ארכיון חודשי: ינואר 2014

שני קצרים

1.ישנה תופעה תרבותית, אותה אני מכנה, ביני לביני, "תסמונת 'המכונית החדשה של אבא'".

התסמונת מכונה כך על שם השיר הקצבי של שלום חנוך בעל אותו השם (אני מעריץ חרוף של שלום חנוך – אבל לא על השיר הזה מכוננת תפארתו).

מטרת השיר – לכאורה – היא להזהיר בני נוער מנהיגה פזיזה, נהיגה לא אחראית שמביאה לתאונות דרכים קטלניות.

אולם החלק בשיר שמתאר את הנהיגה הפרועה עצמה, כל כך מלהיב, כל כך ויטלי, כל כך פראי-נהדר – שהשיר חותר תחת המסר שלו-עצמו.

(אגב, מבחינה, איך לומר, אסתטית גרידא – זו, כלומר הויטליות המוזכרת, הסיבה שהשיר הזה עוד נסבל).

זו הסיבה שכנראה לא אצפה בסרט החדש של מרטין סקורסזה – במאי לא רלוונטי כבר יותר מעשור וחצי – "הזאב מוול סטריט".
אני מניח, שבמסווה של ביקורת על רדיפת הבצע, הסרט הזה רק מעודד אותה – מעודד הזלת ריר נובורישית או נובורישית-וואנאבי.

2. אחת הדרכים היותר מפוקפקות להילחם בפחד המוות היא להפחית בערכם של החיים.

כך ההפסד העתידי הוודאי מצטמצם לו.

נדמה שאנחנו חיים בעידן אינפלציוני כזה. עידן האירוניה. עידן הייאוש-למפרע.

הכל הכל – הגודל של העולם, האידאולוגיות הרדוקציוניסטיות הרווחות בו באשר לטבע האדם, הציניות והניהיליזם הלאים שלנו, עולם העבודה שהופך את הסובייקט לעבדו של האובייקט הנוצץ, הדמוגרפיה עצמה על שפע "יחסי האנוש" שמלפפים אותנו בגינהּ – מכוון להפחתת הערך של חיינו.

כך שכיליונם יהיה זניח בעינינו.

על פנחס שדה

כאן כתבתי מסה על קריאה שנייה ב"החיים כמשל". למסה הזו אני מצרף כעת דברים שנכתבו למדור הספרות של "ידיעות אחרונות".

*

ביומני פנחס שדה, שראו אור כעת, ערוכים ומוערים להלל בידי אילת נגב ויהודה קורן, כותב ביומנו שדה בן ה-26, בשורות קצוצות, כך: "אם אדם שמן חושב את עצמו/ לשמן – זהו שיגעון השמנוּת? לא./ ואם אדם קרח חושב את עצמו/ לקרח – זהו שיגעון הקרחוּת? לא./ ובכן, אם אדם גדול חושב את/ עצמו לגדול – מדוע זה מוקע/ כשיגעון גדלות.".

ובקטע יומן שנה אחר כך, מ-1956, כותב שדה כך: "מה עלי לעשות? לשאת את יעל – או לנסוע, להפקיר את עצמי לבדידות, לסבל, לאי-ביטחון, ולבסוף אולי למות. אני פוחד שאם אתחתן – אשקע מפסגות ההר של האמנות אל המישור השטוח של האזרחיות, אהיה שלֵו, קר, קטן".

שני הקטעים האלה מדגימים מדוע פנחס שדה זר כל כך להווייה שלנו. אך הם מדגימים גם מדוע הזרות הזו אינה לגנותו דווקא, ואולי היא אף מחדדת את הרלוונטיות שלו להווה. במילים אחרות: היותו של שדה "שלא בעיתו" – כפי שכינה בהתרסה ניטשה, גיבור גדול בפנתיאון היוצרים של שדה, אחדים מכתביו המוקדמים – מציבה אותו כאתגר מעורר לעידן שבו אנו חיים.

