מבקר חופשי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

חסר לי בן בהגדה. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: חכם, רשע, שאינו יודע לשאול ותם. חסר לי הבן הספקן.
חלק גדול בחברה שלנו מורכב מאנשים דעתניים מאד, אנשים שיודעים בדיוק מה נכון לעשות בכל דבר ועניין, אנשים "חכמים" שרואים את הצד השני כ"רשעים" ומולם, באותו צד שני, אנשים "חכמים" שרואים דווקא את הצד הראשון כ"רשעים". ואילו חלק אחר בחברה הוא תם או אינו יודע לשאול, כלומר אדיש, אינרטי או לא מתיימר. אבל ישנה עוד אפשרות להתייחס לחלק מהחיים הציבוריים בכלל ואף לדילמות בחיים הפרטיים בפרט: דרך הספקנות. כלומר, להכיר לעומק את הדעות השונות בנושא מסוים, ושלא כמו התם או השאינו יודע לשאול: לבחון אותן תוך מעורבות גדולה – ועדיין לא להכריע ביניהן. זאת משום שחלק גדול מהמחלוקות בענייני ציבור, כמו גם מהקונפליקטים בחיינו הפרטיים, מורכב משני ערכים שמתנגשים ביניהם. חלק גדול מהמחלוקות והקונפליקטים הוא נגזרות של הקונפליקט הבסיסי בין היחיד לבין "האחר" והחברה. המחלוקת בכלכלה, למשל, בין הליברליזם לסוציאליזם, היא מחלוקת בין עמידה על זכות הפרט לבין דאגה לרווחתה של החברה. ואילו הדילמות הפרטיות שלנו, ביחס לקשרינו הזוגיים, למשל, הן התנגשות בין האני המבקש להיות חופשי לבין האני המבקש או מחויב להיות קשור לאחר. אי הכרעה בסוגיות הללו או אחרות נתפס בעיני "החכמים" כהתנהגות ירודה; אם אינה התנהגות של "רשע" גמור, הרי שלכל היותר היא התנהגות של "תם" או "שאינו יודע לשאול". אבל יש, כאמור, עוד אופציה; יש, כאמור, בן חמישי, שגם אותו כדאי להושיב לשולחן הסדר: "הבן הספקן".
אחד הקטעים המצוטטים ביותר בספרות האנגלית הוא קטע ממכתב שכתב המשורר הרומנטי ג'ון קיטס (1795-1821). בקטע הזה טבע קיטס את המנוח "כישרון שלילי" (Negative Capability), ככישרון הכרחי לאמן. מהו "כישרון שלילי" ואיך דבר שלילי יכול להיחשב כישרון? כך כתב קיטס: “באחת הכתה בי המחשבה מהי התכונה שיוצרת איש מעלה, במיוחד בתחום הספרות, תכונה ששייקספיר היה בעליה באופן מרשים כל כך – אני מתכוון לכישרון שלילי, יכולתו של אדם לשהות בתוך אי ודאויות, מסתורין, ספקות". הסופר האמריקאי הדגול, סקוט פיצג'ראלד, מעריץ גדול של קיטס, נתן ל"כישרון השלילי" ביטוי נוסף. במסה שפרסם כתב כך: “המבחן לאינטליגנציה מהמעלה הראשונה הוא יכולתה לאחוז בשני רעיונות מנוגדים בו זמנית – ועדיין לשמר את יכולתה לתפקד".
"הכישרון השלילי", כפי שכותב קיטס, הוא כישרון הכרחי במיוחד לאיש ספרות. לולא יכול היה שייקספיר להתבונן בסיטואציות אנושיות מנקודות מבט שונות, ומעולמות ערכים שונים, לא היה יכול לכתוב את יצירותיו הגדולות, שבהן אכן מתנגשים עולמות ערכים ונקודות מבט. הנאום של שיילוק, ב"הסוחר מונציה", הוא דוגמה טובה לכך. שיילוק הוא "הגיבור הרע" של היצירה. אבל הנאום הזה כל כך טוב (“אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?” וכו'), ששיילוק, בסופו של חשבון, מעורר אהדה יותר מיריביו במחזה, אולי אף כנגד רצונו של שייקספיר.
אבל "הכישרון השלילי" שקיטס איתר יכול להיות גם אחת מתרומותיה הגדולות של הספרות לחיים בכלל: ערעורם של עמדות נחרצות, של להט מוסרי פנטי, של המחשבה שיש דרך אחת ויחידה לראיית הדברים.
חסרונותיו של "הכישרון השלילי" – ברורים. "הכישרון השלילי " בולם הכרעות במצבים שבהם אכן צריך להכריע. אבל כדאי להושיב את "הבן הספקן", בעל "הכישרון השלילי", לשולחן הסדר משלוש סיבות. הראשונה: על מנת שגם במצבים שבהם אנחנו מחויבים להכריע, נדאג שהכרעתנו תיעשה במינימום הפגיעה בערך שאותו דחינו מפני הערך שהעדפנו. השנייה, על מנת שנזכיר לעצמנו את האופי הטרגי הלא-פתיר שיש לצדדים מסוימים בקיום האנושי. השלישית, על מנת שנלמד ליהנות מתענוגות ההתבוננות במורכבות הדברים ולא ניחפז לרוץ הישר לחרוץ דעה או לפעול בעולם המעשה.