מהתענוג שבקריאתה, חובבת גילוי של ספרים עם הקדשות של סופרים עליהם: "אתה הרי יודע את היצר הרע שלי להקדשות של סופרים, הן בשבילי צוהר הצצה מצוין אל חייהם הפרטיים, אל החברויות והידידויות החשאיות שלהם, האהבות המסויגות, ההתחנפויות המביכות". זה קטע נהדר! ועוד דוגמה לכישרון הרכילותי הווירטואוזי לפרקים של באר היא תיאור האסטרטגיה הערמומית של מילגרוים בגיוס מבקרים שליליים לחיילותיו. על הנכלוליות הזו מספר בנו של מילגרוים: "כאשר פרסם אחד מהם ביקורת קטלנית על ספר מספריו לא נהג בו אביו כמו שנהגו בו יתר עמיתיו. הוא לא הכריז על ברוגז ולא החמיץ לו פנים כשנתקל בו באקראי, אלא אדרבא, הודה לו בלבביות על הביקורת הבונה שזיכה אותו בה" (וזו רק התחלת תיאור אסטרטגיית-ריכוך המבקרים).

אבל הרומן לא רציני. חשוב לשמר את ההבחנה הזו. ניקח, לדוגמה, את הנושא שעומד כביכול בלב הרומן: המרת דת. התחושה העולה מהספר היא של הדהוד רחוק של נושא שהיה רציני פעם, אבל לא באמת נתפס כחשוב בעיני "המחבר המובלע". יהודי, נוצרי ואולי שוב יהודי, כל זה משמש ליצירת הדרמה, לבניית העלילה, אבל עמדתו העקרונית של הספר קרובה לעמדתו המפורסמת של ברנר (שבאר, הבקיא בכתבי גדולי הספרות העברית, עורך פרפרזה על משפטיו ברומן, כמו שגם מילגרוים הושפע ממנו) על כך שאין שום דבר מרעיש בהערצה שרוחש יהודי לישוע. קרובה לעמדת ברנר, אך בלי החומרה, ההתרסה וההקשר ההיסטורי שהעניק לאמירה הברנרית חריפות ושערורייתיות. עמדת הספר בסוגיה הזו קרובה יותר לחוות הדעת הצרכנית, לא התיאולוגית, של חבר נעוריו של מילגרוים: "משיכתו לנצרות, אם נודה ביושר, יש לה על מה שתסמוך. תגיד, אפשר בכלל להשוות את ניחוחות הקטורת המעודנים המבשמים את חללן של הכנסיות לריחות הטשולנט וההרינג וטליתות הצמר המיוזעות הממלאים את בתי הכנסת שלנו, או לריחות טבק ההרחה, האמוניאק והעיטושים של מטה החונקים את האוויר הקדוש ביום הכיפורים?". עוד דוגמה מרכזית לחוסר הרצינות של הרומן הוא היחס ליצירתו הספרותית של מילגרוים. אנחנו למדים שהיא נחשבת, שהיא חשובה, אבל איננו יודעים על מה מבוססת חשיבותה.

הדברים נאמרים לצורך הבהרה באיזו התכוונות יש לקרוא את הרומן הזה. אבל אחרי שההתכוונות מובהרת, פתוחה הדרך להנאה גדולה מהרומן הזה, שבלעתיו כביכורה בטרם קיץ, בעודה בכפי אבלענה. אני משתמש בשפה התנ"כית במכוון, כי חלק ניכר מההנאה כאן הוא השימוש של באר בשפת המקורות. זה שימוש מענג ביותר. החגיגיות של העברית של באר, הגמישות בְלישת שפת המקורות, ההומור בשיבוצי שפת המקורות,  היא זו שהופכת את הקריאה לא רק לבידור טוב, אלא לבידור אינטלקטואלי. הדמויות של באר, כמעט כולן, בקיאות בשפת המקורות ועושות בה כבשלהן. על אותה שְדֵמה כותב המספר כך: "בקיאות בלשון המקרא ויכולת שליפה מהירה מתוכה מכאן יחד עם שליטה בעגה המתחדשת לבקרים מכאן עושות את העברית שבפיה ללשון ייחודית ומלאת קסם". ואכן, חלק מהעונג מהשפה של באר נובע מהגלישות המכוונות והמודעות לעצמן משפת המקורות ההדורה לעבר סלנג בן זמננו. נוצר כך אפקט קומי מיוחד במינו.  "'TMI? מאי פירושא דהאי מילתא?' [מה פירוש הדבר – א.ג.] עצם רֶבּ שעיה לשנייה את עינו השמאלית כלמדן תלמודי העומד להסתער על סוגיה שהניחוה חכמים בצריך עיון. 'too much information', השבתי".

התחושה שלי בקריאת ספרו של באר, אם להזדקק שוב לשפת המקורות, היא של כניסה למקווה טהרה של מים חיים, התכסות בשמיכת שפה צלולה ונקייה. רעננות נושבת דווקא מהעברית השורשית והוותיקה הזו, שלה, נלוות, כאמור, גיחות משעשעות לשפת החולין של זמננו.