שדה זר לעידן שלנו כיוון שזהו עידן "טיפולי", עידן בו המונחים ותפיסת העולם של הפסיכולוגיה התרפיסטית חלחלו עמוק-עמוק אל תוך התרבות הכללית. בעידן כזה ההתלבטות של שדה אם להינשא, למשל, לא תתפרש כפי שהוא עצמו פירשהּ בציטוט המובא לעיל: כבחירה קיומית שמצמצמת את הנפש; כוויתור אנטי-רומנטי, כלומר שאינו הולם את ערכי הרומנטיקה, על חשיבות הסבל בחיים, בוודאי לאמן היוצר. ההתלבטות של שדה אם להינשא תפורש, קרוב לוודאי, כ"בעיה" שיש לשדה עם "קשרים". מטפל נבון, קרוב לוודאי, לא יתייחס לקושי הזה של שדה באופן שיפוטי, אבל שדה יתפרש על ידו כמי שחורג מהנורמה שלא בטובתו. ולו היה פנחס שדה מטופל המהרהר באוזני המטפל שלו על גדולתו החד-פעמית, יש להניח שהמטפל לא היה מסכים ל"הפרכה" ש"מפריך" שדה את הטענה כי הוא סובל משיגעון גדלות בציטוט הראשון שהובא לעיל. המטפל אכן היה סבור ששדה לוקה בסוג של שיגעון גדלות או "פגיעה נרקיסיסטית" ששיגעון הגדלות מחפה עליה.

שדה היה נחרץ ועקבי בהתנגדותו לפסיכולוגיה ולפסיכואנליזה (עוד דוגמה מהיומנים: "כל 'ידיעה', שמקורה בלימוד, היא מבחילה, מלבד היותה מוטעית. למשל ה'אמיתות' ההשכלתיות של הפסיכואנליזה"). ועמדה נחרצת ועקבית זו שלו מניבה, לטעמי, ערך מוסף משמעותי מאד לטיפול של חגי לוי בדמותו, בסדרה חדשה שמוקרנת כעת בערוץ שמונה. זאת משום שמפעלו המפורסם ביותר של לוי, הסדרה "בטיפול", הביאה לשיאה וביטאה בכישרון רב את ההיגיון המנחה את תקופתנו הנוכחית, זו "הטיפולית". היותו של לוי יוצר "בטיפול" המחישה לו בחדות, להבנתי, את היותו של שדה יוצר מעידן אחר, יוצר השייך לעידן היוצרים "המקוללים", כשם הסדרה של לוי.

