1. – הכל אחת! אם הכל הבל ממילא, הבה נתהבל גם אנו! אין יתרון לחוכמה, אז הבה נתְכַסָל!
– לא. גם את הייאוש וחוסר השחר אפשר לחוות מתוך ערפול חושים והתבהמות, או בפיכחון, אנינות, ריחוק ואף מתוך חדוות אנליזה צנועה. וזה כל ההבדל כולו, בין ייאוש שלא מדעת לייאוש מדעת.
2. מה שאתאיסטים שטחיים לא מבינים:
א. אם אלוהים הוא מטפורה לכוח העצום שייחסנו לעצמנו או להורינו בילדותנו (כדעתם הדי משכנעת של פסיכואנליטיקאים) – מטפורה והמתקה של חמיצות האבדן של הכוח הזה
ב. ואם אנו אוסרים על בני האדם להיסמך על הכוח הזה בטענה (הנכונה) שהוא אינו קיים
ג. אנחנו גוזרים על בני האדם לחפש את ההערצה, לחפש את העוצמה הפנטסטית הזו, בתוך העולם האנושי:
– חלקם יעריצו "אלילים", על כל ההבל והסבל הכרוך בכך
– חלקם יעריצו את עצמם, על כל הסבל (לעצמם ולאחרים) וההבל הכרוך בכך
– חלקם יבוזו לעצמם מתוך השוואתם לאנשים אחרים, שהיא מחפירה יותר מאשר ההשוואה לגדול-מכל-גדול
חברה שעסוקה באובססיה בסלבריטאים היא חברה בלי אלוהים, במובן העמוק של המילה, היא חברה מחפשת אלוהים, במובן השטחי של המילה.
אם אין אלוהים – הכל אדם.
וזה מה שנורא.
*
אז מה הפתרון?
הרי אלוהים אין.
לא להכל יש פתרון. בחיים שלנו אנחנו מתנהלים – אותם לא פותרים.
מבקר חופשי 
תגובות
אלוהים מצוי מעל למונחי הקיימות שלנו. לומר שהאל קיים זה לא נכון – כמו לומר שהאל איננו קיים. מה שסיימת אתו, הכל אדם, מתחבר עמוקות לקושי העיקרי בתקופתנו, נכזבות האהבה. כי אנשים מחפשים בימינו באהבה רומנטית את מה שפעם חפשו באלוהים. בעוד שהחפוש ההוא לפחות נשא תנועה, החפוש שכל כולו באדם קפוא ונידון לכשלון. אבל שני החפושים מזכירים אחד את השני.
תודה על תגובתך, אילה
אלו הסיבות שבגללן אני מעריך את דמותו של יובל נח הררי: הוא באמת ובתמים מצליח להתעלות מעל לפילוסופיה ולהתחבטויותיה. את מה שאינטלקטואלים אחרים פוסלים כ"בולשיט רוחני", הוא מאמץ בחום. התבוננות מרוחקת ב"דבר" היא שונה מלדבר על ה"דבר". דיבור מחושב על ה"דבר" מגיח מתפיסה קיימת ומגובשת לגבי ה"דבר". בעוד שהתבוננות מרוחקת ב"דבר", עשויה לתת לנו הבנה אחרת על ההתחבטויות שלנו: מבט-על שמצליח להשתחרר מסבך אי-הפתרון.