פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
ההיסטוריון, טוני ג'אדט, בספרו "אחרי המלחמה – תולדות אירופה מאז 1945", מספר על הקונצנזוס שרווח באירופה מיד עם תום מוראות מלחמת העולם השנייה: " על דבר אחד הסכימו הכל […] הצורך ב'תכנון'. האסונות שהתרחשו בעשורים שבין המלחמות – הזדמנויות שהוחמצו אחרי 1918, תקופת השפל שלאחר מפולת הבורסות ב-1929, הבזבוז שבאבטלה, חוסר-השוויון, העוולות ואי-היעילות שנתלוו אל הקפיטליזם של היוזמה החופשית ודחפו אנשים כה רבים אל מקסם השלטון האוטוריטארי […] כל אלה נראו קשורים לכישלון המוחלט לשפר את ארגון החברה. כדי להבטיח את הצלחת הדמוקרטיה ולשקם את תדמיתה, יהיה צורך לתכננה". מדינת הרווחה האירופאית הייתה המסקנה הישירה מהחורבן שהמיטו שתי מלחמות העולם והתקופה הקשה שביניהן. יציבות יכולה להתקיים רק בחברה שוויונית יותר, בה לא פושה הייאוש ודוחף את האוכלוסייה לפתרונות קיצון: לזרועות רודנים ואידיאולוגיות טוטליטריות או לנחמת המלחמה והכאוס. פירוקה של מדינת הרווחה המערבית, שהחל בשנות השבעים, טוען ג'אדט בזעם, נבע משכחה ומהשכחה של הסיבות הטובות שהביאו לכינונה מלכתחילה.
הספר הצורב-צורב הזה של שטפן צוויג, שעלילתו מתרחשת בין שתי מלחמות העולם, הוא תזכורת מכאיבה ולפיכך יעילה לעידן המלחמות והמצוקות הנורא שבין 1914 ל-1945. הרומן, שנמצא בעיזבונו של צווייג, הסופר הפופולרי והמתורגם ביותר בעידן הנזכר, שנאלץ לגלות ממולדתו אוסטריה והתאבד בברזיל ב-1942, מספר את סיפורה של כריסטינֶה, פקידת דואר פשוטה בכפר נידח בת עשרים ושמונה. בגוף שלישי, ובאמצעים ספרותיים מסורתיים ופשוטים, מגולל צוויג בכוח לא מבוטל את המאורע המכריע בחייה של כריסטינה אשר מוזמנת בידי דודתה לחופשה בלתי צפויה בשווייץ. הדודה, שהיגרה לארצות הברית בצעירותה, נישאה שם לסוחר עשיר וכעת, אחרי שנים, היא נזכרה במשפחתה ומבקשת לגמול עמה חסד. כריסטינה, שאיבדה את אחיה ואביה בזמן המלחמה, שאופק חייה אינו מתגבה אל מעל אשנב הדואר בכפר הנידח שלה, מסתחררת מחיי העשירים במלון השוויצרי אליו הוזמנה. בעידודה של דודתה היא עוברת מטמורפוזה בזמן החופשה, מסתפרת ומתלבשת כבת עשירים, ובתמימותה ומתיקותה שובה את לבם של הצעירים בבית המלון ומעוררת את קנאתן של הנשים המתארחות שם. אלה כאלה טועים לראות בה בת עשירים בעצמה וכשמתגלה הטעות נוקמות בה הנשים את נקמתן. כריסטינה מגורשת מגן העדן שמפריו טעמה במשך ימים מועטים כל כך אבל שלאורו המסמא נתפסים בעיניה חייה הקודמים, החיים אליהם היא חוזרת, כצללים קודרים. צוויג מתאר באופן משכנע את היקסמותה של כריסטינה מחיי הרווחה שנחשפה אליהם פתע פתאום, ובאופן משכנע לא פחות את תחושתה שחיי העוני היחסי הקודמים שלה הינם חיים בלתי נסבלים. חשוב לומר שאחת ממעלות הספר הזה הינה שכריסטינה אינה חיה חיי עניות גמורים. יש לה עבודה ופת לחם וקורת גג. אבל צוויג מפליא להמחיש את הייסורים הרוחניים של העוני היחסי, את התחושה הנרפית והמדכאת של מי שלראשונה הבין את מיקומו הנמוך בהיררכיה הכלכלית. במובן הזה, הספר הזה רלוונטי ביותר לימינו. הרי המרמור והמחאה הכלל עולמיים שאנו עדים להם בשנים האחרונות ברחבי העולם אינם, פעמים רבות, מחאות ומרמור של העניים ביותר. אלה מחאות ומרמור של מעמד בינוני מרושש, שחש עלבון צורב – כלומר ייסורי עוני "רוחניים" – מכך שהטובין בעולם נחלקים בכזה חוסר שוויון. ואם כריסטינה נזקקה לביקור בבית מלון בשווייץ על מנת שתיפקחנה עיניה, על מנת שתחוש בעליבות חייה, הרי שבתקופתנו ממלאת את מקום בית המלון המדיה, המציגה את חיי העשירים, מעוררת את תאוותנו מבלי לספקה. איך כתב ברטולט ברכט על המדיה (במקרה שלו על הוליווד), בן תקופתו של צוויג, שגלה כמוהו ובגין אותם מאורעות פוליטיים: "הכפר הוליווד תוכנן לפי המושגים/ שיש להם במקומות האלה על גן-העדן. במקומות האלה/ חשבו, שכשאלוהים היה זקוק/ לגן-עדן ולגיהינום, הוא לא היה צריך/ לתכנן שני מוסדות אלא/ אחד בלבד: את גן-העדן. וזה/ משמש לחסרי-האמצעים, לשאינם-מצליחים/ כגיהינום".
כריסטינה המתייסרת נשמטת אט אט מהמוסכמות ומהמקובלות החברתיות. היא פוגשת בפרדיננד, חייל משוחרר ופצוע מלחמה, ממורמר ומיוסר כמוה: "אם אתה לא יכול להסתיר את העוני זאת בכל זאת בושה. אתה מתבייש כמו שמתביישים כשמכתימים שולחן של אנשים זרים. עוני הוא מסריח". אחד משיאי הספר הוא תיאורו המעמיק של צוויג את חדר המלון העלוב בו השניים מנסים לממש את אהבתם ואת השפעתה המצמיתה של העליבות על תשוקתם. בהמשך, השניים מתכננים לנקום את נקמתם בחברה שהציבה אותם בשוליים.
הסיפור הזה הוא המחשה, בחיי שני פרטים, של הסיבות לרעיעות "העולם של אתמול", כשם האוטוביוגרפיה הנהדרת של צוויג, העולם שנהרס שנים מספר אחרי ההתרחשות המתוארת כאן. זו המחשה של העבר ואזהרה נצרכת להווה.
מבקר חופשי 