כעת, אני חושב שהרווחנו הרבה מהמעבר לעידן "הטיפולי". ההתבוננות הלא-מאדירה באדם, ההבנה הענווה יותר של האדם, מעודדת מציאת דרכים ריאליות להקלת הסבל של הקיום. וזו, הקלת הסבל, בניגוד לתפיסת שדה, מטרה ראויה מאד. אבל בצד היתרונות, אנחנו גם מפסידים לא מעט מראיית העולם הזו. ראשית, ההבטחה להפחתת הסבל שהבטיחה התרפיה ואחריה המהפכה הפרמקולוגית בפסיכיאטריה עוד רחוקה מאד, כך נדמה, מלהתגשם. הסבל האנושי נמצא כאן עדיין ומציץ מכל עבר. שנית, התפיסה "הטיפולית" של האדם משפילה. פרויד עצמו הבין עד כמה התפיסה שהכוחות הנפשיים המרכזיים המניעים אותנו סמויים מאתנו ("הלא מודע") מעליבה. התיאוריה שלו, לטענתו שלו, הייתה ההשפלה הגדולה השלישית שספג האדם מהמדע, לאחר המהפכה הקופרניקאית, שגילתה לאדם שהוא אינו חי במרכז היקום, ואחר המהפכה הדרוויניסטית, שגילתה לאדם שהוא חלק ממלכת החי. קל וחומר שמשפילים הם הסברים ואטיולוגיות פוסט-פרוידיאניים, נוירו-כימיים, לתופעות נפשיות, הסברים הרווחים היום. העובדה ששדה, שהעמיד את היחיד במרכז – שמבטא ביצירתו נרקיסיזם קיצוני, בשפה הטיפולית של עידננו (אין מדובר בנרקיסיזם בנאלי, עם זאת, חשוב להדגיש, כזה של מתמודדי "האח הגדול", נגיד) – התנגד כל כך לפסיכולוגיה אינה צריכה לפיכך להפתיע אותנו. אם יש מי שהגיוני שיהיה רגיש לעלבון הזה הרי הוא שדה הנרקיסיסט: "המדע הוא מחלת רוח: האדם הוא אחד במערה ובמטוס-סילון. 'מוצא האדם' של דרווין הוא סכלות: לחשוב שה'גזע' (ביטוי אידיוטי) האנושי מוצאו מקוף, או גמל, או אופניים, ולשכוח שהאדם קיים לעצמו, כהתגלות וכניסיון, יחיד לעומת משמעות חייו (אלוהים)". בקטע המצוטט מתבאר, להבנתי, גם המקור הפסיכולוגי "הנמוך" של העמדה האקזיסטנציאליסטית הדתית של שדה. שדה היה זקוק למושג האלוהים – דבר מה שנמצא מעל הטבע, דבר מה גדול מכל גדול, דבר מה שאינו כפוף לאיש – על מנת לאושש את חשיבות היחיד, שאותה הדגיש וחזר והדגיש בכתיבתו. כלומר, גם האמונה שלו באלוהים, ניתן לומר בלשון "הטיפולית" של ימינו, נובעת מ"הנרקיסיזם" שהוא מבטא…

אבל כל ההערות הללו אינן באות להסביר רק מדוע שדה "לא רלוונטי". כאמור, הן באות להסביר גם את ההיפך. הקלישאה גורסת כי "החיים כמשל" הוא מהספרים שמתפעלים מהם בגיל הנעורים וכשקוראים בהם בגיל מבוגר מתאכזבים מהם. לא כך קרה לי. אמנם אף פעם לא הייתי שדה-אי, גם כשקראתיו בעניין רב לראשונה בגיל 20. אולי משום שקראתי לפניו אקזיסטנציאליסט חילוני, מעמיק משדה, לטעמי, בשם י.ח. ברנר, ש"חיסן" אותי מהשפעותיו העודפות של שדה, האקזיסטנציאליסט הדתי. אבל כששבתי וקראתי ב"החיים כמשל" לפני כשנה התפעלתי ממנו מאד. לא רק מאיכותו הספרותית במובן המצומצם של המילה, שאינה מוטלת בספק לטעמי (אם כי קשה יותר להגדירה), אלא גם מ"המסר" של הרומן הזה. יש בקריאת "החיים כמשל" דבר מה מחזק, הקורא רוחש כבוד רב יותר לעצמו בתום הקריאה, שואב השראה מהערך העצום שייחס שדה לקיום החד פעמי המופלא והמסתורי של כל אחד מאתנו. אנחנו שוכחים לעתים עד כמה מדכאת הציוויליזציה בה אנו חיים: גדולה, גדולה מדי, עלינו; עם השקפת העולם המדעית הרדוקציונית שרווחת בה באשר לטבע האדם; עם הרלטיביזם התרבותי המבטל כל ערך השואף לאיזו מוחלטות ומותיר אותנו מרוקנים, ללא השקפת עולם מרוממת מלבד איזו פיליסטיניות-בורגנית פשוטה, שהפכה לַ"מוחלט" בעקבות הוואקום שנוצר. והנה שדה מעורר אותנו להתייחס אל עצמנו בהערכה מקסימלית.

יש איזו תפיסה טיפשית בתודעה-העצמית הישראלית שלנו. אנחנו חושבים ש"פעם", בימים הרחוקים החשוכים, היינו "קולקטיביים", והנה "השתחררנו" ונהיינו "אינדיווידואליסטים". בהקשר לתזה הזו נוהגים לומר כי "החיים כמשל", שראה אור ב-1958, היה מהפכני "לתקופתו". באותה שנה בה יצא "ימי ציקלג" הקולקטיוויסטי ראה אור ספר שהפנה עורף לקיום הציבורי, שבו מתוארת מלחמת העצמאות באדישות, מבחינה אחת, וכהפרעה איומה ליחיד החי את חייו ותוהה עליהם, מבחינה אחרת. התזה הזו כמו אומרת שהיום שדה כבר לא מהפכני, הוא מיותר. איזה שטויות! האם דור הפייסבוק הוא פחות קולקטיביסטי מדור הפלמ"ח? האם חיים בחברה שבה אירועי המדיה (מותו של זמר, מעצרו של אחר, קטיושות, אובדן שליטה באי.די.בי וכולי) הפכו לתחליף שלנו לתרבות, הנם פחות "קולקטיביים" מחייהם של אלה שיצאו לרקוד במעגלים בכיכרות ב-29 בנובמבר 1947? אנחנו חיים היום בחברה רוויה כל כך במה שמכונה "יחסי אנוש", בחברה שמעודדת נרקיסיזם באותו אספקט שלו שחושש ממבטו של "האחר", שכפוף למבט הזה, או ששש להיחשף למבט הזה – בחברה שבה אירועים שאינם קשורים למסלול חייו של היחיד פולשים אליו באלימות – שקריאה בפנחס שדה האינדיבידואליסט והמטיף לאינדיבידואליזם, פנחס שדה שבז בוז עמוק לסדר היום העיתונאי והאקטואלי, היא כטבילה במים צוננים מטהרים.
שדה הוא אכן יוצר מעידן אחר. אך זו הסיבה שכדאי מאד להכירו.

קצר על רגשנות

1. מדוע יש לי רתיעה מיצירות שאני מגדירן כ"רגשניות", למשל יצירות שעוסקות בחולי סרטן, באבדנים למיניהם, במלחמות וכיוצא בזה, ובאופן שאני מכנה אותו "רגשני", כלומר מופרז, גדוש, עתיר שומנים/ גבינתי (צ'יזיי)?

הרתיעה האינסטינקטיבית הזו מרגשנות מכניסה אנשים מסוימים לתסביך אשמה: האם הם לא רגישים מספיק, או אטומים מדי, מכדי להתרגש מהיצירות שהם מכנים "רגשניות"? אולי זה לא הן (היצירות), אלא הם (האנשים)?

ישנן כמה סיבות שמצדיקות את הרתיעה מ"רגשנות":

1. "רגשנות" היא לעתים פשוט שם אחר למניפולציה. מי ש"מרגש" אותנו לא מעוניין – אף כי אולי הוא לא מודע לזה – לפרוש בפנינו את כאבי הזולת, אלא ללכוד את תשומת לבנו ליצירתו באמצעות רחמינו על הזולת. כלומר, הגדרתה של יצירה כ"רגשנית" היא סירוב לשתף פעולה עם מישהו שמפגין אטימות בעצמו, מי שמנצל את הרגש שלנו לצרכיו-הוא.

2. "רגשנות" היא לעתים אמצעי להסחת דעת מהכאב הגדול והיומיומי של הקיום תוך התחזות לשימת לב אליו בדיוק. הכאב העצום של חולי הסרטן, של מי שאיבד את אהוביו, של לוחם במלחמה עקובה מדם וכו', משמש, לעתים, בידיו של היוצר "הרגשן" כאמצעי להסבת המבט מחוסר המשמעות, השעמום, הקנאה המביכה, הייסורים וסיכולי התשוקה הדקים הקטנים, של הקיום הרגיל, "הנורמלי". הכאב החריג שמבליט הרגשן דומה בכך לפונקציה של סרט "אקשן" – הייסורים החריגים הם הרי "תוססים" הרבה יותר מאשר הייסורים המונוטוניים – הלא היא הסחת הדעת.
ה"רגשנות" כך תורמת לאלחושם של אזורי חיים שלמים, "המתים" גם בלאו הכי, תוך התמקדות באזורי חיים כאובים אך "חיים" בלאו הכי.
כלומר, היא משאירה את המדבר של הקיום הנורמלי בצחיחותו הלא מוּרווה, את הרקמה המתה של החיים לא נגועה, לא מעוּסה, את הגוף הדומם משווע להחייאה – לשווא.

