מבקר חופשי

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

רוב הדמויות התל אביביות ב"ספארי" לא תצטרפנה למחאת האוהלים בשדרות רוטשילד. יש להן כסף. כך היא, למשל, הסופרת לוּאי קוּק, בת העשירים, או מאהבה האנמי, מיכאל בק. הבטלה היא אם כל חטאת, כמאמר הפתגם, ומי שלא יכול להרשות לעצמו לצאת כל ערב למסיבה, לממן פילגש צעירה, להסניף קוקאין או לארגן ארוחת ערב עם שף פרטי בביתו האופנתי ביפו, אולי לא יסבול גם מהקטנוניות והריקנות של החיים המתוארים כאן. גם הגר בקמן, ה"פרטי צ'יק", הגיבורה המספרת את סיפורה בגוף ראשון (חלקי רומן אחרים, למשל חייה של לואי קוק, מסופרים בגוף שלישי), שאינה אמידה כמו עמיתיה, מתעבת עניים או קמצנים. כשם שזינם של הגברים צריך תמיד לעמוד כך גם על כספומטם לגרגר.
ישנה איזו דו-פרצופיות בכתיבה ובקריאה של ספרים מהסוג הזה (וגם בכתיבת ביקורת עליהם). מין שילוב של פתיינות ויצירת גועל, הימשכות ומתיחת ביקורת. הגועל משמש לעתים כאליבי לחשיפת חומרים פורנוגראפיים; הביקורת המצקצקת של הקוראים מהולה בקנאה על החיים הטובים והסקסיים.
אבל רומן הביכורים של ג'וליה פרמנטו (הישראלית, למרות שמה המנצנץ) לא רע בכלל. יש לו קצב טוב, ארגון ופרישת החומרים המסופרים נעשו בשום שכל והחלוקה למה שנאמר במפורש ולמה שעל הקורא להסיק מוצלחת. תובנותיו הקטנות של הרומן מעניינות ודקות ("הוא רצה שהיא תמיד תהיה לצדו ותגרום לו להרגיש חכם. כי גם הוא, כמו הסובבים אותו, לא ידע אם הוא חכם או טיפש") , נימתו הסאטירית משכנעת (כמה פעמים, למשל, המספר מציין כבדרך אגב, שלואי קוק "הצטערה שאין לה משרתת"), הוא אף שנון למדי ופעם אחת אף הביא אותי לפרוץ בצחוק בקול רם. מדובר בבדיחה וולגרית במיוחד ולאלה מקוראיי שאינם רוצים להיחשף לחומרים קשים אני ממליץ לדלג שורותיים. אבל יש משהו במשפט הזה שלוכד באחת את הווייתה המיידית של הגר ואת פחדה לעבור להוויה אחרת: "תירגעי, תנשמי, מה יהיה יום אחד כשתהיי בהיריון ותצטרכי ללדת והכוּס שלך ייפתח לממדים ענקיים, כמו פיסטינג רק החוצה?" (עמ' 34). הטון של הספר לא מתריס, ייאמר עוד לשבחו. התחושה היא שפרמנטו לא מנסה להפחיד אותנו, אלא לתאר. העולם שהיא מתארת לא נראה כייפי כל כך וגם לא ממש נוראי (למעט חלק אחד, המתאר תחרות בין ברמנים במועדון על השפלת בחורות; קטע פרוזה מבחיל וחזק). זה עולם ממכר, אולי, אבל לא מהנה. גם זה הישג של הספר, תיאור של חיים הדוניסטיים סתמיים ולא מספקים.
כמה דברים בולטים בעולם המתואר. האהבה חופשית, כמו שאומרים, אבל היא תחרותית ואנוכית. ההתמכרות למותגי צריכה המצויה כאן ("אני נשכבת על המיטה לבושה בסקיני ג'ינס של קלואה ובסריג לבן של זארה"), תשוקה שעלי להודות שאף פעם לא הבנתי אותה, דומה למיניות התחרותית. גם את הגוף "לובשים" על מנת להתהדר בו. למעשה, לא ברור עד כמה הנשים בספר נהנות בכלל ממין. לואי קוק, הסופרת, מעולם עוד לא גמרה. והגר מעידה על עצמה: "חופשיה, עצמאית, פתוחה מינית. מעניין אם זה מה שכולם חושבים עלי. זה כל כך רחוק ממני". הרבה יותר מיצרי מין מצייר הספר יצרי תוקפנות, בעיקר של הגר. דוגמה אחת מרבות: "פקידים עלובים, אם לא הייתי כל כך מותשת, הייתי מפוצצת לכם את הגולגלות ודוחפת את המפתח של חדר 307 לתוך ארובות העיניים הבוהות שלכם" (עמ' 31). ואולי המאפיין המרכזי של הגיבורה הוא הקפריזיות, תנודתה התזזיתית מזעם נורא וקנאה מאכלת לרכות, רגשי נחיתות ופרצי אהבה. הגברים ברומן הזה יותר רומנטיים מהנשים, אבל התחושה היא שהסופרת חושדת ברומנטיות הזו ובאחד המקרים המוצלחים של מסירת מידע באופן לא מפורש מתברר אכן שאי אפשר לסמוך אפילו על אחד הגיבורים, בחור "רציני" ורומנטיקן-לכאורה.
מה שמונע מהרומן הזה להיות יותר מספר אלגנטי ופקחי היא היעדרה של יכולת אינדוקטיבית, כלומר לקיחת פרטי הסיפור ובניית תזה מקורית מהם. מה שהפך את וולבק לוולבק לא הייתה רק יכולתו לצייר חברה מתבהמת ומתקופפת (כלומר, נסוגה לאחור באבולוציה), אלא, בין השאר, יכולתו להסביר את הנסיבות ההיסטוריות של היווצרות החברה הזו, יכולתו להציע תזה. כאן לא נוצרת קוהרנטיות מספקת בין חלקי הרומן או בינם לבין תזת-על כלשהי. כאמור, בצד תיאור ההדוניזם, הנושא האמיתי של הרומן, בעיניי, הוא התוקפנות וחוסר היציבות הרגשית. אך אין תחושה שהסופרת עצמה הבינה שאלה נושאיה המרכזיים ו"התזה" שמבצבצת כאן קשורה להדוניזם הריקני בלבד.
אפרופו וולבק. גם עוצמת השנאה שרוחש וולבק לחברה העכשווית מסבירה את מרכזיותו. ואילו עמדתה של פרמנטו נדמית כאמביוולנטית, נגעלת ונמשכת. היא מאפיינת אמנם את גיבורתה כמי שמנסה להסתיר את קריאת ה"הצילו" ש"מתנוסס כמעט תמיד על פניה", אבל נדמה שעמדתה לא ברורה לה עצמה. כמובן, אמביוולנטיות היא עמדה לגיטימית, ואולי היחידה שניתן להצדיקה באמת בסופו של חשבון, אבל גם אמביוולנטיות אפשר להציג ביתר נחרצות.