על "השפעה", של ג'יין אוסטין, הוצאת "כתר" (מאנגלית: מיכל אלפון)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

אם לצטט את מבקר הספרות האמריקאי אדמונד וילסון, "ייתכן שהמוניטין של שני יוצרים בלבד בספרות האנגלית לא הושפע משינויי האופנה ומהפכות הטעם הספרותיים במאות השנים האחרונות, ואלו הם שייקספיר וג'יין אוסטן". העובדה שכישרון כזה ככישרונה של אוסטן צמח בסביבה פרובינציאלית כל כך, הרחק מלונדון, ממשיך וילסון, ושנושאה העיקרי של נושאת הכישרון הוא בעיותיהן במציאת שידוך של נערות פרובינציאליות, הינה תופעה פריקית (freakish, כותב וילסון) אפילו על רקע האנומליות של היסטוריית הספרות האנגלית.
שישה רומנים כתבה אוסטן (1775-1817) וכעת תורגם מחדש "Persuasion", תחת השם "השפעה", שהנו אחד מהרומנים המאוחרים שלה. גיבורת הרומן היא אן אליוט, בת העשרים ושבע, בתו של נצר מרושש למשפחת אצילים, וולטר אליוט. אמה של אן נפטרה בצעירותה ואביה השטחי, היהיר והסנוב, הגאה ביופיו ובייחוסו ולא מעריך את בתו הנבונה, בלם, כאשר אן הייתה כבת תשע עשרה, את נישואיה לקפטן פרדריק וונטוורת. פרדריק היה אז מחוסר רכוש ובהיותו גם מחוסר ייחוס לא היה נראה שידוך הולם לאן. לבה של אן נהה אחרי פרדריק הנבון, האדיב והנאה, אך היא נכנעה לרצון אביה. בזמן התרחשות הרומן, כעבור שמונה שנים, חוזר פרדריק לסביבתה הקרובה, כשמאחוריו כבר קריירה מוצלחת ורכוש לא מועט. אבל הסיכויים לאיחודם מחדש קלושים. פרדריק נפגע מסירובה של אן ואן מקבלת זאת ומפנה את הדרך להתאהבויות חדשות של פרדריק להן היא עדה.
ז'אנר הרומן צמח באנגליה של המאה ה-18 כז'אנר מובהק של המעמד הבינוני. הרומנים הראשונים של סמואל ריצ'רדסון ("קלאריסה") ושל דניאל דפו ("רובינזון קרוזו") הציגו את ערכיה של הבורגנות העולה על חשבון האצולה והפיאודליזם השוקעים. אוסטן מבטאת אף היא ברומן זה את המגמה הזו: הסנוביות של הייחוס נתפסת כארכאית וסירובו של האב לשידוך המוזכר נתפס כמגוחך ומקומם. עם זאת, בעיניים עכשוויות יש משהו שאינו תקין פוליטית גם בעמדתה של אוסטן עצמה, כי על אף שהיא כופרת בערכו של הייחוס היא כן מייחסת חשיבות גדולה לרכוש וליופי חיצוני. כמובן, לא שכיום אנשים אינם מייחסים חשיבות לכך, ולא שלא ניתן למצוא אצל אוסטן גם מגמה רומנטית יותר המצדדת בהשקפה שהרגש הוא החשוב ביותר בשיקולי השידוך, אבל אצלה, בכל זאת, הדברים מונחים על השולחן ואינם נאמרים בהתנצלות. אבל ישנו עוד מובן מרכזי בהיעדר התקינות הפוליטית של אוסטן, שאני סבור שהוא גם חלק מסוד קסמה. בעידן שבו, בהשפעה אמריקאית חשוב לציין, אנחנו מוזהרים לא "לשפוט" איש, הרי שאוסטן היא אחת הסופרות השיפוטיות ביותר שבנמצא. ערכיה של אוסטן ברורים, היא מצדדת באיפוק (כך אן, הגיבורה האהובה על הסופרת: "כמו בכל תכונה אחרת של הנפש, גם בזאת דרושים גבול ומידה"), היא מתנגדת לסנוביות, היא מעריכה כנות (אן על אחד הגיבורים: "הוא היה הגיוני, מאופק, מלוטש – אך גלוי לב לא היה"), היא דוגלת בעליונות החיים הפנימיים העשירים על יתרונות הייחוס, העושר או המראה (שוב אן: "בעיני חברה טובה היא חברת אנשים חכמים ומשכילים שיש בפיהם מה לומר; לזאת אני קורא חברה טובה"). וכל דמות החורגת מעקרונות אלה זוכה לסאטירה צולפנית מצד הסופרת.
מרבים לדבר על אוסטן בהקשר הפמיניסטי. ואכן נמצא ברומן הזה כמה הרהורים, מודרניים בתכלית, לגבי יחסי גברים ונשים. למשל, טענתה של אן שלא ניתן ללמוד על האופי הנשי האמיתי מהספרות כיוון שגברים כתבו אותה: "בלי דוגמאות מתוך ספרים. לגברים היה יתרון גמור עלינו והם שסיפרו את סיפורם. הם זכו להשכלה הרבה יותר; העט היה בידיהם. אינני מוכנה לקבל שום הוכחה מהספרים". עוד בהקשר הפמיניסטי, מעניין לציין כי ברומן שהמלחמות הנפוליאוניות הן הרקע ההיסטורי הברור שלו, וחלק מגיבוריו אף נטלו בהן חלק, הרי שמלחמות אלה כמעט אינן מוזכרות ונתפסות כטפלות לדרמה האמיתית של החיים לפי תפיסת אוסטן, שהיא החיים הפרטיים.
אבל יצירתה של אוסטן הפכה לקלאסית לא רק ואף לא בעיקר בגלל התמות שלה, אלא בגלל אופן הטיפול בהן: הקצב המדוד בקפידה של הולכת הסיפור, האיזון העדין בין חלקיו וליטושם של המשפטים, למשל, או השימוש המפורסם שלה באירוניה. ועל אמנות הסיפור של אוסטן נכתב רבות. אני רוצה להציע אלמנט נוסף בהסברת קסמה של הפרוזה הזו והוא האלמנט הבלשי. הרומנים הללו בנויים במתכונת בלשית כשעל מקום הרוצח נמצא הבעל. כלומר, כמו ברומן בלשי אנו תוהים "מי הוא הרוצח?", אלא שכאן אנו תוהים: "מי לבסוף יתגלה כבעלה של אן?". ואוסטן, כמו במיטב הרומנים הבלשיים, שותלת הטעיות ומרמזת על כמה אפשרויות שונות לזהותו של המיועד, כך שהמתח שלנו גובר. כמו ברומנים בלשיים, גברים המציגים חזות הגונה נחשפים אט אט כנבלים, גברים רגישים נחשפים בהמשך כאימפולסיביים ולא יציבים, התרקמות אהבה נחשפת כהשתעשעות גרידא ואנו תועים ותועים במסתורין עד שנמצא לבסוף בדפים האחרונים פתרון התעלומה, נמצא מי יעשה זאת.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עוגיפלצת  ביום יוני 20, 2012 בשעה 7:40 PM

