מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה ספר מהנה ביותר. והוא אושש לי דבר מה שניסחתי ביחס לספרי הוצאת "זיקית" השם ייקום דמה, שאוריאל קון היה אחד מצמד עורכיה, ונראה כעת שהנו רלוונטי גם לספרים בהוצאה החדשה שייסד קון מאז, "תשע נשמות", תיבדל לחיים ארוכים. קון מציע לקורא הישראלי פואטיקה מסוימת ומובהקת. היא אכן זרה לנוף הספרותי המקומי, ששורשיו אירופאיים (מזרח ומרכז אירופאיים) וההווה שלו אמריקאי, ולכן גם מרעננת (עמדותיו העוינות של קון כלפי התרבות המקומית, שהוא נותן להן ביטוי כפעם בפעם, בטונים מתנשאים ומנוכרים לא נעימים, נשענות גם על זרות אמתית בין טעמיו הספרותיים לטעם הספרותי העברי). טוב מאד שהפואטיקה הזו מוגשת לנו בעברית (ויש לזכור שבזכות קון הפכה העברית לאחת התחנות הראשונות של הספרות שהוא מוציא מחוץ ללשונה המקורית). אבל זו גם פואטיקה מוגבלת.

הנובלה הזו ראתה אור ב-1993. כותבה הוא סופר אורגוואי, יליד 1940, אחת הצלעות במה שמכונה (כך למדתי) "משולש הזהב" של הספרות האורגוואית במחצית השנייה של המאה ה-20 (הוא נפטר ב-2004). זה ספר משובב נפש ואירוני, המסופר בגוף ראשון, בידי סופר בשנות החמישים לחייו, סופר לא מצליח במיוחד, שהמו"ל שלו מטיל עליו משימה בלשית שמילויה לשביעות רצונו של המו"ל יאפשר לו להוציא את ספרו החדש בהוצאה. המשימה הבלשית היא איתור סופר מסתורי שלא ידוע עליו דבר, ששלח להוצאת הספרים כתב יד שהתגלה כיצירת מופת, אך לא הותיר בידי ההוצאה פרטי התקשרות עמו. גיבורנו הסופר נשלח לעיירה שכוחת האל שממנה נשלח כתב היד על מנת לאתר את הגאון האלמוני. הטקסט מבדר ביותר, הן בגלל שהסופר עצמו שנון, ציני, לועג לעצמו, עייף מהחיים ובו זמנית חושק בהם בעוז, גרגרן ותאוותן וזקן אשמאי ובו זמנית משכיל וידען, והן בגלל שהעלילה אווילית במודע. באופן שמודע לא רק למחבר ולקוראים, אלא גם לגיבור הסופר עצמו, יש כאן פרודיה על הספרות הבלשית. המשימה הבלשית היא כאן שטותית למדי, ומתאימה לאופיו העצלן והמשתרך של הסופר המזדקן. העיירה העלובה, המכונה "מחסוֹריאס" (העיירות באורגוואי בנובלה, כמו העיירות ב"תחום המושב" אצל מנדלי מוכר ספרים, מכונות בכינויים מלעיגים: יש גם טרגדיאס, אסוניאס ועוד), היא קטנטנה ואת משימת הבילוש ניתן לסיים בחצי יום. אבל גיבורנו משתקע בעיירה הפרובינציאלית, בוחן את תפריטי מסעדותיה, נקשר בקשר מיני עז לזונה מקומית, פוגש שלל טיפוסים ומכלה בהנאה לא מבוטלת את דמי ההוצאות השוטפות שקיבל מההוצאה לאור. לא רק משימת הבילוש אווילית, אלא גם עילתה נראית מצוצה מהאצבע, ואכן לקראת סוף הספר מתבררת הסיבה המבדרת מאד למסתוריותו של הסופר האלמוני.

כך שזו יצירה קומית במהותה. זו יצירה קלת דעת במהותה. היא קלת דעת במפגיע. ומיד אחזור לזה.

ניתן לכנות את הספרות הזו "פוסטמודרנית" בגלל שהשימוש שלה בז'אנר הבלשי הוא שימוש פרודי (כמו גם בגלל אזכורים לא מעטים של יצירות מהתרבות הפופולרית). אבל הפוסטמודרניזם הזה הוא דרום אמריקאי, וזה אומר שהוא מכיל יסוד אחד חשוב של המודרניזם: הערצת הספרות עצמה, פטישיזציה של הספרות. בניגוד, למשל, לביטויים מזלזלים ביחס לספרות ומעמדה הנעלה כביכול שביטאו פוסטמודרניסטים ישראלים בשנות התשעים (כמו אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת), לבררו האורגוואי בשנות התשעים (כמו גם גיבורו) באמת מעריץ את סוג היצירה שכתב הסופר האלמוני. כך מתאר הגיבור את היצירה המסתורית, בתיאור שיש בו אבק אירוניה אבל עיקרו אינו כזה: "העלילה נסבה סביב גיבור מהורהר למדי; וההרהורים האלה עסקו בעיקר בהידרדרות המתקדמת של מוסדותינו, של ערכינו, של הכלכלה והתרבות. הוא נגע, אף כי בזמן לא ליניארי, בתקופה שתחילתה במאבק המזוין, המשכה בימי הדיקטטורה וסופה בדמוקרטיה החדשה, שרובה מן הפה ולחוץ. אבל היה הרבה יותר מזה, ראייה עמוקה של העולם והאדם, והייתה שם חמלה כלפי האדם, אישור הפרט ושיר הלל לנפש, והכול מנוסח בעוצמה ובשכנוע ובה בעת ברוך. זאת הייתה יצירת מופת, קרוב לוודאי הטובה ביותר שנכתבה על האדמה הזאת".

