ארכיון חודשי: יולי 2013

קצר

מה שמנחם בבידור הוא גם מה שמדכא בו.
אני מדבר על הבידור כאידאה, שכוללת חלק ניכר ממה שמכונה היום תרבות (בעיקר בקומדיה הדבר ניכר: מ"סיינפלד", שזיקקה את האידאה הזו בטהרתה ולכן זכתה, ובצדק, להערכה רבה, ועד הסיטקום הרווח הממוצע. אולם חלק נכבד מאד ממה שמכונה היום תרבות הוא בעצם קומדיה, אם כי לא באופן ישיר. הקומדיה העכשווית מגחיכה באופן ישיר את הקיום. ואילו הדרמות והמלודרמות למיניהן וכן הז'אנרים האחרים מציעים הסחת דעת, וכך, בעקיפין, טוענים לחוסר המשקל של הקיום ואפסות ערכו, שלפיכך יש להסיע ולהסיח ולהסיט את הדעת ממנו).

הבידור מנחם כי הוא מציג את חיינו כקלי משקל. אנו קטנוניים, מונעים בידי זוטות, שואפים לפכים קטנים וחרדים מפניהם. העולם, המציאות, הוא משחק ילדים אחד גדול. העולם אינו נורא.

וזה מה שנורא.

לאידאה של הבידור יש קייס, קייס חזק מאד, והיא תוצר ישיר של הניהיליזם המערבי – אם אין תכלית לקיום, מוטב שנעביר אותו בסבבה, בהסחת דעת מאפסות משמעותו ואף נדגיש את היעדר משקלו.

אבל אם הקיום כה נעדר משקל, אם אין זה רציני להיות רציני – הרי לך סיבה חזקה לדכדוך.

תזכורת

"נבון יהיה מצדנו לשמור על בריאותנו ולטפח את יכולותינו המנטליות יותר מאשר לצבור עושר. אל לחיווי זה להתפרש באופן שגוי כטוען שעלינו להזניח את השגתו של הנצרך וההולם בעבורנו. אולם עושר כשלעצמו, קרי עודפות גדולה, יכול לסייע לאושרנו מעט מאד. לכן הרבה אנשים עשירים חשים לא מאושרים כיוון שהם חסרים תרבות מנטלית, ידע, ולפיכך חסרים עניין אובייקטיבי בעולם, שיוכל להכשיר אותם לעיסוק רוחני-אינטלקטואלי.
כי מה שהעושר יכול להשיג עבורנו, מעבר לסיפוק צרכינו האמתיים והטבעיים, הוא בעל השפעה מועטה על אושרנו כשלעצמו; להיפך, אושרנו מופר בידי הדאגות הרבות והבלתי נמנעות שכרוכות ללא התר בשימורו של עושר רב.
על אף זאת, אנשים טרודים פי אלף בהשגת עושר מאשר בטיפוח תרבות מנטאלית, בעוד ודאית למדי ההנחה שמה שאנו הנם תורם תרומה רבה יותר לאושרנו ממה שישנו בחזקתנו.
אי לכך, אנו רואים רבים העובדים מבוקר עד לילה עמלניים כנמלים בפעילות חסרת מנוח שנועדה להגדיל עושר שכבר קיים בידיהם. מעבר לאופק הצר של שימוש באמצעים למטרותיהם, הם אינם יודעים דבר; נפשם מרוקנת והם אטומים לכל דבר אחר".

(שופנהאואר, "פאררגה ופאראליפומנה"; תרגום חופשי שלי מאנגלית).

וכן:

"התענוגות הגדולים, המגוונים והמתמידים ביותר הם אלה של הדעת, ואין זה משנה עד כמה נשקר לעצמנו בנקודה הזו כאשר אנו צעירים".
(שם)

וכן, בקטע מרטיט של ההוגה הפסימיסטי הקודר הגדול הזה, בו הוא מסביר מהי התכונה המשובחת ביותר שבן אנוש יכול לאחל לעצמו להיות בעליה, והיא? – לדעת להיות עליז ושמח!

"לפיכך, עלינו להפוך את הרכישה והעידוד של התכונה המבורכת הזו לעיקר מאמצנו. כעת, ברור שאין דבר התורם פחות למזג עליז מאשר עושר ואין דבר התורם יותר לכך מאשר בריאות. המעמדות הנמוכים או העובדים, בעיקר אלה שבאזורים החקלאיים, הם בעלי פנים עליזים ומרוצים; ואילו עצבנות ומזג רע חשים יותר בבית בקרב עשירי המעמדות העליונים".
(שם).

[ועם זאת, בהקשר זה, מצטט שופנהאואר את אריסטו ואת קיקרו (שנהג לצטט את אריסטו) ומפתח את הרעיון לפיו 'הגאונים הם מלנכוליים בטיבם' (קיקרו) וכן 'כל מי שהתבלטו בין בפילוסופיה, בין בפוליטיקה, בין בשירה או באמנויות, מתגלים כמלנכוליים' (אריסטו)]