3. "הרגשנות" קלה יותר לביצוע. אנחנו דורשים מהאמנים שלנו שבכישרונם יְחיו גם את הלא-חי מטבעו. ואילו האמן "הרגשן" "רוכב על הגל" של הרגש השוצף ממילא לנוכח אירועי חיים סנסציוניים.

על "דברי מתיקה", של איאן מקיואן, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: מיכל אלפון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

תענוג גדול לקרוא ברומן החדש של איאן מקיואן, סופר חכם ומעודן, שעם זאת לא שוכח לרגע את חשיבותה הגדולה של בניית עלילה מותחת. איך ענה הסופר אי.אם. פורסטר, במסתו "אספקטים של הרומן", על השאלה מה הופך רומן לרומן? "אבוי, הרומן מספר מעשה". "אבוי", מבאר פורסטר, כי היינו אולי רוצים להחמיא לאמנות הרומן ולתארה באופן נעלה יותר, כ"מוזיקה במילים", או כ"חתירה ללא פשרות אחר האמת" – אבל האמת היא שרומן הוא קודם כל סיפור-מעשה.

המספרת של הרומן – כך לפחות נדמה לקוראים רוב זמן הקריאה – היא סרינה פרוּם, צעירה אנגליה נבונה ויפה, בראשית שנות העשרים שלה. הרומן מתרחש בתחילת שנות השבעים, על רקע המשבר הכלכלי-חברתי החריף של אנגליה (שביתות ענק, משבר האנרגיה, אינפלציה, התפוצצות הבעיה הצפון-אירית ועוד). סרינה למדה מתמטיקה בקיימברידג', תחום שנשים מיעטו לעסוק בו, אבל אהבתה הגדולה נתונה לקריאת רומנים. עם תום לימודיה באוניברסיטה, סרינה מתחילה לעבוד באם.איי.5, השב"כ הבריטי, בתחילה בתפקידים זוטרים ומנהלתיים, עד שהיא נקראת להשתתף במבצע חשאי, מסעיר מבחינתה, שיקשר בין משלח ידה לתחביביה הספרותיים. סוכנות הביון מחליטה לממן שורה של אינטלקטואלים וסופרים שהיא סבורה שעתידים להשפיע על הלוך הרוחות בציבור ביחס לקומוניזם הרוסי. הסופרים והאינטלקטואלים ימומנו ללא ידיעתם, הם יניחו שהמממנת שלהם היא קרן תרבות לא ממשלתית. על סרינה מוטל לבדוק סופר מתחיל אחד, בשם טום היילי, ולהחליט אם להמליץ עליו למלגה ואז ללוות אותו ולכוון אותו בעדינות לכתיבת יצירות שיהלמו את מטרותיה הכמוסות של הסוכנות. בעיה גדולה נוצרת עד מהרה, כאשר סרינה מתאהבת בסופר, בתחילה ביצירותיו ואחר כך בו עצמו.

כך נוצרת, ראשית, דרמה מרשימה ומותחת. סרינה, המציגה את עצמה כשליחת הקרן הנדיבה, גואלת את טום מחיי עמל ומאפשרת לו לבטא את כשרונו. אולם ככל שהקשר שלהם מתהדק, והשפעתה על חייו גדלה והולכת – היילי כבר מתחיל להיות ידוע ומוכר בחוגי הספרות ואף בציבור הרחב – כך מתרחקת והולכת האפשרות לכֵנות ביחסיהם. סרינה יודעת כי כשתגלה להיילי את מקור הכספים שהוא נעזר בהם כל כך – יקיץ הקץ על יחסיהם אלה. אף סופר שמכבד את עצמו לא יהיה מוכן לקבל את העובדה שהוא מומן על ידי הממסד ועוד בתרמית. בצד העלילה והדרמה – שניתן לקרוא אותה כמשל לזוגיות בכלל: עד כמה ניתן לבסס זוגיות המסתירה סודות מהותיים? – משלב מקיואן עלילות-פנימיות נהדרות, הלא הם הסיפורים הקצרים שכותב טום היילי, המשובצים כאן לאורך הרומן.