    האלמנט הבלשי, יפה!

  • איילת  ביום יוני 21, 2012 בשעה 9:18 AM

    יפה,גם אני אהבתי את רעיון האלמנט הבלשי.בעינין האי תקינות הפוליטית של אוסטין,אני מוצאת שזה חלק מקסמה מבחינתי.יש שיפוט,יש טוב ורע. יש אמיתות ברורת שמשפיעות על החיים של כולנו כמו חשיבות היופי האסטטי ביחסנו לאנשים שנאמרות בלי מבוכה.

  • דוד  ביום יוני 22, 2012 בשעה 12:58 PM

    מאוד מעניין. אלא שאני לא הייתי מפליג בחשיבותה של אוסטין- היא כותבת ספרות נשים. הנשים הן הגיבורות שלה והגברים הם תמיד גיבורי משנה. איפה היא ואיפה שייקספיר. הסיבה העיקרית, לדעתי, שהיא כה מצליחה קשורה בכך שהיא, כפי שאתה מזכיר, ממבשרות הפמיניזם ובימינו זה לבד נותן לה יתרון ניכר

  • עוגיפלצת  ביום יוני 23, 2012 בשעה 10:03 PM

    צודק דוד. היא כותבת ספרות נשים סך הכל, אין להפריז בחשיבותה. אז מה אם נשים הן 50% מהאוכלוסייה, זה עדיין לא נחשב. ספרות גברים, לעומת זאת, זה כבר צריך לקחת ברצינות.

  • דוד  ביום יוני 23, 2012 בשעה 11:23 PM

    קשקוש. לא טענתי שספרות גברית זה טוב בעוד ספרות נשית זה רע. אני גם לא טוען שספרות נשית זה דבר רע בהכרח אלא שלא ניתן לייחס לז'אנר שמראש מגביל את עצמו לנשים, או לגברים לצורך הענין, חשיבות על זמנית. יתרה מכך, אני סבור שבכדי להעלות סדר יום פמיניסטי, לא חייבים לכתוב ספרות מוגבלת מגדר. אם כבר בשייקספיר עסקינן, הרי אות'לו הוא מחזה עם ביקורת פמיניסטית מאוד מהפכנית, בוודאי לזמנו, ועדיין אני יכול להנות מהיצירה בלי להרגיש שאני קורא ווריאציה של "נשים קטנות"

  • לי עברון-ועקנין  ביום אוגוסט 1, 2014 בשעה 6:19 PM

    יפה ההשוואה לספרות בלש! וכמו שבספרות בלש יש סכנה, עניין של חיים ומוות, כך גם כאן: שאלה גורלית מאוד, עם מי תתחתן אישה בחברה כזאת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: