בהמשך אעלה התייחסות מפורטת יותר ל"2666" ("עם עובד"; מספרדית: אדם בלומנטל) של בולניו, יצירה מרשימה אך גם מעט מאכזבת בהשוואה ל"בלשי הפרא" שלו. אני רוצה כעת להעיר רק הערה קצרה וזו היא:
אחד הגיבורים הראשיים ב"2666" הוא סופר גרמני מעט מסתורי שנקרא ארצ'ימבולדי. עם תום מלחמת העולם השנייה, בה השתתף כחייל בוורמאכט, עבד ארצ'ימבולדי כשומר בבר. וזו מחשבה שנצנצה בו באחד הלילות: "באותו לילה, כשעבד בפתח הבר, השתעשע במחשבה על זמן בשתי מהירויות, ציר אחד אטי מאוד שהאנשים והדברים בו נעים באופן כמעט בלתי ניכר, וציר אחד מהיר מאוד והכול בו, אפילו החפצים הדוממים, נוצץ מרוב מהירות. הזמן הראשון נקרא גן עדן והשני – גיהינום. וכל מה שרצה ארצ'ימבולדי הוא לא לחיות לעולם באף אחד משניהם". המשפט האחרון בעצם מכחיד את כל סלסול המחשבה המופשט והעמום שבא לפניו: אם גם "גן עדן" וגם "גיהינום" אינם רצויים לארצי'מבולדי, מה הטעם בכינויים כך?
המו"ל היהודי הגרמני של אותו ארצ'ימבולדי נקרא מר בוביס. "כשארצ'ימבולדי הכיר אותו מר בוביס היה בן שבעים וארבע ולפרקים עשה רושם של אדם חולני, רגזן, קמצן, חשדן, סוחר שהספרות חשובה לו כקליפת השום, אם כי בדרך כלל היה בעל מזג שונה לחלוטין: מר בוביס נהנה, או העמיד פנים שהוא נהנה, מבריאות מעוררת קנאה, אף פעם לא חלה, כל דבר העלה חיוך על פניו, הוא נהג להפגין באנשים אמון של ילד ולא היה קמצן, אם כי קשה לומר ששילם בנדיבות לעובדיו". אז מר בוביס חולני, בריא, או חולני שמעמיד פנים שהוא בריא? ויותר תמוה: הוא קמצן או לא? איך מישהו שלא "שילם בנדיבות" יכול להיות "לא קמצן"?
בולניו משתמש לאורך ספרו כמה וכמה פעמים באמצעי הזה: מקטע (אמירה של אחת הדמויות או חיווי של המספר) שמבטל את עצמו תוך כדי מהלכו. לאמצעי הזה ניתן להוסיף עוד שני אמצעים קרובים: הוספה מכוונת של פרטים מיותרים בעליל ואובדן הרסן המכוון של המספר. למשל, ביחס לאמצעי האחרון, כשהמספר מאזכר באגביות את סיזיפוס ("שהרי ידוע כי נאהבים נוהגים לאמץ זה את מחוותיו של זה, בדרך כלל את החיוכים, הדעות, נקודת המבט, בקיצור, את מערכת דברי הסרק שנגזר על כל בן אנוש לגרור איתו עד יום מותו, כמו הסלע של סיזיפוס") הוא מוסיף עוד היסחפות של עמוד וחצי "מיותרים" על סיזיפוס (אמצעי קומי שגם גוגול השתמש בו).
כל האמצעים האלה מרמזים על מיותרותו של הטקסט (המשפטים שמבטלים את עצמם בסופם; הפרט המיותר בעליל; רוח השטות של המספר שנסחף ללא היגיון). והם גם מעניקים את המפתח שלפיו יש להבין את "2666". זו יצירה המורכבת מחמישה חלקים שחלק ניכר ממגמתה הוא עריכת פרודיה על הרומן הריאליסטי המדוקדק ועתיר הפרטים.
מבקר חופשי 
תגובות
דווקא עניין ההתייחסות לגן עדן וגיהנום כאותה מציאות שהפריזמה שלה שונה (פונקציה של מהירות הזמן) מעניינת בעיניי.
מזכיר את המדרש על היצר הרע שנראה לצדיקים בעולם הזה כהר גבוה ולרשעים כחוט דק – אותה מציאות, פריזמה שונה.
ויותר מזה – כשיודעים שזו אותה מציאות, מה זה משנה אם היא נקראת כך או אחרת? הידיעה הזו משחררת את ארצי'מבולדי מהרצון להיות באותה המציאות עצמה, בלי קשה לאיך היא מתקראת.
חייב לציין שזה מאוד לא מפתיע שמבקר ספרות, ד"ר לספרות, ואיש שאת כל ימיו מקדיש לספרות (כמוך, או כמו הדמויות בחלק הראשון של 2666) יאהב יותר את בלשי הפרא, שנושאו הוא השירה/ספרות כחיים, מ2666, שמתעסק בנושאים אוניברסליים יותר. מעטים הם הקוראים מהשורה שמסוגלים להכיל אמירה כמו זו של בלשי הפרא (המופתי, כמובן)
זה קצת כמו שהוליווד נורא עסוקה בלעשות סרטים על הוליווד, כי אנשי קולנוע רואים את הקולנוע כחיים.
אולי ביקורת מלאה יותר על 2666 (שהבנתי שתפרסם בקרוב) תעזור לי לפתח את הנקודה הזאת
לקראת סופו של החלק האחרון של הספר (עמ' 833) יושב הסופר ארצ'ימבולדי עם אנשי ההוצאה לאור, משתעשעים בציטוט ספרים המכילים ביטויים מרושלים ומתווכחים על מידת הרשלנות של המחברים ("הדוכס הגיע, ובעקבותיו פמלייתו שהלכה לפניו", "ראייתי נחלשת, אמרה העיוורת המסכנה"). ארצ'ימבולדי משתעשע ונהנה מאוד מכל העניין.
הסופר ועורכיו, ונראה לי שגם בולאניו, מכוונים למקום עליו אתה כותב.
בלשי הפרא המהודק והמפעים מתעלה על 2666, מסכים איתך לחלוטין