אבל מקיואן מצליח לבטא כאן שורה של רעיונות מעניינים, שהופכים את הקריאה לא רק למותחת ומעוררת רגשית אלא גם למגרה מבחינה אינטלקטואלית. רעיון אחד כזה נוגע ליחס שבין ספרות לפוליטיקה. מקיואן לא המציא את הסבסוד הסמוי שסובסדו אינטלקטואלים מערביים בזמן המלחמה הקרה. סוכנויות הביון האמריקאית והבריטית נהגו לעשות זאת. מקיואן מראה עד כמה אבסורדית המחשבה שניתן לשלוט בדמיון היצירתי. כל סופר הראוי לשם זה, וטום היילי אכן ראוי, לא יכול "לייצר" יצירות הכפופות לתחזיות שחוזים בסוכנות הביון באשר לעתידו על סמך כתבי השחרות שלו. כך שיצירתו, שהתאפשרה בזכות המלגה שהעניק לו אם.איי.5, מאכזבת עד מהרה את מפעיליו. אבל העלאת הסיפור הזה כיום מאפשרת למקיואן ולקוראיו להתבונן בשורה של שינויים מהותיים שעברה הספרות ביחסה לאידיאולוגיה ולכוח. סופרים בראשית שנות השבעים נחשבו עדיין למספיק חשובים על מנת שסוכנות ביון תהיה מעוניינת בהפעלתם כך ללא ידיעתם. השלטון והממסד עוד נצרכו ללגיטימציה שהעניקו להם אנשי הרוח, לפני שהפיתוי הצרכני החליף את האידיאולוגיה בשמירה על הסדר הקיים, כפי שזיגמונט באומן הגדיר זאת פעם. מקיואן, שבעצמו מפלרטט עם העמדה של "סופר לאומי" – עמדה אנכרוניסטית כביכול, אבל שנראתה פתאום רלוונטית לרגע שוב אחרי 2001 (ע"ע הרומן "שבת" שלו)– מודע לכך שיציאתה של הספרות לחופש של השוק, לאי מעורבות של השלטון בנעשה בה, היא שחרור בעירבון מוגבל, שחרור למציאות של חוסר רלוונטיות פוליטי. כך שספרו מבטא בו זמנית השתאות גלויה – על כך שסוכנות ביון מערבית העלתה על דעתה להתערב כך בספרות – בצד נוסטלגיה סמויה.
רעיונות מעניינים נוספים שעולים כאן מבין השורות ובשורות עצמן: היחס שבין מדע לספרות, שבא לידי ביטוי בניסיון של טום לכתוב סיפור על סמך עקרון סטטיסטי שסרינה, המתמטיקאית לשעבר, מלמדת אותו (היחסים שבין מדע לספרות מעסיקים את מקיואן כבר שנים); הדמיון שקיים בין מלאכת הביון למלאכתו של הסופר, מרגל אף הוא.

הנושא האחרון כרוך בהתרתו המחוכמת של הרומן, שאותה כמובן לא אחשוף כאן. אבל התחכום הזה נוגע גם בחולשה מסוימת בקורפוס של מקיואן. נתקלתי בספרים רבים מהנים ביותר של מקיואן, אך טרם קראתי יצירה גדולה באמת מפרי עטו. ואולי משום שגדולה ספרותית אמתית היא ההיפך מתחכום ספרותי – יש בה דווקא יסוד פשוט.