אלא שבדומה לבולניו – שיש המשווים בינו לבין לבררו – ובניגוד לסופר המסתורי שיצירתו תוארה כאן – ההערצה של הספרות שמתבטאת ביצירה עצמה (לא בקטע המצוטט הנדון אלא זו שמתבטאת במהותה כולה), אינה נוגעת ביכולתה של הספרות "לומר משהו" על העולם ("ההרהורים האלה עסקו בהידרדרות המתקדמת של מוסדותינו, של ערכינו, של הכלכלה והתרבות […] ראייה עמוקה של העולם והאדם, והיתה שם חמלה כלפי האדם, אישור הפרט ושיר הלל לנפש"), אלא היא האלהה של המתח הנרטיבי עצמו. כמובן, לא מדובר כאן בסופרים מהשורה, או אף שחורגים מהשורה, שיוצרים עלילה "מותחת". בולניו ולבררו הם סופרי אוונגרד בכך שהם חושפים בגלוי, מציגים בגלוי – אם כי באופן מתוחכם – את המתח הנרטיבי שניצב בתשתית הסיפורת. הם מערטלים את התחבולה, כמו שאמרנו פעם בחוגים לספרות, הם מציגים את המתח הסיפורי בעירומו. לבררו עושה זאת באמצעות הגשת סיפור בלשי מקושקש, מקושקש באופן מתריס (ועם זאת מותח!). בולניו עושה זאת ב"2666" על ידי הצגת סיפור בלשי רציני כביכול, אבל על ידי הצגתו הגרוטסקית (תיאור מפורט של עשרות רציחות).

כדאי להתעכב מעט על קלות הדעת המהנה והמתריסה של היצירה, שהוזכרה לעיל, ועל הקשר בין קלות הדעת הזו לכך שהיצירה הזו אינה מתייחסת למציאות ברצינות (בניגוד ל"יצירת המופת" שאחר מחברה בולש הגיבור). קלות הדעת הזו לא נובעת מטיפשות. להיפך, היא נובעת מיתר דעת שמוסיפה יתר מכאוב. היא נובעת מסוג מסוים של ייאוש. ספרות שמתייחסת למציאות הריאלית ברצינות מסתירה בחובה איזו אופטימיות: המציאות ראויה שיתייחסו אליה ברצינות או משום שהיא בעלת ערך בחלקה, או משום שניתן בעתיד להפוך אותה לבעלת ערך ולכן כדאי לבקרה, או בגלל שהסופר מכבד מספיק את עצמו (או את בני האדם בכלל), מעריך מספיק את התנסויותיו וייסוריו, בשביל לתארם. התחושה היא שעבור הסופר האורגוואי המציאות (הפוליטית והקיומית כאחד) חסרת תקנה. הדרך היחידה לשרוד אותה היא להתעלם ממנה, הדרך היחידה לכתוב אותה היא באמצעות המהתלה הספרותית. ביטוי עקיף לייאוש התשתיתי הזה מופיע כאן לקראת סוף הנובלה בניסוחים פטליסטיים של אחת הדמויות האקסצנטריות שפוגש המספר במחסוריאס: "אנשים אומרים עכביש טוֹוֶה רשת. אני אומר רשת טוֹוָה עכביש. אנשים מאמינים הם טווים חיים, אבל חיים טווים אנשים".

גם הפוזה האנטי-בורגנית של סוג הספרות הזה, ושל קון שמייבא אותה לארץ (באחרית הדבר כותב קון כך: "מדובר בסופר שתיעב סוכנים ספרותיים, סוכנויות ועסקנים מכל סוג. תהליך השגת הזכויות היה כרוך בקשר ישיר עם משפחתו מסיבה זו בדיוק"), הפוזה של "על הזין שלי העולם המהוגן המכובד והרציני", נובעת, בחלקה לפחות, מייאוש, לא מעודף שמחת חיים ועליצות. הייאוש הזה כנראה קשור במציאות הפוליטית והכלכלית הדרום אמריקאית. הפוזה האנטי-בורגנית היא לעתים הפוזה של מי שאין לו סיכוי להפוך לבורגני.